לפני כשנה עבד מיכאל קורדונסקי כהרגלו במעבדת הצילום שבאוניברסיטת תל אביב, וצילם ממצאים ארכיאולוגיים. במשך כמה שבועות הוא עסק בצילום של חרסים עם כתובות ("אוֹסְטְרָקוֹן" בלשון הארכיאולוגים) במצלמתו המיוחדת. זוהי מצלמה הרגישה לאורכי גל שעין אנוש לא מבחינה בהם, ויכולה לסייע לארכיאולוגים לפענח כתובות שלא ברורות לעין בלתי מזוינת.
קורדונסקי, המשמש אחראי מערכות המחשוב בבית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה, התבקש לצלם את הכתובות, ובחן את אחד החרסים, שנמצא בתל ערד בנגב ומכונה "ערד 16". על צידו האחד הופיעה כתובת עתיקה ועל צידו האחר לא היה דבר מלבד "ג'יבריש של ארכיאולוגים" הנוהגים לכתוב על הממצא את מספרו ואת המקום שבו נתגלה.
"צילמתי את הצד עם הכתובת, הצד המעניין", אומר קורדונסקי, "ואז בחנתי את הצד השני. פתאום היתה לי הרגשה שיש שם משהו ואמרתי לעצמי, 'למה לא? בוא ננסה'. אתה יכול לקרוא לזה חוש שישי".
התוצאה של החוש השישי של קורדונסקי היתה לא פחות מפלא: המצלמה המיוחדת שלו חשפה שלוש שורות חדשות, לא ידועות למחקר עד כה, על הצד החלק של החרס, שורות שהן למעשה המשכן הישיר של הכתובת שעל הצד הקדמי של החרס. לנגד עיני החוקרים המשתאים נחשפו פתאום שורות עתיקות שנכתבו לפני כ־2,600 שנה.
"לא ציפינו לזה", אומר ברק סובר, חבר בצוות החוקרים ודוקטורנט למתמטיקה שימושית. "מייד כשפתחנו את הקבצים וראינו את השורות 'החדשות' במחשב התקשרנו לפרופ' ישראל פינקלשטיין (ראש הקתדרה לארכיאולוגיה של ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב; מ"א) וצעקנו: 'ישראל, יש שורות חדשות!' זה היה רגע מרגש מאוד".
התגלית המרגשת אינה הראשונה שמגלה הצוות המיוחד שקם תוך שיתוף פעולה בין החוג לארכיאולוגיה ובין הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטה. הצוות, שעובד יחד כבר שמונה שנים, הפיק עד כה כ־20 מאמרים, ומצליח, באמצעות השילוב החדשני בין ארכיאולוגיה למדעים מדויקים, לחולל מהפכה מדעית בחקר הכתובות העתיקות.
הצוות הוקם בידי הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ואלי פיאסצקי, ארכיאולוג ופיזיקאי, ומונה ארבעה חוקרים צעירים: אריה שאוס, שירה פייגנבאום־גולובין וברק סובר - כולם דוקטורנטים למתמטיקה שימושית עם תשוקה גדולה לארכיאולוגיה - וד"ר ענת מנדל־גברוביץ', מומחית לשפות ולכתב קדום.
נוסף עליהם, הם מדגישים, יש לפרויקט יועצים, חברים ומנחים: קבוצה גדולה ומגוונת של חוקרים ממגוון ענפי מחקר. שם קבוצת הווטסאפ שלהם, אגב, הוא "כנען החדשה".
"בשנים האחרונות הארכיאולוגיה עוברת מהפכה מדעית", מסביר אריה שאוס, "לא מעט כלים מדעיים יובאו לארכיאולוגיה מתחומים אחרים, למשל מפיזיקה - כיום מתארכים ממצאים אורגניים מחפירות באמצעות תיארוך פחמן 14 - וגם מכימיה, בוטניקה, זואולוגיה, גיאולוגיה ותחומים נוספים ממדעי החיים ומדעים מדויקים שעוזרים לארכיאולוגיה להתפתח.
"הפרופסורים פיאסצקי ופינקלשטיין ביקשו לחולל מהפכה מדעית בחקר הכתובות העתיקות, והרעיון היה לצלם את הכתובות הקיימות בכלים מתקדמים כדי לנתח אותן בצורה מדויקת יותר".
הגביע הקדוש
כתובת עתיקה היא הגביע הקדוש של הארכיאולוגים. "זה מדהים להחזיק ביד פריט עתיק, צלמית או כד, אבל אין כמו לגלות משהו שמישהו כתב", אומרת מנדל־גברוביץ', "זה החיבור הכי חזק ומרגש לעבר".
הבעיה היא שגביעים קדושים כאלה הם נדירים מאוד. עד היום התגלו בסביבות 300 כתובות עבריות, כתובות בדיו או חרוטות באבן, מתקופת בית ראשון (או "תקופת הברזל", בשפת הארכיאולוגים), כלומר מן המאה ה־10 לפני הספירה ועד לחורבן בית ראשון, בשנת 586 לפני הספירה. זה הכל.
שורות מלפני 2,600 שנה. מלפנים - פענוח הכתובת; הצילום המשופר; צילום באור נראה // צילום: מיכאל קורדונסקי ונועה עברון, אוניברסיטת תל אביב
מי שציפה למכתבי אהבה דרמטיים יתאכזב. מרבית הכתובות הן רשימות של מוצרים או של אנשים. מכתבים של ממש הם נדירים ביותר - וזה מדגיש את חשיבות התגלית: הכתובת שגילו החוקרים התל־אביבים היא מכתב ממשי, תכתובת בין שני אנשי אדמיניסטרציה, "מנהלי מחסנים" כפי שמגדיר אותם סובר, שעוסקים במשלוח יין וכסף. למעשה, אנו אפילו יודעים את שמותיהם של המתכתבים: השולח הוא "חנניהו אשר בבאר שבע" והנמען הוא אדם בשם אלישיב, בכיר אדמיניסטרטיבי במצודת ערד.
תל ערד שוכן כעשרה קילומטרים ממערב לעיר ערד. התל העתיק היה מיושב כבר באלף הרביעי לפני הספירה, הרבה לפני תקופת המקרא, ובמשך השנים ישבו בו לסירוגין, עד תקופת ממלכת יהודה, שבה שימש האתר מוצב צבאי בגבול הדרומי של ממלכת יהודה, "לא יותר מעשרים־שלושים איש באזור קטן בן שני דונם", אומרים החוקרים.
החפירות באתר התחילו בתחילת שנות ה־60 של המאה העשרים ונערכו ברובן בידי הארכיאולוג האגדי יוחנן אהרוני. הממצאים באתר היו רבים: בין השאר נחשפו מבנים רבים, כלים, תכשיטים ואף מקדש ישראלי קדום, אך גולת הכותרת היתה הכתובות הרבות שנמצאו, כולן כתובות בדיו על גבי חרסים.
"חרסים הם חומר הכתיבה השכיח והזול ביותר", אומרת פייגנבאום־גולובין, "הרבה יותר זול לכתוב על חרס מאשר לייבא פפירוס (סוג קדום של נייר שיוצר מצמח הגומא; מ"א) יקר ממצרים. יש אמנם עדויות שנעשה שימוש גם בפפירוסים, אבל הם כמעט לא שרדו. לעומתם החרסים שרדו את פגעי הזמן והאקלים. על החרסים כתבו במין דיו מאולתר, "איזשהו פחם עם חומר שומני", מסבירים החוקרים.
מי כתב? סוחרים, ביורוקרטים, אנשי צבא. באחד המחקרים הקודמים של קבוצת החוקרים הם הראו באופן אמפירי שכל השדרה הפיקודית מהפיקוד העליון ועד לקצונה הזוטרה ידעה קרוא וכתוב בשלהי תקופת בית ראשון. "המחקר התפרסם לפני שנה והיה פריצת דרך גדולה ואפילו זכינו לכותרת ראשית ב'ניו יורק טיימס', הזזנו את טראמפ הצידה", הם צוחקים. מה כתבו? ובכן, עברית. אבל בכתב העברי הקדום, זה שקדם לכתב הארמי המרובע שהוא אב הטיפוס לכתב של ימינו.
שמפניה של פעם
"כשהכתב ברור, קל יותר לקרוא כתובת בת 2,500 שנה מלפענח מרשם שכתב רופא שיניים", אומרת מנדל־גברוביץ', מומחית הכתב שבחבורה.
"הגענו למצב שכבר אין לנו הפתעות, כל סימן שנמצא כבר מופה, כבר שויך לקבוצה טיפוסית שהוגדרה. הבעיה העיקרית היא השימור הגרוע של הכתובות".
הדיו, מתברר, דוהה עם השנים, וביתר שאת כאשר החרס מוצא מן האדמה ונחשף לאוויר ולאור. אותיות, מילים וגם שורות שלמות נעלמות ונוצר קושי עצום בפענוח הכתובת.
המצלמה המחודשת במעבדה // צילום: באדיבות החוקרים
לקשיי השימור מתווסף קושי נוסף: הידע שלנו על העברית של אותה תקופה הוא זעום. "לא כל השפה המדוברת של ימי בית ראשון משתקפת בתנ"ך", אומר שאוס, "למשל, בצד השני של האוסטרקון, שאותו חשפנו, יש מילה חדשה לגמרי". מנדל־גברוביץ' פורשת את תצלום הכתובת על השולחן ומסמנת בעט את השורה השלישית בצידו האחורי של החרס. "הנה, כאן כתוב 'בת יין', כלומר מידת נפח מסוימת של יין, ולפני כן כתובות האותיות ה"א, צד"י ועי"ן: 'הצע'. עכשיו היינו צריכים להבין מה זו המילה הזאת. בספר ישעיהו מופיעה המילה צֹעָה בהקשר חברתי, אולי כמשל לתסיסה חברתית. בכתובת שלנו היא מתארת יין. אז יש לנו שדה לשוני שקשור ליין, משהו תוסס, מבעבע".
שמפניה?
"כן, פחות או יותר. זה הניחוש המושכל שלנו".
בעקבות פרסום המאמר קיבלה הקבוצה פנייה מכתב עת מדעי שעוסק ביין - מתברר שיש היום כתב עת מדעי לכל נושא - שהביע התלהבות גדולה מן התגלית החדשה. עם זאת, ברור לחוקרים כי עשויות להיות פרשנויות נוספות לשלוש האותיות הללו.
"יש פרשנויות לא ודאיות, ולפעמים אות אחת יכולה לשנות משמעות של טקסט שלם. נוסף על כך לא תמיד קל לקבוע את קו הגבול בין המילים, לעיתים מופיעה נקודה בין מילים, לעיתים היא חסרה". לכן החוקרים מציעים את פרשנותם בהיסוס מסוים. "לא יצא לי לעבוד על כתובת כה ארוכה", מוסיפה מנדל־גברוביץ', "זו עבודה מורכבת עם הרבה אחריות".
החרסים הם על פי רוב קטנים מאוד בממדיהם, אורכם נע בין חמישה לעשרה ס"מ, כך שאין די מקום ל"פטפוטי סרק". אף על פי כן, את שלוש השורות הראשונות בכתובת תופסת ברכה מנוסחת היטב, או בלשונם של החוקרים: "חצי מכתב בוזבז על ברכות, התרפסות וחנופה".
ובכל זאת, גם מן הברכה אפשר ללמוד הרבה על לשון התקופה וגם על היחסים האישיים, אולי אף אינטימיים, בין הכותב, חנניהו הבאר־שבעי, והנמען, אלישיב מערד. הכתובת נפתחת במילה "אהבך", שאותה, אומרים החוקרים, אפשר לקרוא "אוהבך" או "אהובך". הניקוד, אפעס, עדיין לא הומצא אז.
קריאה זו בכתובת היא חידוש. הארכיאולוג אהרוני שכאמור חשף את החרסים בשנות ה־60 קרא תמורתה "אחך", כלומר "אחיך". זו היתה פנייה מקובלת באותו הזמן בין בעלי מעמד שווה - ואהרוני, אף שהמילה לא היתה ברורה לגמרי, לא חשב פעמיים. כעת, בעקבות הטכנולוגיה החדשה, התגלה אל נכון שהקריאה הנכונה היא "אהבך".
אז מה, זו כתובת רומנטית?
"הם כנראה לא היו בני זוג", מרגיעה מנדל־גברוביץ', "אולי הפתיחה מבטאת שוויון בהיררכיה ביניהם, שניהם היו מנהלי מחסנים, בכירים במערך הצבאי־לוגיסטי. הפתיחה במילה 'אהבך' לא מתועדת באף ממצא, אבל אולי יש לה תקדים במקרא, שם כתוב (בספר דברי הימים ב'; מ"א) 'וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ'".
קרביים של מצלמה
אני מבקש מהחוקרים בחשש להסביר לי לאט את הצדדים הטכנולוגיים של המחקר. "זה לא כזה מסובך", מרגיעה אותי פייגנבאום־גולובין. "מצלמה רגילה המצלמת בצבע מחלקת את האור הנראה לשלושה אזורי צבע: אדום, ירוק וכחול, כמו העין האנושית. אנחנו חשבנו לחלק את התמונה ליותר אזורים, ולא להסתפק רק באור הנראה אלא גם באינפרה־אדום שאורך הגל שלו ארוך משל האור הנראה.
"קיבלנו בהשאלה מצלמה יקרה מאוד, ששווייה כ־100 אלף דולר, ובעזרתה צילמנו כמה חרסים שהיוו בסיס למחקר שלנו. כל חרס צולם חמישים פעמים בפילטרים שונים ולאחר מכן פיתחנו אלגוריתם שיעזור לנו לבחור את התמונות עם הניגודיות הכי טובה לדיו וחרס נתון. החרסים אינם עשויים מאותו חומר וכל חרס מחזיר אור בצורה מעט שונה".
"הבעיה היא", ממשיך סובר, "שהמכשור יקר מאוד, ובישראל לא תמיד יש תקציבים גדולים כל כך, בייחוד במחלקות לארכיאולוגיה ולמתמטיקה שימושית. לכן נאלצנו לאלתר: בנינו מצלמה שעולה 5,000 דולר במקום 100 אלף דולר".
איך בונים מצלמה?
"האמת היא שלא באמת בנינו: קנינו. קנינו מצלמת קנון SLR טובה אבל פשוטה, שעלתה בערך 2,000 דולר. אני לא יודע אם אתה זוכר אבל פעם היו מצלמים אנשים דרך הבגדים שלהם - החיישן במצלמות רגיש לאינפרה־אדום - זה לא כל כך חוקי ויצרניות המצלמות הכניסו למצלמות פילטר פנימי שימנע צילום באינפרה־אדום.
"אנחנו כן רצינו להשתמש באינפרה־אדום ולכן היינו צריכים להיכנס לקרביים של המצלמה, לשלוף את הפילטר ולהחליף אותו בזכוכית רגילה. לא עשינו את זה בעצמנו, שלחנו לחברה שתעשה את זה בתשלום. יש חברות כאלה כי יש חובבי אסטרונומיה שאוהבים לצלם גרמי שמיים באינפרה־אדום; או חובבי מציצנות - איש־איש ותחביביו.
"אחרי שהסרנו את הפילטרים נותרנו עם מצלמה טובה, שבה אפשר לעשות תקריב בלי לעוות את התמונה וגם לצלם באינפרה־אדום ובפילטרים חיצוניים שהוספנו. את המצלמה היקרה החזרנו".
האלתור המאוד ישראלי הזה מדגים את התושייה והיכולות של צוות החוקרים, שלא רק מציע שיטות מחקר חדשות לארכיאולוגים בכל העולם, אלא גם מוזיל אותן והופך אותן, למעשה, לכלי ראשוני ונגיש לכל חפירה ארכיאולוגית עתידית באתרים שבהם עשויים להימצא חרסים.
ב־2012 התחילה קבוצת המחקר לצלם חרסים. הטכנולוגיה הוכחה כישימה ולדגל נקראו המומחים לכתב, כמו ד"ר מנדל־גברוביץ'. המחקר המשיך להתגלגל מתגלית לתגלית, עד אותו יום במעבדת הצילום של מיכאל קורדונסקי.
מאז התגלית מקפידים בקבוצה לצלם גם חרסים שנראים בעין בלתי מזוינת כאילו הם חלקים, ללא כל סימן כתיבה. מי יודע מה יימצא עליהם. אחד הלקחים החשובים ביותר של המחקר הוא לא להשליך לפח חרסים חלקים במהלך חפירות.
"היית פעם בחפירה?" הם שואלים. "אם תלך תבין כמה טונות של דליים נזרקים לפח האשפה של ההיסטוריה. קרמיקה היא הממצא הנפוץ ביותר בכל חפירה, ושומרים רק פריטים מעניינים: ידית או שפה של כד, וכמובן כתובות. היתר נזרק. בהחלט ייתכן שאהרוני המנוח זרק חרסים ריקים רבים שהוא חשב לחסרי ערך. מי יודע כמה כתובות הלכו כך לאיבוד?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו