יתברך הפרי? הסוד מאחורי "סיפורה של שפחה"

חשש תמיד מתחיל כשמבקרי טלוויזיה מסבירים לנו ש"מדובר בתוכנית חשובה" וב"טלוויזיה שגורמת לך להיות מודאג". ולחלופין: "מה הסדרה הזו אומרת על העולם שלנו". לאט־לאט העניין מתחלף בדאגה, כאשר כל חבריך צופים בסדרה הזו, אבל איש מהמעגל השני לא שמע עליה ולא מתכוון לצפות בה. או אז, אתה מבין שאתה בבעיה. "סיפורה של שפחה", שכבר הוגדרה כ"אירוע הטלוויזיוני החשוב של 2017" על ידי מישהו איפשהו, כל הזמן, היא בדיוק הדוגמה הזאת. 

רגע, מה זאת אומרת אתם לא צופים ב"סיפורה של שפחה"? טוב, נו, לטובת מי שלא סופיסטיקייטד מספיק, הנה תקציר העלילה. הסדרה הופקה על פי ספר משנת 1985 שכתבה הסופרת הקנדית המצוינת מרגרט אטווד ומתרחש ברפובליקה "גלעד", דיקטטורה צבאית־תאוקרטית המתקיימת בגבולותיה של ארה"ב לשעבר. הרפובליקה קמה לאחר שתנועה בשם "בני יעקב" ביצעה הפיכה דרך מתקפת טרור שבה נהרג נשיא ארה"ב, ואת האשמה טפלו על קיצונים אסלאמיים. בכאוס שנוצר, נטלו מבצעי ההפיכה את הכוח לידיהם והשליטו סדר חדש המבוסס על האתוס של הברית הישנה ועל ערכים אולטרה־שמרניים. זכויות הנשים, למשל, נשללות מיד ובאופן גורף. 

במקביל, הזיהום הסביבתי מוביל למשבר פוריות עולמי. נשים מעטות מסוגלות ללדת, ורק אחת מתוך חמש לידות מסתיימת בהצלחה. כתוצאה מכך מקימים בעלי ממון ואמצעים מיליציות שצדות נשים פוריות, במטרה להפוך אותן לשפחות בשירות "מפקדיהן". לשפחות מוענק גם שם חדש, תזכורת למי הוא בעל הבית שלהן. גיבורת הסדרה, למשל, נקראת "שלפרד" על שם מפקדה פרד ווטרפורד. המטרה העליונה היא פוריות, ומי שאינה מסוגלת לספק את המבוקש - דינה מוות. 

בתפקיד הראשי בעיבוד הטלוויזיוני משחקת אליזבת מוס, שזכורה לנו כפגי המעולה ב"מד מן", עוד סדרה שבה נשים היו בעיקר כלי שרת בידי גברים ונעשתה על ידי גברים - אלא שהיא בכלל לא היתה דמיונית כמו זו הנוכחית, אלא התרחשה בארה"ב האמיתית של שנות השישים. 

"סיפורה של שפחה" היא טלוויזיה מצוינת שמגיעה מרשת "הולו", הנשלטת כמובן על ידי התאגידים הגדולים, שבחצר האחורית שלהם מייצרים מוצר נועז שלא היו מוכרים לארה"ב של הרשתות הגדולות. המחשבה ברורה, האינטלקטואליה המתוסכלת צריכה לפרוק את זעמה בעידן טראמפ וצריכים לסדר לה סדרות טלוויזיה, כי כל משבר הוא הזדמנות עבור מישהו לעשות כסף. אז מייצרים סדרה שהיא טלוויזיה מעולה, שמצולמת יוצא מהכלל, אבל לא כזו שלא ראינו לפני כן. 

ואז מגיעות התגובות: "משל על חייהן של נשים היום בכל מקום", או "זה ו'1984' של אורוול משקפים היטב את העולם שאנו חיים בו". הביקורות סוחפות כל כך, עד שלעיתים אפשר לשכוח שמדובר בסופו של דבר, בסך הכל, בטלוויזיה. אמש, כששודר הפרק האחרון, שוב עלתה המסקנה שאין רוע מוחלט, מה שטוב למישהי אחת רע למישהי אחרת ושום אישה לא יכולה להחליט על גורלה של אישה אחרת, כי אחרת כבר לא מדובר בפמיניזם. מה שבטוח הוא, שבעונה השלישית של הסדרה הזו, שתגיע גם תגיע, כי הרי מדובר בכסף ולא בערכים, כבר ידברו על כך שמדובר ביצירה שנמשכת כמו מסטיק ומבקרי הטלוויזיה ינדדו הלאה ל"תוכנית הטלוויזיה החשובה של 2020".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו