על פניו, נראה שהניסיון להכניס למוסיקה הישראלית, שבשנים האחרונות מרגישה יותר ויותר נוח בתוך הלבנטיניות שלה, ז'אנר זר כמו קאנטרי, נידון מראש לכישלון. משהו באווירת האמריקנה מנותק מדי מהקצב הישראלי ולא יושב כמו שצריך.
אבל לפני שלוש שנים משהו קרה ופירצה ברצף הזמן־חלל איפשרה להרכב קאנטרי ישראלי לצמוח כאחד השמות המוכרים ברשימות ההשמעה של הרדיו בישראל. ג'יין בורדו, טריו קאנטרי עברי, הפך מהרכב אינדי מתקתק למקור לחיקויים ב"ארץ נהדרת" ולשם מוכר בקרב חובבי המוסיקה. עכשיו, כשהם חתומים על המעבר הגדול ביותר משדות האינדי אל מרחבי המיינסטרים, ההרכב - שכולל את הסולנית דורון טלמון, את מתי גלעד ואת אמיר זאבי (שלושתם בוגרי בית הספר רימון) - משחרר אלבום שני.
אם באלבום הראשון נדמה היה שמדובר בקסם חד־פעמי שיתפוגג כשיגיע הלהיט הבא, האלבום החדש מבסס את המעמד של ג'יין בורדו כמרענן האוורירי של הפלייליסט. הנוסחה שהביאה את ההצלחה באלבום הקודם - נשמרה. המילים קלילות ולא מכבידות, הקצב קליל ומתאים לנהיגה, העיבודים אקוסטיים וקלילים, ובכלל, קליל היא מילת מפתח בניסיון לתאר את האלבום ואת ההרכב שיצר אותו. מדובר בשירים שעושים נעים לאוזן. הם לא תוקפים אותה בבאסים מכבידים, בגיטרות רועשות, בשירה מתאמצת או בהפקה גרנדיוזית. הם "פשוטים" ו"קטנים" ומקסימים.
הקלילות הזו מגיעה עם מחיר. היא הופכת את השירים של ג'יין בורדו לפסקול רגעי, לאתנחתא מוסיקלית, שלא מאפשרים להם להשתרש בזיכרון. קל מאוד לפזם את מילות הפזמונים, אבל קשה למצוא בהם עוגן משמעותי שיהפוך את ג'יין בורדו מהרכב טוב ללהקה חשובה. במובן הזה, בורדו ויתרו על אחד האלמנטים המרכזיים בז'אנר שבו הם יוצרים - במוסיקה שלהם אין כמעט מרכיב עממי (פולק), ואם ישנו, ברור שאינו מגיע מישראל המהבילה. הם שרים על חוויות אישיות אוניברסליות יומיומיות, נשענים על ההגשה החולמנית־ולעתים־ילדותית של דורון טלמון ומתרחקים מחבית הנפץ של המציאות המקומית.
את המרחק בין מקור ההשראה לתוצר הסופי אפשר למצוא ב"קולנוע לב", קאבר ל־Chelsea Hotel של לאונרד כהן. אצל כהן הפינות לא מלוטשות, ההגשה מהורהרת, הרקע אניגמטי והשיר לוכד רוח של מוסד מיתולוגי במהלך תקופה מיתולוגית של עיר מיתולוגית. אצל ג'יין בורדו מדובר בניסיון לעשות עיבוד מקומי, אבל כזה שנחבט בסלעי המציאות הפרובינציאלית שלנו. העיבוד רענן, ההגשה מסקרנת ומאוד כנה, אבל משהו חסר. משהו נקי מדי, אווירת הזימה שהפכה את מלון צ'לסי לאגדה שהוא היום לא מתקיימת באולמות קולנוע לב והרפרנסים (הגלויים יותר והגלויים פחות) לא עברו בתרגום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו