יש רגע שבו "אונס בין הלכה למציאות", ספרה של ד"ר מרב שניצר מימון, פורץ פתאום מתוך העמודים והופך לבשר ודם. הרגע הזה מתרחש בעיצומו של השליש השני: אחרי שהרשינו למימון להוליך אותנו במשעולים הסבוכים הנוגעים לאלימות מינית במאות ה־12 וה־13 בגרמניה ובצפון צרפת - סיפורים ופסיקות שנדמים רחוקים כל כך מימינו אנו - במפתיע היא מדלגת לשנת 2003: בית הדין הרבני בירושלים דן בתביעה של אישה נגד הבעל, ולפיה "אינו נוהג באופן מקובל בתחום יחסי אישות, שהיה מתנהג בנושא זה בברוטליות ובחוסר התחשבות קיצונית באופן שנגרם נזק לאישה". ניסיון האישה להתגרש מבעלה המתעלל נמשך כבר שנתיים, חרף מאמציהם של הרבנים, משום מה, להשכין שלום בין בני הזוג. הבעל יורד למחתרת ומשם משגר את סירובו להופיע בבית הדין הרבני; זאת, אלא אם כן יפחית האחרון את דמי המזונות עבור שלושת ילדיו לכדי סכום שהוא למטה מהמינימום הנדרש למחייתם, ולמעשה יחיל פרנסת הילדים על אשתו; האישה, למעשה, תצטרך לקנות את הגט המיוחל.
אלא שאפילו רעיון תמוה זה נדמה מחוץ להישג יד. למרות ההתעללות הפיזית והנפשית לא מוצאים הרבנים לנכון לכפות על הבעל את הגט, שכן "רוב הפוסקים שאין חיוב גט פיטורין, ואין מחייבים אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו בעצה טובה שייתן גט". החלטה זו מסתמכת, כפי שכתוב בפסק הדין, בעיקר על פסיקתו של רבנו תם (1171-1100) וכך, בתמצית, משפיע רב שחי במאה ה־12 בצרפת על חייהן של אלפי נשים עגונות וילדיהן יותר מכל גורם אחר; גם אם הדבר נעשה בניגוד בוטה ומקומם לרצונן, לצורכיהן הדוחקים ואף לשכל הישר.
"זה הסיפור שאני מספרת", אומרת מימון. "עד המאה ה־12 לנשים היה כוח לכפות גט על הבעל, ואף אסור היה לגרש אותן בניגוד לרצונן. כוח זה הוביל את רבנו תם, אחד מחכמי ההלכה החשובים ביותר ודמות יוצאת דופן בצרפת במאה ה־12, לומר עד כאן. זה מאוד מזכיר את מה שקורה היום: ככל שנשים מתחזקות יותר, נשמעות טענות שהן מנצלות את כוחן. ככל שנושאים כמו אונס והטרדה מינית הופכים לכותרת לגיטימית בעיתון, כך עולות טענות על שימוש בתלונות שווא כדי להשיג את מטרותיהן".
מזכיר את החלטת מפכ"ל המשטרה לאסור תלונות אנונימיות מצד שוטרות.
"בדיוק. הרי יש כאן גבר שאומר, 'די, משהו כאן יוצא משליטתי'. מניסיון העבר ברור שאחת החרדות של נשים היא העובדה שלא מעט תלונות מודלפות. את מספרת את הסיפור שלך בין ארבעה קירות, ולפתע זה מרוח על דסק בחדשות. זו פגיעה איומה בפרטיות, והיה כאן נתיב שאפשר לנשים לספר ולשמור על החיים שלהן. אך ברגע שנוצרה התחושה שהנתיב הזה הופך את הגברים לפגיעים, הוא נחסם".
פלפולים על גב האישה
השיחה עם שניצר מימון, היסטוריונית חברתית המתמקדת בהיסטוריה של נשים בהיבט חברתי, תרבותי והלכתי, חוקרת במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ומרצה במכללת עמק יזרעאל, סמינר הקיבוצים ומכללת אחווה, מדלגת בקלילות בלתי נתפסת בין עבר רחוק להווה חי ועכשווי. אך אולי אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שכוחו של הספר, אשר נולד כתוצאה מעבודת הדוקטורט של מימון, הוא בהציגו עד כמה אותו הווה עכשווי עוד כבול בכבלי העבר.
ההישג המפתיע של "אונס בין הלכה למציאות" (אוניברסיטת תל אביב), הבוחן את יחסן של הקהילות היהודיות לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות היהודיות שבגרמניה ובצפון צרפת במאות ה־12 וה־13, הוא באיתור נקודת המפנה ביחס לנשים באותה תקופה: מתפיסה הרואה את הרווח הטמון בשמירה על כוחה וכבודה של האישה על מנת להבטיח מסגרת משפחתית וקהילתית יציבה, לתפיסה הרואה בה סכנה ואיום לבעלה בפרט ולגברים בכלל, איום שיש להגבילו. אותה תפיסה, טוענת מימון, שמרה על כוחה עד ימינו.
האישה מסומנת כחלשה. מתוך הסרט "גט"
"לעומת ימי הביניים, שם הליברליות חוותה ריאקציה, בזמננו התרחש מהלך הפוך", מבקשת מימון לדייק. "ב־2001 חל שינוי דרמטי בהגדרת האונס. תיקון מספר 61 לחוק מאותה שנה, שהובילו חברות הכנסת יעל דיין וחוסניה ג'בארה, קבע שכדי להוכיח אונס האישה כבר לא צריכה להוכיח שהופעלו עליה כוח או אלימות, שהיא צעקה או נאבקה; התיקון לחוק מסתפק בכך שהמעשה בוצע ללא הסכמתה. למעשה, עד שנת 2001 אישה שהתלוננה על אונס נאלצה להוכיח את הטענה שלה על ידי מדדים אובייקטיביים; שעדים ראו את האלימות, שמעו את הצעקה. נתקלתי בפסקי דין שבהם השופט לא מאמין לנאנסת כי הכפתורים לא היו פרומים והחולצה לא היתה קרועה, וכל זה עד ממש לא מזמן.
"בימי הביניים ניכרת תנועה אחורה. מהמחקר שלי עולה כי עד אמצע המאה ה־13 היו חכמי הלכה משפיעים בצפון צרפת ובגרמניה, שבהחלט הכירו באפשרות שאישה לא תביע התנגדות פעילה במהלך האקט המיני, לא תצעק ולא תיאבק, ובכל זאת תוגדר כנאנסת. הם אפילו מוסיפים שהם מבינים שאין זה מטבעה לצעוק בעיצומה של סיטואציה כזאת. הם מקיימים דיונים אם רק חדירה מלאה מוגדרת כאונס או שמא די בחדירה חלקית כדי להגדיר שהתרחש אונס".
נשמע כמעט מופרך, לטוב ולרע.
"בכלל לא, אפילו מציאותי מדי. אל תשכחי שאורלי רביבו, א' מבית הנשיא, המתלוננת שעדותה פוצצה את פרשת קצב, לא נכללה לבסוף בכתב האישום, בין היתר משום שלא הוכח שהיתה חדירה מלאה. כל הפלפולים הללו ממשיכים להתקיים בימינו. ועדיין, באופן יחסי היתה כאן תפיסה טולרנטית: לעומת המקרא, שמציב במרכז את הגבר שאליו 'שייכת האישה' כנפגע העיקרי, אם כנשוי שרכושו וכבודו נפגעו, אם כמאורס שלא יחווה את העונג בביתוק הבתולים, חכמי התלמוד שמהם מושפעים חכמי ההלכה בימי הביניים מציבים במרכז את האישה והסכמתה. אבל כל זה ישתנה בהדרגה".
איך התעצבה התפיסה הטולרנטית הזו?
"לנשים היה חלק עיקרי בשגשוג הכלכלי של המאה ה־12. נשים עסקו במתן הלוואות בריבית או מסחר, ולא פעם נאלצו להתהלך לבד בדרכים או להתמודד עם גברים זרים שנכנסו אליהן הביתה על מנת לעשות עסקים, בזמן שהבעלים שלהן היו בדרכים. לחכמי ההלכה, שהיו גם ראשי קהילות, היה אינטרס לפעול לחיזוק ביטחונן של הנשים ולמשל העלימו עין מחוקי הייחוד ההלכתיים כשאפשרו לנשים ללכת בדרכים עם גבר זר או לקבל בביתן גברים זרים ללא השגחה".
סובלת? תביאי עדים
אך המתח בין האינטרס הכלכלי למוסכמות הדתיות עורר חשש, שמא החופש שאפשרו לנשים יהווה עבורן פתח לניצול. "הם חששו, למשל, שאם די בכך שאישה תעיד שסירבה ליחסי המין, נשים ינצלו זאת על מנת לקיים יחסי מין בהסכמה ובמקרה הצורך לטעון שנאנסו, או להשתמש בטענה שנאנסו על ידי גבר מסוים כדי לקבוע עם מי יתחתנו", מסבירה מימון, ומכוונת בכך לנוהג שהתקיים עוד מתקופת התלמוד להשיא בין האנס והנאנסת, במקרה שאינה נשואה, נישואים שאף הוגדרו כ"מצווה" בשל "ירידת ערכה" של האישה לאור הפגיעה בבתוליה.
נראה שהם חששו מריבוי תופעת הגירושים.
"גם בכך אין הבדל בין מה שהתרחש בימים ההם למה שקורה היום, כשהרבנים עושים כל שביכולתם על מנת לרפות את ידי הנשים שמעוניינות בגט. הרעיון שנשים יכולות להתחתן ואז לבקש גט, פשוט כי הן לא מעוניינות בבעל יותר, או חמור מזה, מעוניינות במישהו אחר, נראה לרבנים, אז כהיום, כאובדן שליטה מוחלט, פריצות שצריך לעצור אותה".
אחת הדרכים באותה תקופה לקבל גט היתה טענת "מאיס עלי": האישה אינה מעוניינת להמשיך לקיים איתו יחסי מין, ולפיכך יש באפשרותה לבקש מבית הדין אישור לגירושיה ולקבל בחזרה את כתובתה או להפסיק לקיים עימו יחסי מין, אז תוכרז כ"מורדת" ותגורש ללא הכתובה, כלומר ללא רכושה. "עוד במאה ה־12 הביע רבנו תם חשש, שמשנוצרה האפשרות לכפות על הבעל גט, נשים מצאו מסלול עוקף בית דין בדמות השכן הגוי שבא להכניס לבעל מכות רצח ומאלץ אותו לחתום", מסבירה מימון. "מבחינתו, זה בלתי נסבל. הוא כותב שהוא מרגיש שהנשים בבית הדין מרמות אותו, שהן משתמשות ביכולות שלהן כדי להקטין גברים באמצעות תלונות שווא".
"האם חברות הביטוח יפסיקו לבטח כי אחוז קלוש של אנשים מרמים? שיעור דומה של טענות שווא קיים גם בסוגיית הטרדות מיניות"
הפתרון שמציע רבנו תם הוא חסל סדר תלונות סובייקטיביות. "הוא מאוס עלייך כי את לא אוהבת את הריח שלו? תביאי עדים, שיעידו שהריח שלו בלתי נסבל. שכולם יריחו. הוא מכה אותך? כופה את עצמו עלייך? הם יעצמו עיניים ויאפשרו גט רק בהסכמת הבעל. הכוח חוזר לידי הגבר והסאבטקסט הוא שהאישה חלשה ושקרנית, יש להגביל ולתחום את הכוח שלה כי היא עושה בו שימוש לרעה".
רבנו תם נחשב יוצא דופן בתקופתו; מי שהכניס את השקפתו של רבנו תם לתוך הקונצנזוס היה המהר"ם מרוטנברג, שפעל לקראת סוף המאה ה־13 בגרמניה ונחשב לסמכות ההלכתית החשובה ביותר של יהדות אשכנז. "שם מתרחש קו פרשת המים ביחס כלפי נשים. הרי 'גט', הסרט של רונית אלקבץ, מדבר בדיוק על כך; רבי יצחק אור זרוע מהמאה ה־13 טוען שאישה שפונה לבית הדין בבקשה לגט - יש לחשוד בה ובאמינותה רק מעצם הפנייה. מרדכי בן הלל, תלמיד של המהר"ם מרוטנברג, טוען כי רתיעה של נשים מקיום יחסי מין עם בעליהן הסובלים ממומים היא סימן לחולשתן".
מה שמעניין הוא המקום של הנשים בתמונה. למשל, בפרק שבו את מתייחסת לנישואי קטינות, תופעה נפוצה בזמנו.
"צריך לזכור שחכמי ההלכה הם אבות בעצמם. הם לא חיים במנותק מהסבל של הנשים אלא חווים אותו ישירות. כפי שהראיתי, דווקא האימהות של הכלות משחקות תפקיד חשוב בשימור המבנה הפטריארכלי של החברה - הנצחת נישואי קטינות ומימוש מיידי של הנישואים באמצעות יחסי מין, גם אם הוביל לא פעם לפציעה של הצעירות ואף למותן. הרעיון שגברים הם הרעים והנשים סובלות בשקט, לא עומד במבחן המציאות. תפקידו של ההיסטוריון הוא לספר את סיפורה של החברה והסיפור הזה תמיד מורכב".
שניצר מימון, אם לשתיים המתגוררת במושב שמשית, הגיעה לחקר ההיסטוריה של האונס בימי הביניים לגמרי במקרה. כסטודנטית לתואר שני בהיסטוריה של ימי הביניים לקחה קורס מורחב באמנות, ושם כתבה עבודה על תיאורי האונס בספרי קודש נוצריים בימי הביניים. "המרצה בקורס שאלה אותי מה דעתי לבחון את הנושא מצד הפרשנות היהודית; קראתי ונדהמתי", אומרת מימון. "כתבתי על הנושא את התזה והבנתי שזה לא יכול להיגמר שם, כי כל הזמן נגלו לסיפור עוד צדדים. נחשף בפניי עולם שלם". בדברה יש למימון את הניצוץ של מי שבראש ובראשונה הוא תלמיד לפני שהוא מורה.
"נושא בלי היסטוריה"
"אונס בין הלכה למציאות" מלקט בקפדנות פרטים קטנים שמתחברים למארג רחב ומרתק של מאבק המינים. מדיון בהתנגדותה של האישה לשינוי התנוחות ביחסי המין, דרך מעמדה הפגיע של יבמה (אישה שבעלה מת ולא השאיר אחריו בנים; נ"ה) מול גיסה ועד אונס בשדה לעומת אונס בעיר. "אחד הסיפורים המשמעותיים בעיניי בספר הוא של סוחרת שהתלוננה ששני גברים אנסו אותה בשדה, ואף על פי שאין עדים למעשה, רבי אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה) מאמין לה, ולא יכולתי שלא לחשוב עד כמה הפסיקה הזו משתקפת בדבריו של השופט מישאל חשין בסיפור האונס בשמרת. ממש יכולתי לשמוע אותו אומר, שלא רק מחובתנו להאמין לה, אלא גם להעריך את האומץ שלה להתלונן, כי אנחנו יודעים מה מוטל על הכף ומה היא מפסידה".
מתוקף עיסוקה מרגישה מימון לא רק את ההתקדמות אלא גם את הריאקציה, בין שבתחום המשפטי, הממסדי או החברתי. "בקורסים שאני מלמדת תמיד יקומו סטודנט או סטודנטית שיאמרו, לאן הגענו? יש תחושה של ציד מכשפות. בעלי לא יכול לנסוע עם מישהי מהעבודה מפחד שיעלילו עליו".
ומה את אומרת בתגובה?
"הטענות בימי הביניים שיחקו על אותו תפקיד. האישה שמעלילה על מישהו שאנס אותה ואז עליו לשאת אותה לאישה, כשלמעשה מדובר במזימה להתחתן איתו, למשל. אני תמיד שואלת, האם חברות הביטוח יפסיקו לבטח רק כי יש אחוז קלוש של אנשים שמרמים בטענה שפרצו להם הביתה? אני די בטוחה שמדובר באותם אחוזים של טענות שווא. מעניין למה אנשים מפסיקים להאמין כשזה מגיע להטרדות מיניות".
העובדה שספר שעוסק בנושא כל כך בסיסי מתפרסם רק עכשיו מעודדת אבל גם מעציבה.
"עד לפני 15 שנה לא היתה בכלל מחשבה שצריכה להיות זווית היסטורית לאונס. זה לא היה נושא עם היסטוריה. וגם זו רק התחלה. כולי תקווה שחוקרות פמיניסטיות מקשת של תחומים תיקחנה את הספר הזה כנקודת מוצא או חומר גלם ותמשכנה את המלאכה. זו רק יריית פתיחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו