"כששמי התנוסס על לוח המבצעים, הרגשתי יותר קרוב מאי פעם ל'ישראלי' ול'צבר'. זו היתה ציונות אמיתית. גאווה עצומה". בהתרגשות שלא מעידה על הזמן שחלף מאז אותו מבצע הרואי, מספר לנו מיכאל (מימי) בן־יוסף, אחד מטייסי ההרקולס במבצע אנטבה, על הרגעים הדרמטיים שבהם היה שותף בכיר לאחד מאירועי הגבורה הגדולים ביותר שידעה המדינה.
ממרומי גילו, חודשים ספורים לפני שיחגוג 86, בן־יוסף נראה חי יותר מאי פעם. העולה החדש, שהגיע לארץ בגיל 19 וחלם על מטוסים מילדות, הפך לטייס קרב, לקברניט באל על עם אלפי שעות אוויר, ובין לבין - למומחה יינות ולחובב גבינות טובות, לסופר ולאיש משפחה ענפה. הוא נשוי לאביבה, סבא ל־9 נכדים, והנין הראשון אוטוטו מגיע. החיים טסים. אם תשאלו אותו מה סוד החיים, הוא אולי ידבר על ההליכות או על האוכל הטוב, אבל אחר כך יודה שדבר אחד מנצח כל גיל. "סקרנות זה מה שמשאיר אותי צעיר", הוא מודה.
"רק כשנחתנו נשמנו לרווחה"
בגיל חמש, ליד הבית שהיה לו בכפר הקטן שבמזרח רומניה, ראה לראשונה את הפלא המעופף. לא היה מדובר במפגן אווירי מרשים, ההפך הוא הנכון. זה היה טייס אחד עם מטוס דו־כנפי, שהחליט לנחות לזמן קצר כדי להטיל את מימיו. מיכאל, כמו רבים משכניו, ראה זאת לראשונה. הוא עקב אחרי הטייס שיצא מתאו וגם אחרי כלבו, שליווה אותו באוויר וביבשה. מאותו אחר צהריים החלום התחיל להירקם.
גם בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא לא שכח לחלום על מטוסים, גם כשהיה עד לזוועות הנוראות של הנאצים ועוזריהם. בין המתים שראה ברחובות נתקל מיכאל, רק בן 11, גם בגופת דודו. שמונה שנים אחר כך עלה לישראל עם אמו והתגייס לחיל האוויר. הוא התקדם בסולם עד לדרגת רב־סרן, סיים את שירות החובה והקבע וקינח ב־20 שנים נוספות במילואים, כשמאחוריו רזומה עשיר של מבצעים וגיחות טיס.
עם זאת, לאורך שנותיו הרבות בחיל כעולה בין צברים, הרגיש לא פעם שלא כולם קיבלו אותו בעין יפה. ואולם כשעמד מול לוח המבצעים בשעות שלפני ההמראה הגורלית לאוגנדה, הרגיש גאווה ואהבה ענקית לארץ ולדגל. "כששמי התנוסס על הלוח אף אחד מהם לא התנדב לטוס במקומי. מבחינתי, המבצע הזה - לטוס מרחק רב כדי להחזיר את האנשים שלנו הביתה ובשלום - הביא אותי, העולה החדש, להרגיש 100 אחוז ישראלי לא פחות מכל צבר אחר, וכניצול שואה זה מה שהכי רציתי להיות".
על השעות הדרמטיות הוא מספר כאילו קרו רק אתמול. מיכאל קיבל את הקריאה הבהולה ביום שבת, 3 ביולי 1976. אשתו, אביבה, הרגישה שמשהו גדול עומד להתרחש. "זה חקוק לי בזיכרון", היא מספרת, "כי היה משהו משונה בחיבוק שנתן לי לפני שיצא. חיבוק חזק, מכל הנשמה, כאילו זו המשימה האחרונה שלו. פחדתי. אמרתי לו, 'מימי, אתה מחבק אותי כאילו שלא תחזור'. רק כששמעתי את סיפור החיילים שלנו שחזרו מאוגנדה הבנתי שהפעם זו לא היתה קפיצה למילואים".
"עדיין מעדיף ללכת לירקן ולבחור את העגבנייה הטובה עם המיץ העסיסי". בן־יוסף בביתו
את הסיפור, כמו גבינה קשה שמונחת על השולחן, מיכאל פורס לפניי במיומנות. שומעים בקולו שהוא מנוסה בשיתוף הרגעים האלה. "דמייני לך. שארם א־שייח', יום שבת לקראת הערב והאוויר רותח. על המסלול החום מגיע ל־40 מעלות. ארבעה מטוסי הרקולס מתבשלים בשמש הלוהטת ומתדלקים מחדש עד הטיפות האחרונות של המיכליות הצבאיות. כולם מקבלים תדרוך אחרון וחוזרים לתא הטייס. המטוסים עמוסים לעייפה, נוסעים לאט על המסלול - וממריאים", הוא מספר, "עוד השמש מבריקה, אנו טסים נמוך לאורך ים סוף לכיוון תעלת סואץ. מצרים וסודאן מצד ימין, ערב הסעודית מצד שמאל. יחד עם החושך התחלנו לטפס לגובה, בין ברקים ורעמים שרק באפריקה פוגשים. דממת אלחוט".
הדרך אל המטרה ארוכה. ארוכה מאוד. כ־4,000 ק"מ מפרידים בין הבית והמשפחה אל היעד העמוס בחמושים ובבני ערובה. אל הלא נודע. בטיסה הממושכת, שארכה קרוב לתשע שעות, היו שלושה טייסים בכל הרקולס. מפעם לפעם הוחלפו הידיים על ההגה, ומפלס הדריכות הלך ועלה. "אנחנו מנמיכים ונוחתים, לפי הסדר. המטוס האחרון נוחת ופונה אל הטרמינל הישן, שבו רוכזו החטופים. ישבנו על הקרקע בחושך מוחלט, שומעים רק את הקולות הבוקעים מן הקשר ואת הכדורים הנותבים הנורים כל העת לכל עבר, בלי לדעת איזה מהכדורים יפגע בנו, או חלילה בכנף המטוס המלאה בדלק", הוא מתאר. בחושך המוחלט שבו ישבו, חוו מיכאל ושותפיו הטייסים את רגעי הלחימה במבצע אנטבה בעיקר באמצעות חוש השמיעה. כמו בתסכית רדיו של תוכנית מתח שמעו את חברי צמרת הפיקוד, ובהם האלוף קותי אדם, שהעבירו הנחיות ללוחמים בעודם משקיפים על הזירה כולה ממטוס הבואינג הצבאי שבו היו. עוד נשמע בקשר קולו של דן שומרון, תת־אלוף באותם ימים, שפיקד על המבצע.
הרגע המרגש עבורו היה כשההרקולס האחרון שנחת ריק מאדם המריא עם החטופים. מיכאל היה שם, בהמראה. "רגע עילאי, רגע של התרוממות נפש. ההרגשה היתה שאת שלנו עשינו. אספנו את המפקדים ואת החיילים האחרונים. אני זוכר את הרגעים הכי ארוכים בחיי בהמתנה לחייל האחרון, לאישור אחרון להמראה. היינו אחרונים בשדה עם שובלי אור של הכדורים הנותבים, בחושך המוחלט של הלילה של אוגנדה, והוא שחור יותר מהשחור.
"בדרך חזרה, באוויר, שמענו בחדשות על הצלחת המבצע. היינו קרובים למצרים וזה היה מפחיד. רק כשנחתנו בתל נוף נשמנו לרווחה. זו היתה חגיגה לעולם כולו וגם לנו", הוא מסכם.
רגע של התמהמהות, ואז עולה חיוך אצילי על פניו. "מאז מתנהל הוויכוח כמה זמן ארך כל המבצע. יש שאומרים 52 דקות, יש כאלה שמעלים ל־54. אבל אם תשאלו אותי, אני זוכר שהוא נמשך שנתיים ימים של מתח בלתי פוסק".
אביבה גאה מתמיד. היום כמו אז, לפני קרוב ל־41 שנה, היא סוגרת את הדילמה הזו במשפט: "כולנו גאים בו. בשבילנו הוא גיבור".
"מוכן לעלות על מטוס - ומיד"
בביתם החמים של מימי ואביבה, הממוקם בקומה השלישית בבניין הצבוע חום־כתום בלב תל אביב, אני יושבת איתם ושומעת על החיים שעברו ביחד. מאז שמיכאל עלה על המטוסים, הוא לא ירד מהם. לאורך עשרות שנים טס בכל מטוס אפשרי - בצבא ובאזרחות. "האהבה שלי לטיס רק העשירה את עולמי", הוא אומר, "את שנותיי האחרונות כקברניט ניצלתי ללימודי תורת היין (Wine Master), הספקתי לגלוש בסקי בצ'ילה ואפילו בטהרן בזמן השאה, לטעום יינות בניו זילנד ולברוח מדובים באלסקה - או לקפוץ לתוך גומת קרח בסיביר. עם זאת, גם היום הייתי מוכן ללבוש מדים ולעלות על מטוס, לא חשוב לאן ומתי. רצוי מיד".
לא נראה שקצינת המיון תתקשר בעקבות הכתבה הזו. באוקטובר הקרוב, כאמור, מימי יחגוג 86, ואף על פי שהוא לא נותן לגיל להפריע לו באורח החיים - הוא לא מתעלם ממנו. עם זקנקן אפרפר מטופח ועיניים שובות, כל כולו אהבת אדם והחיים. הוא מספר על הסיור הקולינרי האחרון שממנו שב אך לפני כמה ימים. הפעם היעד היה גאורגיה. ליד אביבה, על שולחן הקפה בסלון, מונח "ספר היין" שכתב מימי, שגרף הצלחה עם יותר מ־30 אלף עותקים שנמכרו.
"אני מאלה שמאמינים שבזמן שמתבגרים חובה להפעיל את הגוף, ולא רק את המוח. זו בדיוק הסיבה שאני פותח את הבוקר בשעה 05:00, יוצא מהבית ובדרך פוגש חברות וחברים שצועדים יחד עד לשפת הים, מרחק של חמישה קילומטרים, שותים קפה בבית קפה קרוב לים, מקבלים אנרגיות טובות, וגם מרכלים ומדברים קצת על ספורט. בגילי למדתי כבר שלא חייבים להיות חובבי כדורגל בשביל לדבר על הגול הרביעי של רונאלדו", הוא מוסיף בחיוך.
חוש הומור ונפש צעירה - מאיפה זה בא?
"חוש הומור זו מתנה שירשתי משני ההורים שלי. אבא שלי, שנשאר ברומניה, תמיד אמר שבשלטון צ'אושסקו יש דמוקרטיה - שאנשים יכולים לבחור בעצמם מתי הם ימותו", הוא אומר, "הם חיו שם בסבל עצום, ומי שלא היה לו - היה פשוט מת. אם לא הייתי מביא לאבא אוכל מישראל - הוא היה מת בגיל 60".
מה עמדתך לגבי תזונה בריאה?
"עם יד על הלב - את התזונה שלי אני לא ממש בוחר לפי מה שבריא או לא. אני אמנם אוכל כמות קטנה בארוחה, לא כמו שנהגתי לאכול בעבר, אבל האוכל שאני אוהב הוא אוכל טוב ולצערי הוא גם יקר יותר. אני עדיין מעדיף ללכת לירקן ולבחור את העגבנייה הטובה עם המיץ העסיסי, ולא זו היבשה שרואים שבאה ממקום אחר".
ואיך זה מסתדר עם האהבה לגבינות וליין?
הוא צוחק בקול גדול ואנרגטי. "ככה זה גם בגבינות וגם בבשר", הוא מסביר, "והעיקר שיהיו יין טוב וגבינה טובה".
בכל מדור אני שואלת את האורח שלי איזו עצה יש לו לצעירים שרוצים להאריך ימים ולהישאר חיוניים. את הטיפ של מיכאל כבר גילינו בפתח הכתבה, בכל זאת - לא רצינו שתישארו סקרנים. "אותי אישית הסקרנות וההתעניינות בכל מה שסביבי הן מה שהציל אותי. הסקרנות הבלתי מתפשרת לכל מה שסביבי - זה הסוד של החיים של כולנו. אני מתאמץ לספק את הסקרנות שלי והיא משתלמת. גם הדור הצעיר יודע להשביע את הסקרנות שלו, ובדרכים אחרות מאיתנו. הוא יודע ליהנות מהדברים הטובים של החיים. הצעירים, להבדיל מאיתנו, ראו את העולם. זה לא היה בזמנו. הבוקר, למשל, פניתי לחבר, בחור צעיר שמשרת כקצין ב־8200, עם שאלות על הטלפון הנייד שלי. על הדרך נתתי לו במתנה בקבוק יין. לא רק שהוא לקח אותו - אלא רצה לקבל על היין את מירב האינפורמציה. הוא לא עזב אותי עד שלא ידע מאיפה הבקבוק הגיע, ואיך היין הוכן. זו רק דוגמה אחת של בחור צעיר שלמד להתעניין בכל מה שהוא רואה. סקרן, שואל, חוקר. אני אוהב את זה".
אוטוטו יום הולדת. מה אתה מאחל לעצמך?
"שאלה קשה", הוא מתחבט לראשונה בינו לבין עצמו, "שאלה קשה כי אם אני תופס את עצמי נהנה באמצע קריאה של שלושת רבעי ספר טוב, זו אותה ההנאה כשאני עם בקבוק יין טוב ואותו הדבר עם סטייק טוב - או העונג בנסיעה ליעדים שמרתקים ומסקרנים אותי, כמו לצפות בפינגווינים של דרום אמריקה.
"את יודעת, למדתי עם הזמן שגם הרבה דברים שנראים כביכול לא חשובים הם חשובים. אם כך, אני מאחל לעצמי להמשיך להיות סקרן וליהנות מכל דבר שהיקום מזמן לי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו