מותג ושמו אבי גבאי

אבי גבאי הוא מנכ"ל. הוא היה מנכ"ל בזק. מנכ"ל זה בעל תפקיד שנבחר על ידי הבעלים של החברה. הוא לא בדיוק עצמאי. מי שבחר את גבאי בזמנו לתפקיד הניהולי היה המיליארדר חיים סבן, המתגורר כבר שנים בהוליווד. סבן הוא תורם מרכזי מאוד למפלגה הדמוקרטית. במידה רבה הוא שותף במינויו עכשיו של גבאי ליו"ר מפלגת העבודה. אבי גבאי ממשיך את דרכם של מנהיגי מפלגת העבודה בדור האחרון שהיו מחוברים בעבותות למפלגה הדמוקרטית בארה"ב. 

התומך הגדול של גבאי במרוץ לראשות העבודה היה אהוד ברק. ברק היה משרתם של ביל והילארי קלינטון. בשנה וחצי האחרונות היה מגויס מטעמה של הילארי להפלת ראש הממשלה נתניהו. לקראת הבחירות לנשיאות בארה"ב החלה הפגזת תיקי החקירות נגד נתניהו. במקביל משתף ברק פעולה עם הקמפיין שניהלו הנשיא לשעבר אובאמה ומזכיר המדינה קרי, שנועד להציג את מדינת ישראל כמדינה לא דמוקרטית. ברק גם מרבה להשתמש נגד ישראל בהגדרות של "פשיזם" ו"אפרטהייד". 

גבאי פרש מהממשלה ומ"כולנו" כאשר אביגדור ליברמן התמנה לשר הביטחון. זה עשוי ללמד על כך שכבר אז היה מתואם עם גורמים חוץ־מפלגתיים. מינוי ליברמן בסוף מאי 2016 לא התקבל טוב במערכת הביטחון, ובכירים בדימוס הכריזו מלחמה על המינוי. בינתיים, מתגלה ליברמן כשר ביטחון טוב מקודמו יעלון, שניסה למנוע כל התערבות חיצונית במערכת הביטחון בין שבמחשבה ושינוי שיטות הפעלת הכוח, ובין שבתקצוב. 

גבאי קנה את עולמו בקרב היקום השולל את נתניהו כשהופיע כאופוזיציונר הראשי מבפנים למתווה הגז. ב"כולנו" טענו שהוא גרופי של "הרולניקים והשטרקמנים" - פרשני "דה מרקר". בדצמבר בשנה שעברה הוא שודרג למדרגת אופוזיציונר לאומי באמצעות שטיח אדום תקשורתי שפרסה לו אילנה דיין בערוץ 2. הוא קיבל רוח גבית מ"הארץ". רביב דרוקר תמך בו. בתוך חצי שנה הוא הפך למותג חדש ומצביעי העבודה נהרו אליו. 

השאלה אם טענתו המפוקפקת של גבאי על כך שמחיר הגז במתווה שגובש גבוה מדי - הופכת אותו למנהיג לאומי. מחיר הגז לא יותר גבוה ממחיר חשבון הטלפון שבזק הפיקה ומנפיקה כחברה שהדנ"א שלה נשאר מונופוליסטי. למעשה, כפי שטעה לגבי ליברמן, כך טעה בגדול בנושא מתווה הגז - שנחשב להצלחה אדירה ושדרג את מעמדה של ישראל.

גבאי החדיר אנרגיה של "כן, אנחנו יכולים לעשות זאת" לאנשי העבודה. אישיותו כמנהיג עוד לא עמדה למבחן. עכשיו הוא מוגן ונהנה מרוח גבית של אווירת בחירות מלאכותית. זה עתיד להתפוגג. סביר שהעבודה במיתוגה החדש תצליח לשחוק את יאיר לפיד ולהנחית אותו אל מתחת ל־20 מנדטים בסקרים. השבוע ירד לפיד בסקרים ל־15 מנדטים. 

נתניהו ייאלץ לרענן את צמרת הליכוד והממשלה. גדעון סער פנוי, ומינויו לשר החוץ יכול לעזור מאוד לימין שלכוד בפינה של זחיחות ודימוי אורן־חזני. עלייתו של גבאי עשויה ללכד מחדש את הקואליציה, כאשר תוציא לשר האוצר כחלון את החשק לרוץ לבחירות. היא תחייב את השותפות להיכנס מתחת לאלונקה כדי לסחוב אותה כמה שיותר רחוק. ההנחה היא שככל שיעבור זמן רב יותר עד הבחירות הבאות, כך יישחקו דימויו ומעמדו של גבאי. 

הממשלה של סורוס

המתיחות ביחסי הונגריה־ישראל בעקבות הקמפיין האישי נגד ג'ורג' סורוס בבודפשט, היא עדות לכוח האסטרטגי שהאשף הפיננסי הזה מחזיק, באמצעות טיפוח ארגונים רדיקליים בעולם המערבי. סורוס מממן באופן חלקי גם ארגונים חתרניים אנטי־ישראליים במדינת ישראל. מי שהיה ילד יהודי ניצול שואה, מגלם באישיותו את הברית הסמויה בין התאגידים הרב־לאומיים, מנהיגים מדיניים רבי עוצמה כמו אנגלה מרקל וברק אובאמה, לבין ארגוני שמאל רדיקליים הפועלים באמריקה, מערב אירופה ומזרחה, ישראל והרשות הפלשתינית. מהומות ההרס האנרכיסטיות בהמבורג בשבוע שעבר הן תוצר אופייני של הפעילות הזאת.

משברים של ישראל היו מלווים באירועים שכמו נלקחו מספר ההפעלה של סורוס // צילום: אי.פי.אי
 

מי ששומע על קשרים סבוכים כאלה, המייצגים את עוצמת "הכוח הרך", עלול לחשוד שמדובר בתיאוריות קונספירציה. אז הנה מה שאמר אחד האידיאולוגים של המהלך הבינלאומי הסורוסי, שמעון פרס. בשנת 2013 ראיינתי אותו עם העיתונאי שלום ירושלמי. פרס הדהים באמירה שכללה תמיכה והתפעלות מהתאגידים הרב־לאומיים: "העולם נהיה בלתי נשלט. הביטחון הפך מהתנגשויות בין צבאות להתפרעויות של טרור ושום מדינה לא יכולה להשתלט על זה. פוליטיקאי יכול להגיד 'אני חזק, אני גדול!' 'נו, באמת?!' אתה יכול לשים קץ למשבר הכלכלי? לא. אתה יכול לשים קץ לטרור? לא". בכך כאילו אמר פרס כי המדינה כמדינה לא ממלאת עוד את תפקידה והיא צריכה להתפורר ולפנות את מקומה לממשלה עולמית.

"לתוך החלל הזה (שמותירה אחריה המדינה המתאיידת) נכנסו החברות הרב־לאומיות", המשיך נשיא המדינה דאז. "לחברות הגלובליות האלה יש הישגים לא מבוטלים... אני שואל את עצמי איך העולם יתנהל בעתיד... התאגידים הבינלאומיים יעסקו במחקר ופיתוח... חברות כאלה נשלטות ללא כוח. בלי צבא ובלי משטרה".

צופה בהנאה במהומה

המיליארדר סורוס הקים קרנות כמו "קרן החברה הפתוחה", אבל יש הרבה גופים אחרים ובאמצעותם הוא הופך לסוכן של הרס הלאומיות, הריבונות והדמוקרטיה. מי שעושה את זה הכי טוב אלו ארגוני שמאל רדיקליים כמו הקרן החדשה לישראל, שקיבלה מסורוס במשך תקופה של יותר מעשור (עד 2015) כ־837,500 דולר. ארגון עדאלה קיבל מקרנות סורוס באותה תקופה יותר מ־2.5 מיליון דולר.

באוגוסט 2016 חשפו פצחנים, כנראה בעידוד רוסיה, מאגרי מסמכים של קרנות סורוס. מהמסמכים נחשף כי "קרן החברה הפתוחה" של סורוס שמה לה למטרה "להתעמת עם המדיניות הגזענית והאנטי־דמוקרטית של ישראל... הכוונה לעשות זאת בין השאר בפורומים בינלאומיים על ידי ערעור המוניטין של ישראל כדמוקרטיה... (המטרה) לפתח מאבק תודעתי יעיל ומאורגן יותר של הפלשתינים אזרחי ישראל ולהציב נוכחות בפורומים בינלאומיים (האו"ם, האיחוד האירופי, ארה"ב) בייחוד לנוכח צמצום הערוצים הפנימיים בישראל להשגת צדק". 

אפשר לראות שהמשברים של מדינת ישראל מול גרמניה, האיחוד האירופי וממשל אובאמה והאו"ם היו מלווים באירועים שכאילו נלקחו מספר ההפעלה של ג'ורג' סורוס. למשל, ההופעות של ראשי בצלם באו"ם והפרובוקציה של שר החוץ הגרמני בפגישתו עם ארגון שוברים שתיקה. מאז הבחירות ב־2015 חזרו אובאמה וג'ון קרי על הטענה שהדמוקרטיה בישראל מוטלת בספק. למטרות קידום המאבק האנטי־ישראלי הזה הקצו גופי סורוס כ־10 מיליון דולר.

בשם הדיבורים על "זכויות האדם", סורוס תמך בהסכם הגרעין עם איראן ובכך תרם לחיזוק האימפריאליזם של האייתוללות. כך גם המאבק בשם "החברה הפתוחה" והדמוקרטיה נגד ישראל נועד לחזק בעצם חברה סגורה, קנאית וטרוריסטית של הפלשתינים. קרן החברה הפתוחה תמכה בהפקת "מסמכי החזון העתידי" של ערביי ישראל ב־2007. "החזון" הזה פירושו חיסול המדינה היהודית. 

הבעיה של ישראל עם סורוס היא שלמרות שהוא נלחם לפירוק הריבונות הישראלית בשם "זכויות האדם" - הוא יהודי. הקמפיין התעמולתי האישי נגדו בהונגריה, תוך שימוש בסיסמה "אל תיתנו לו לצחוק אחרון", הוא אנטישמי עם קריצה לעולם הדימויים של אדולף היטלר. "הצחוק המהדהד של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון", אמר היטלר בנאום שבו רמז על השמדת היהודים בינואר 1939. זו הסתה שמגרה את המיצים של הלאומנות בהונגריה, וסורוס יכול לצפות במהומה מאחוזתו בפרבר של ניו יורק וליהנות.

הרתעה במקום פייסנות

המופתי חאג' אמין אל־חוסייני דווקא כן השפיע על חשיבתו של אדולף היטלר בעניין ההשמדה הפיזית המוחלטת של העם היהודי, מאמין דניאל פייפס. הוא סבור שבעיית היסוד של ישראל מול הפלשתינים לא השתנתה מאז ימי המופתי. אנחנו במידה רבה עדיין במיטה עם המופתי. עד שלא תימוג השפעתו בתודעת הציבור הפלשתיני, לא יהיה סיכוי לישראל להגיע לשלום. 

"שלום יכול להיות מושג רק מעמדה של ניצחון, וניצחון זה לכפות את רצונך על היריב", אמר לי השבוע פייפס, כשפגשתי אותו בלובי של מלון הרברט סמואל בכיכר ציון בירושלים. הכל מאוד סמלי. כן. "אנחנו נפגשים במלון על שמו של האיש שאשם בכל זה. הרברט סמואל", אומר פייפס. "הוא האיש שמינה את אל־חוסייני למופתי הגדול של ירושלים". 

דניאל פייפס. "גישה פייסנית כלפי הביקורת האנטי־ישראלית לא תעבוד"

פייפס, מזרחן אמריקני, הגיע השבוע לישראל כדי לקדם את הרעיון של פיתוח אסטרטגיה של ניצחון במדיניותה של ישראל בסוגיה הפלשתינית. לפי התפיסה הזאת, שניסיון 24 השנים האחרונות תומך בה, ישראל צריכה לעקור מתודעת הפלשתינים את התקווה לניצחון על מדינת ישראל; ניצחון שמשמעותו למעשה חיסולה. 

"כרגע", אומר פייפס, "הם מאמינים שהם מנצחים. ישראל משחקת הגנה זמן רב מדי". הוא מציין את נאום אהוד אולמרט משנת 2007, שבו אמר ראש הממשלה דאז כי הדרך לפתרון הסכסוך היא באמצעות "ויתורים כואבים". "במשך כל השנים האלה הפלשתינים אומרים לישראלים: תנו, תנו, תנו. תנו ויתורים. תנו לגיטימציה. כל זה מתוך אמונה שיגיע הרגע שבו הפלשתינים יגידו 'תודה'. קיבלנו את מה שרצינו. עכשיו נעשה שלום".

מתברר שזה לא עבד. פייפס טוען שהאסטרטגיה שהוא מציע כחלופה לגישת הוויתורים שרק מניבה עוד אלימות ודה־לגיטימציה, היא בעצם רק חזרה לרעיון המעצב שהתקיים בתודעת המנהיגות הישראלית מימי בן־גוריון: הרתעה במקום פייסנות. ניצחון במקום ויתורים. "היום מחשבה כזאת נשמעת רדיקלית", אומר פייפס.

דניאל פייפס רוצה שהפלשתינים יחוו תבוסה. תבוסה כמו שהוא חווה כצעיר אמריקני ב־1975. הוא היה אז בן 25 כאשר בטלוויזיה שודרו צילומי ההליקופטר האמריקני האחרון עוזב בהמראה מטורפת את גג השגרירות האמריקנית בסייגון (היום הו צ'י מין סיטי) בווייטנאם, כשאחרוני הנמלטים מאימת הקומוניסטים תלויים על המגלשיים של ההליקופטר. 

"הפסדנו לא בגלל מחסור במימון. לא בגלל מחסור בחימוש ונשק. לא בגלל מחסור בכוח צבאי. הפסדנו כי איבדנו את כוח הרצון", אומר פייפס. "אז אני יודע מה זה להפסיד. אני רוצה שהם ירגישו מה זו תבוסה. הם ניסו במשך מאה שנה לחרב את הציונות. אבל תראו את ישראל ומולה תראו את עזה. הם חיים תחת אשליה שמקובעת על ידי האו"ם, על ידי פרופסורים לאנגלית ועל ידי פרופסורים אחרים מכל הסוגים, אשליה שמקובעת על ידי השמאל - שהם יכולים לנצח. אבל הם צריכים להבין שזה נגמר. שהם הפסידו".

התפיסה הזאת נשמעת ברוטלית, אבל יש לה הרבה סימוכין. עצם העובדה שחלק גדול בציבור הישראלי מובל על ידי השקפה שמוטב לסגת לצורכי היפרדות מהפלשתינים, אפילו כפתרון חד־צדדי, מעניקה להם תחושה שהם בדרך הנכונה - ולא משנה כמה שעות חשמל יש למשפחה ברצועת עזה. 

לתפיסה הזאת יש שתי בעיות: הראשונה, לדעתי, שהפלשתינים כבר הובסו בעבר. כך לפחות גורסים כל חסידי האידיאולוגיה הנכבאית. השנייה קשורה לחוק שהציג לאחרונה צ'רלס קראוטהאמר בהקשר ספורטיבי: כאב התבוסה לעולם קשה ומעיק יותר מהאושר המלווה את שמחת הניצחון. או כמילות השיר הברזילאי: העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. מכיוון שכך, תבוסה לא בהכרח מביאה למקום שהמנצח הנאור מקווה לו.

השמאל וגרמניה בהחלט היו יכולים לעזור בנושא הזה אם היו מעבירים לפלשתינים מסר שונה: שיואילו בטובם להפסיק את המלחמה בציונות, ביהדות, במדינת ישראל, בהתנחלויות ובמקום זה יעברו למצב של חשבון נפש. ההיסטוריון ד"ר יואל פישמן, שניתח את ההמשכיות ממברק הימלר למופתי בנובמבר 1943 לאסטרטגיית הטרור של ימינו, הציע שהפלשתינים ילמדו משהו מהגרמנים - שיעשו חשבון נפש וייפטרו ממורשת המופתי וינקו את עצמם מההשפעות שהנאצים והקומוניסטים הטמיעו בתרבות הפוליטית שלהם. 

"מי היה מאמין לפני מאה שנה שהלוחמים הגדולים יהיו יהודים, והיחצנים הגדולים יהיו הערבים", אומר פייפס. "גישה פייסנית כלפי הביקורת האנטי־ישראלית לא תעבוד. התיאור של עזה ככלא פתוח. אתה לא יכול לעשות נגד זה שום דבר. מבצע אנטבה השיג הרבה יותר מהנסיגות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו