זוכרים כששון פן היה שחקן מעניין ומוערך? גם אני לא. אבל אם תאמצו את מחשבתכם, ותחזרו יותר מעשור אחורה, אולי תצליחו להעלות באוב קלאסיקות כמו "דרכו של קרליטו", "הרלי ברלי", "מתוק ומרושע", "מיסטיק ריבר" ו"הקו האדום", ולשוב לתקופה שבה סרט חדש בכיכובו של פן לווה בסקרנות ובציפייה, ולא בגלגולי עיניים ובאנחות ייאוש.
למרבה הצער, כיום פן הוא בעיקר נודניק זעוף ונפוח שעושה לעצמו בושות, ונראה שמשחק כבר לא ממש מעניין אותו. במהלך השנים הוא אמנם ניסה את כוחו בבימוי מספר פעמים, והתוצאות היו סבירות, לכל הדעות. אבל סרטו החדש, "הפנים האחרונות", שמגיע אלינו עשר שנים לאחר סרטו הקודם (והלא רע), "עד קצה העולם", הוא שפל חסר תקדים עבורו ועבור כל השחקנים המסכנים שהסכימו לשתף עימו פעולה. למעשה, מדובר באחד הסרטים הכי גרועים, הכי מגוחכים והכי עיוורים מבחינה טונאלית שראיתי זה זמן רב.
הסרט - שנקרע לגזרים כאשר הוקרן במסגרת התחרותית של פסטיבל קאן בשנה שעברה, ושנכתב בידי ארין דיגנם - הוא דרמה רומנטית מגוחכת וילדותית שעוסקת בשני רופאים, המגולמים בידי חאווייר ברדם ושרליז ת'רון, שפועלים באזורי עימות מסוכנים באפריקה.
מצד אחד, ניתן להעריך את רצונו של פן לעורר את תשומת הלב של המערב לזוועות שמתרחשות במדינות כמו ליבריה וסודאן. אבל מצד שני, קצת מתמיה שסרטו ניאות להשתמש בסבל הנוראי של אזרחי מדינות אלה כתפאורה אקזוטית לסיפור האהבה המשמים, הקלישאתי ומעורר הצחוק שהוא מבקש לספר. ועוד יותר משונה שהוא לא קלט עד כמה אבסורדית ומקוממת העובדה שכל הדמויות המרכזיות בסרט מגולמות בידי שחקנים לבנים.
ת'רון, שהיתה בת זוגו של פן בעת הצילומים (ושעל פי השמועות ניתקה איתו כל קשר לאחר שצפתה בגרסה ראשונית של הסרט), מגלמת את רן - בכירה בארגון הומניטרי בסגנון "רופאים ללא גבולות" - שממשיכה בדרכו של אביה, ושמתקשה להיחלץ מצלו ולבנות לעצמה זהות עצמאית. ברדם, לעומת זאת, הוא ד"ר מיגל - סופר־רופא מספרד, שרק רוצה להציל כמה שיותר פצועים, ולא משנה מה גודל הסכנה שנשקפת לחייו.
ערב אחד, השניים נפגשים סביב שולחן הניתוחים, הניצוצות עפים, ועד מהרה הוא מתבונן בה בעיני כלבלב בשעה שהיא מספרת לו דברים שלא סיפרה לאיש מעולם. אחרי זה הם מצחצחים שיניים באופן שאמור להיות ארוטי/משעשע, ומתעלסים לצלילי "Other Side" של הרד הוט צ'ילי פפרס.
מפה לשם, העניינים מסתבכים, השניים נפרדים בנסיבות טרגיות (שנחשפות באיטיות בפלאשבקים) ונפגשים שוב כעבור עשר שנים לסשן נוסף של שיחות נפש, שכולל פנינים כמו "אתה לא מכיר אותי! אף פעם לא הכרת אותי!" ו"תפסיקי להיאבק ברוח הרפאים של אבא שלך!". בין לבין, כדי שלא יהיה לכם משעמם חלילה, ת'רון מלווה את האירועים בווייס־אובר "פיוטי" ופתטי, ופן מעמיס על הצופים שורה לא נגמרת של דימויי זוועה שיבחנו את סף הסבולת שלכם. ערימות של גופות עם זבובים שמתעופפים סביב. ילדים מדממים למוות. איברים קטועים. אולי באמת עדיף שתוותרו על הפופקורן הפעם.
מסיבות שאינן לחלוטין ברורות, פן גם לא מצא דרך לספר את הסיפור הבנאלי הנ"ל באופן תמציתי, וכתוצאה מכך העינוי נמשך יותר משעתיים (שמרגישות כמו חמש שעות לפחות). דמויות משנה המגולמות בידי שחקנים אמינים כמו ג'ארד האריס ("מד מן"), ז'אן רנו ("לאון") ואדל אקסארקופולוס ("כחול הוא הצבע החם ביותר") באות והולכות מבלי להותיר כל חותם. ו"Other Side" של הצ'ילי פפרס נדחף לפסקול שוב ושוב, מה שמבטיח שלעולם לא תוכלו לשמוע אותו מבלי להיזכר בזוועה הזאת. רוצים לעשות משהו למען אפריקה? בתור התחלה, אל תצפו בסרט הזה.
"הפנים האחרונות" ("The Last Face"), במאי: שון פן. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו