"עוד לא היה לי את ה־אלבום שלי. ה'אפר ואבק', ה'דרכים', ה'ימי התום'. אלבום מופת שיישאר לנצח, שמגדיר אותך והקריירה שלך נשענת עליו שנים", אמרה לי מירי מסיקה בראיון לפני חמש שנים. האלבום החדש והשישי שלה, "אלוהי הדברים הקטנים", עוד לא שם, אבל היא בהחלט מתקרבת. בינתיים זה האלבום הכי טוב שלה זה שנים, לפחות מאז השני, אולי גם מאז הראשון.
מעבר לבחירת השירים המוקפדת ולביצועים הקוליים המושלמים (בכל זאת, מירי מסיקה), הנקודה החשובה שעליה נשען האלבום היא העברת המושכות של הניהול האמנותי, ההפקה המוסיקלית והעיבודים מאורי זך, בעלה של מסיקה, שליווה את כל יצירתה עד היום, לידיים של רוני בראון, שעבד כאן עם ניר מיימון ואיתי צוק.
בראון, מוותיקי תעשיית המוסיקה בישראל, האיש שאחראי להצלחות של אמנים כמו ריטה, עברי לידר ודיקלה, הוא אחד שיודע להביא זמרים למקומות מדויקים של הבעה, שבהם היתרונות היחסיים שלהם והאמיתות האמנותיות שלהם מתחברים לטעם הקהל והתקשורת. פופ הוא מקצוע, ורוני בראון הוא מאסטר.
הקול של מסיקה משדר באופן טבעי חום ונחמה, כששומעים אותה שרה מרגישים - כמעט פיזית - בליטוף של יד, בשמיכה שמכסה את הנפש. בראון ומיימון הבינו שמה שיוציא את הקול החם הזה לאור באופן הטוב והבולט ביותר זהו דווקא סאונד קריר, ויש באלבום הזה לא מעט שירים עם צליל מתוכנת (על ידי צוק), וגם כאלה שנוגנו על ידי כלים חיים, אבל נשמעים כמו הפקה של מחשב וסינתיסייזר. התוצאה מזכירה הפקות מחו"ל, שבהן זמרות עם קול מופלא כמו דיידו או טרייסי ת'ורן (וליז פרייזר) במאסיב אטאק זוהרות על רקע סאונד קר.
למשל ב"לשמור עלי", השיר לפני האחרון באלבום, שמשלב בהצלחה אורבן, אר אנד בי ודאנס גרובי וקריר עם אתניות מזרחית מסולסלת ומתפרצת. הדאנס האתני הזה, שעפרה חזה וריטה הביאו בעבר לדרגות אמנות, יושב בול על מסיקה, שנשמעת כאן אחרת. היא שרה כמו זמרת פופ בינלאומית, מדויקת, לא צועקת ולא נמרחת. אם היא תקליט אותו גם באנגלית וימקססו אותו כמו שצריך, יש לה פוטנציאל ללהיט בינלאומי. כיף.
ב"חייאתי", השיר עם העיטורים הערביים שפותח את האלבום, היא חובשת בפעם המי יודע כמה את כובע האישה, הקול של הנשים באשר הן, הנאהבת, המתלבטת, המתפכחת, הנעלמת. מזן השירים שהפכו אותה לזמרת גדולה, לדיווה, לקלאסיקה בהתהוות, שיר שיישאר ברפרטואר שלה שנים קדימה.
גם בהמשך האלבום מסיקה מצטיינת בבלדות נשיות שקטות על אהבה, רומנטיקה, יחסים ופרידה. שירים שאלפי המעריצות שלה שיקנו את הדיסק ישירו עם עצמן לבד באוטו, רק הן והיא. ב"יפו" היא חשה ריקנות ומשהו צועק בה; ב"לנער אותי ממך" (לחן יפה של סתיו שמש) היא משחררת את הגבר; ב"ועכשיו כשאתה כאן" המקסים הוא חוזר אליה; וב"לב מול לב" היא שוב רוצה לעזוב אותו. טלנובלה בהמשכים.
"אלוהי הדברים הקטנים", שיר הנושא של האלבום, מרגש ויפהפה. אולי בהשראת "עטוף ברחמים" זהו שיר של אמא לבתה, מההיריון עד החיבוק לפעוטה שלומדת ללכת. קל לדמיין את מסיקה מקליטה אותו באולפן, חושבת על בתה יובל וליבה גואה. העיבוד וההפקה העדינים מבליטים את הקול הרך שלה, ואין הרבה דברים נעימים יותר בפופ הישראלי מאשר לצלול עמוק לתוך הקול הצלול כבדולח של מסיקה, לבריכה הכחולה האינסופית של השירה שלה.
ב"תשים תשים", להיט מיד־טמפו יעיל, שכתבה עם דודי בר־דוד, היא רוצה כאב ("תכאיב תכאיב") ובוכה כשלא רואים, כשהקול שלה מצליח לגבש אותנטיות. היא נואשת במידה וקורעת את הלב. מסוג השירים שקהל נהנה להיות עצוב איתם.
"זהרה", שכתב גוסטו במרוקאית, הוא מההפתעות היפות באלבום. מסיקה כבר שרה בערבית, הרי אין הופעה שלה בלי "ברכת המלך", אבל כאן היא מרשה לעצמה לחזור עד הסוף לשורשים. זה לא שיר שיביא אותה למימונות, אבל הוא כן ייגע בחלק מהקהל שלה.
בגיל 39 מסיקה אולי עוד לא הקליטה את ה־אלבום שלה, בשביל זה היא תצטרך כנראה להתפרק, להתרסק ולבנות את עצמה לגמרי מחדש (ואולי בעידן הנוכחי כבר אין אלבומים כאלה). אבל היא בהחלט בכיוון הנכון והחיפוש הוא אצלה העיקר. זה האלבום שבו היא הכי פחות מנייריסטית ואובר־דרמטית, פחות משתפכת, ויותר בוגרת. וזה לא מעט. ב"היד שלך היא בית" היא שואלת "לאן ממשיכים מכאן, אהובי?" והתשובה היא כרגיל אצלה, הכי גבוה והכי רחוק שאפשר.
מירי מסיקה, "אלוהי הדברים הקטנים", הליקון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו