יותר מכל תוצר תרבותי אחר מקושרת מלחמת ששת הימים עם שפע אלבומי הניצחון שצצו בעקבותיה. מספרונים וחוברות זולות שהופקו בחופזה ועד לאלבומי הענק של הוצאת מ. מזרחי - בכריכת קטיפה וכותרת מוזהבת באותיות קידוש לבנה - רובם ככולם החזיקו באותו מכנה משותף: תמונות המפארות את חיילי צה"ל, במיוחד הקצינים הבכירים שבהם וצילומים המציגים את השפלת אויביו.
למיני־תעשייה הזו, שכללה גם תקליטים, משחקי מלחמה לילדים, שעונים מעוטרים בתמונות גיבורי הניצחון ומחזיקי מפתחות, הצטרפו גם ספרי מלחמה שנכתבו במהירות. "ירושלים לנצח", ספרו של אלי לנדאו, נכתב בשבעה ימים; לעומתו, "היום הקצר ביותר", ספרו של אריה אבנרי, הגדיל עשות ונכתב בארבעה ימים בלבד; הקונים, שטרם התאוששו מהמעבר שבין חרדה קיומית לניצחון מזהיר וכמעט בדיוני בשישה ימים בלבד - היו צמאים לסיפורי תהילה.
ערב ששת הימים נשלח שבתי טבת, מן העיתונאים הבולטים ב"הארץ", על ידי דובר צה"ל לחטיבה 7 של השריון ועשה איתה את תקופת ההמתנה והמלחמה. שנים אחר כך, בראיונות, סיפר כי לא היתה לו שום כוונה לקחת חלק באותו גל ממוסחר של "ספרי מלחמה", אך גרשום שוקן, מו"ל "הארץ", עודד אותו נמרצות לעשות זאת ואף שלח אותו לחופשה לצורך כתיבת ספר. במשך שבעה חודשים עמל טבת, שהסיפורים על קפדנותו ויסודיותו זכו לנופך מיתולוגי ברבות השנים, על מחקר קפדני, שבו ראיין חיילים ומפקדים ולמד על ההיסטוריה של החיל והנפשות הפועלות שמניעות אותו.
"חשופים בצריח" יצא לאור בהוצאת שוקן בראשית 1968, ומיד הפך לרב־מכר: עד סוף השנה הודפס בעשר מהדורות. הוא תורגם ל־14 שפות ונמכר מאז ביותר מ־200 אלף עותקים. "מחיתי הרבה דמעות יבשות כשקראתי את 'חשופים בצריח'", כתב הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין בטקסט שהוטבע על גב הספר, "חשוב שהספר הזה יתורגם... הוא חלק מהכוח המרתיע של צה"ל"; "הספר הזה הוא הטוב בספרי מלחמת ששת הימים", כתבה הדה בושס ב"הארץ".
"חשופים בצריח" הפך לאחד המסמכים המזוהים ביותר עם מלחמת ששת הימים, לסיפור הצלחה ויש האומרים אף לספר פולחן. וכפי שהמלחמה עברה גלגולים רבים בתודעה הישראלית, כך גם זימנו השנים קריאות משתנות ומנוגדות בספר, שקרוב ל־50 שנה אחרי צאתו לאור, ו־50 שנה אחרי המלחמה, מתפרסמת בימים אלה מהדורה מחודשת שלו.
תדמית ה"בלתי מתמוטטים"
ההצלחה הפנומנלית של "חשופים בצריח", שהמהדורה המחודשת שלו, בצירוף הקדמה של הרמטכ"ל גדי איזנקוט, מתפרסמת כאמור כעת בהוצאת כנרת זמורה - נובעת מכמה גורמים. "אף אחד לא העריך שלספר תהיה כזאת תהודה", אומר האלוף (מיל') אורי אור, לשעבר סגן שר הביטחון ואחד מגיבורי הספר בתוקף תפקידו כמפקד פלוגת הסיור של 7 ב"אוגדת טל". "אבל אם רוצים להבין את ההצלחה העצומה שלו צריך להתחבר לתקופה שלפני המלחמה. המדינה היתה קיימת 19 שנה, רוב החיילים שלי היו בערך בגיל הזה, ילידי תקופת מלחמת השחרור, והמ"פ שלהם, שזה אני, מבוגר רק קצת יותר. רבים הם בנים לניצולי שואה; רוב הספרים שמחולקים לנו הם על השואה, ובעיתונות מדברים על חזית ערבית ההולכת ונוצרת מולנו במונחים של שואה שנייה. המתיחות בציבור גדולה".
גם פקודת היום שפרסם מפקד האוגדה, האלוף ישראל (טליק) טל, מזכיר אור, עושה שימוש במונחים דרמטיים, "זו הפעם השלישית שגה האויב באשליה המטורפת: לראות את ישראל כורעת על ברכיה... אנחנו מזנקים כדי למגר את מזימת ההשמדה". זו, אומר אור, "היתה התחושה בקרב רבים מהאנשים. לכן התהודה של הספר משקפת את המהפך בין הלחץ העצום של ערב המלחמה לבין ההקלה שלא תיאמן פחות משבוע מרגע פרוץ המלחמה - הנה ניצחנו בצורה שאפילו לא נערכנו אליה".
דברים דומים אמר טבת עצמו בראיון שערכה עימו סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" ב־1992: "באתי לאוגדה ולחטיבה מן העורף המפוחד בכלל, ומן העורף העיתונאי המפוחד שבעתיים. בלי הפחד הזה אי אפשר בכלל להבין את 'חשופים בצריח'. הספר הזה היה בעיקרו אנחת רווחה לתגלית ה'בלתי מתמוטטים' באוגדה ובחטיבה 7, ובאותה נשימה גם הבעת תודה להם ולעוז רוחם".
סיבה נוספת שהופכת את קריאת הספר לרלוונטי ומרתק גם כיום היא הסגנון שבו בחר טבת לספר את סיפורה של האוגדה: הוא שילב באופן טבעי וקולח את "הסיפור הגדול" - סקירה היסטורית של התפתחות השריון, הניסיונות לשפר את ביצועיו ודימויו ותחושת הנחיתות מול היוקרה שהיתה לצנחנים, ובעיקר תיאור הקרבות במהלך הלחימה - יחד עם הסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, דמויות שחלקן ימצאו את מותן במהלך הספר באופן שמעורר הזדהות ואמפתיה כלפיהן וכלפי התחבטויותיהן, מצוקותיהן וחייהן.
"הוא ידע לתאר את הגיבורים כבני אדם רגילים ואנושיים, ובו בזמן להראות כיצד בשעת הקרב הם התעלו על עצמם כפי שהתעלו", סבור אור. "הוא קירב אותך ללוחמים, כולל לאנשים כמו טליק (אלוף ישראל טל שהיה מפקד אוגדה 84 בזמן המלחמה), גורודיש (שמואל גונן, מח"ט חטיבה 7 במלחמה; נ"ה) וכל מי שהפך לחלק מצמרת הבכירים של צה"ל, לצד תיאורים ריאליסטיים ולא קלים לקריאה של הקרבות עצמם. זה ספר אנושי מאוד, לפני הכל".
"מתוארות בספר לא מעט פאשלות - סגן המפקד ששכח את המפות ברכב הפרטי שלו; פלוגה שמצאה את עצמה במקום אחר ביחס לתכנון, מה ששינה את הקרב והביא לאבדות - אבל הפאשלות רק מוסיפות לאמינות של הספר", טוען ד"ר רון שלייפר, ראש המכון לביטחון ולתקשורת בבית הספר לתקשורת שבאוניברסיטת אריאל. "אתה לא מאמין לסיפור שהוא מאה אחוז. אתה לא עושה עסקה שכולה נוצצת. הפגמים הקטנים רק מוסיפים לאנושיות של הספר".
ד"ר עמיר בר־אור, מרצה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ומזכיר אגודת חוקרי צבא־חברה בישראל, סבור שהניגוד בין ההזדהות עם הסיפורים של הדמויות לבין השפה הדיווחית ומאופקת שבה מספר טבת את הסיפור - הוא שלוכד את הקורא. "דוגמה טובה היא הסיפור של אילן יקואל, ראש הלשכה של טליק, שבוחר לצאת למלחמה ונהרג. הקורא לומד להכיר את אילן ולחבב אותו. עם זאת, כל מה שמסופר לנו הוא שבעת הקרב אילן מדליק זרקור על מנת לזהות את הטנקים המצריים החבויים, ובאותו רגע הטנק שלו נפגע פגיעה ישירה. אילן נהרג וג'יפ סיור חש לפנותו. המג"ד פוקד 'לא להפעיל זרקורים'. לקורא נותר לעמוד על הפער שבין הדיווח לתחושות המתעוררות ולבצע את העיבוד הרגשי".
פחות כיעור, יותר יופי
אך מעל הכל, סבור גם בר־אור, "חשופים בצריח" נכתב על ששת הימים ולא על מבצע קדש, למשל, ואף הצליח כל כך, כי זהו ספר על ניצחון. "ולא סתם ניצחון, אלא כזה שאנשים תפסו כניצחון נסי; שמעתי שאומרים אף נס אלוקי. בדומה לאלבומי הגבורה, 'חשופים' היה מעין אלבום כתוב, שהקורא היה יכול להזדהות איתו, גם כי הוא היה אולי הספר הראשון שדיבר על מהלכי המלחמה לא מגבוה אלא מהשטח. מנקודת המבט של החייל או הקצין".
אחד העיתונאים הבולטים והמשפיעים בדורו. שבתי טבת
אמנם הושמעו גם מילות ביקורת על הספר, מזכיר אור. "בעיקר שהספר מאדיר את הפן המיליטריסטי־הצבאי באופן לא פרופורציונלי. זמן קצר פורסם גם הספר 'שיח לוחמים' שמציע, אם תרצי, אנטיתזה ל'חשופים'; שעוסק בתחושות הקשות של הלוחמים, בספקות שלהם. אלה נעדרו מ'חשופים'. אני זוכר את היום הראשון במלחמה. אתה רואה ג'יפ סיור נפגע ואת כל האנשים שלך הרוגים בתוכו. רואה את המוות בפעם הראשונה בחייך. המגע עם המוות, ההשפעה שלו על אנשים, באו לידי ביטוי ב'שיח לוחמים'; 'חשופים בצריח' פחות עוסק בכיעור של המלחמה, ויותר ביופי ובגבורה של הלוחמים".
ביקורת נוספת התמקדה בכך שהספר מתאר את המלחמה מבעד לעיניו של הקצין, המפקד, ואילו החייל הפשוט, הגם שאף הוא נלחם בגבורה ואף נופל בקרב, משמש רקע בלבד לשחקנים הראשיים, מוסיף ד"ר אלון גן, ראש החוג להיסטוריה בסמינר הקיבוצים. "זאת לעומת 'שיח לוחמים', שבו המרואיינים מוצגים רק בשמם הפרטי ואין לך דרך לדעת אם מדובר בחייל פשוט או בקצין בכיר".
חטיבה 7 קיבלה את הספר בגאווה ובראש מורם, אומר אור, אך מוסיף כי בקרב הפלוגה שלו היה אפשר לזהות נימה אמביוולנטית יותר. "אולי בגלל שאיבדנו כל כך הרבה אנשים היתה תחושה כאילו סיפורי הגבורה וההתפארות בהישגים שעולה מהספר פוגעת בעקיפין בחברים שכבר אינם. כאילו עשינו מה שהיינו צריכים ואין מה לומר יותר מזה". מנגד, היו כאלה שהזדהו עם "חשופים" כי התנגדו לטענות שעלו ב"שיח לוחמים". "הם אמרו שב'שיח לוחמים' ערכו את הראיונות מוקדם מדי, והאנשים עוד היו בטראומה. טענו שאנחנו לא אנשים כאלה. לא ירינו באנשים שאינם לוחמים כמו שנכתב בספר, למרות שהיה רצון כזה, מתוך כעס על החברים שמתו. אלה שקיבלו יותר את 'חשופים' אמרו - היינו יותר כמו שטבת כתב".
למרות האמביוולנטיות, שמר "חשופים בצריח" על מעמדו בלב הקונצנזוס הישראלי. גן מגדיר את "חשופים", כמו את "שיח לוחמים" שכונס על ידי אברהם שפירא ונערך, בין היתר, על ידי עמוס עוז, כספרים מכונני זהות: "כל אחד בדרכו עיבד את המעבר שישראל חוותה בין מה שאפשר לראות כתופעה פסיכוטית של מעבר חד מדיפרסיה עמוקה למאניה נטולת מעצורים. כשאני מדבר על הספרים הללו עם סטודנטים, כמעט כולם מאתרים אותם בספריות של הוריהם או בבוידם של סבתא. היה ביקוש לשני העיבודים האלה, בעיקר עד אוקטובר 73'".
אם במהלך השנים שבין 1967 ל־1973 זכו שני הספרים הללו לשבחים מקיר לקיר והיו לאבן דרך בעיצוב דימויו של צה"ל בעיני הציבור, לאחר מלחמת יום הכיפורים, על תחושת השבר ואובדן הדרך שהביאה עימה, חל שינוי חד ביחס כלפיהם. במאמרו "'חשופים בצריח' ו'שיח לוחמים' כצירי זהות מתפצלים" מזכיר גן אנקדוטה מעניינת: בכתבה של תמר אבידר ב"מעריב" מסופר כי "עוד בעיצומה של המלחמה קבענו כי 'על המלחמה הזו לא יוציאו אלבומים'... אלבומי הניצחון של 67' תרמו, לדעת רבים, לאווירת השאננות ולרוח הרברבנית שפשתה בעם". בהתאם חל מהפך ביחס ל"חשופים בצריח", שנחשב בעיני רבים ל"אלבום כתוב" והיה לאחד הסמלים הבולטים של המלחמה.
"כפי שב'שיח לוחמים' דבק הכינוי המזלזל 'יורים ובוכים' החל מאוקטובר 73', כך נתפס גם 'חשופים בצריח' כאחד מזורעי זרעי השאננות שאחרי 1967, כקיסם נוסף במדורת שיכרון הכוח שאחז בנו והביא לתבוסתנו", טוען גן. "בזיכרון הקולקטיבי נחרט קו מקביל בין הספר לפולחן הגנרלים בכלל ופולחן גורודיש בפרט, אם כי חובה לציין שהספר אינו עוסק רק בפולחן הגנרלים".
גן מסכים כי יש רגעים בספר של האדרה מוחלטת של הדמויות. "גורודיש מתואר כ'שרירי, חסר שומן ודרוך ככדור... הילוכו מדמה אותו למהלך בכוח בנהר בניגוד לזרמו העז' ויחד עם רב־סרן אהוד אלעד הם מתוארים כ'ענקים אגדתיים' - וכל זה תוך כדי ספר כביכול היסטורי על תולדות השריון. הלוחמים מתוארים כעשויים ללא חת, והשפה הביצועית היבשה שאינה מסגירה רגשות ופחדים מעצימה זאת".
בצדק או שלא בצדק, לא מעט תלו ב"חשופים" את האשמה בכך שהגנרלים התחילו להאמין לכל מה שכתוב עליהם בעיתונים. במאמר שפרסם בעיתון "חדשות" ב־1993 יהודה מלצר, כיום מו"ל ספרי עליית הגג אשר אף נמנה על כוחות הצנחנים במלחמה, נכתב כי "אלמלא 'חשופים בצריח' והצלחתו המדהימה, ספק אם גורודיש, ועימו רבים וטובים, מגיעים אל עיוורון כה גמור". ואילו המחזאי הלל מיטלפונקט שהעלה בתיאטרון הקאמרי את ההצגה "גורודיש" ב־1993, שנתיים לאחר מותו של גונן, חזר לא פעם בראיונות על הטענה שהטרגדיה של גורודיש היתה שהאמין למה שכתבו עליו ב"חשופים בצריח": "האלמנט החסמבאי בספר מייפה את גיבוריו", אמר ל"חדשות"; "זה ספר על מלחמות האלים בפלבאים".
שווה להזכיר, מציין גן, כי לטבת לא היו זכויות יוצרים על פולחן הגנרלים בכלל ופולחן גורודיש בפרט. "מיד לאחר המלחמה הפכו הגנרלים לדמויות עטורות הילה. התמונות שלהם קישטו את מוספי סוף השבוע, לצד כתבות מחניפות מאין כמוהן, בצירוף הכינויים 'אגדי' ו'נערץ'. שלא לדבר על ארוחות הפאר במסעדות, ערבי תרבות במיפקדות בליווי אמנים ועיתונאים. טבת רק הוסיף לגל המיתולוגיזציה ששטף את מרבית אמצעי התקשורת".
ספר שתיאר תקופה - על כל מה שהיה טוב ורע בה. לוחמי שריון במנוחה בחזית בסיני, במהלך המלחמה צילום: משה מילנר/לע"מ
יותר מזה, מזכיר גן, כמו "שיח לוחמים", גם "חשופים בצריח" עבר צנזורה קפדנית: במשך השנים טען טבת לא אחת שאילולא הצנזורה, שמחקה למשל סיפורים של התעללות מצד גורודיש בחייליו, היתה דמותו נצבעת בצבעים פחות מחמיאים. עם השנים זכו שני הספרים לקיתונות של ביקורת, ונתפסו כתמרור אזהרה או לסדין אדום ויש אפילו שיאמרו לשק חבטות בקרב חלקים בחברה הישראלית, טוען גן, "מה שרק מצביע על השפעתם התרבותית הרבה".
חי"ר מול שריון
למרות הצלחתו והדיון הסוער שליווה אותו במשך עשורים, "חשופים בצריח" כלל לא נחשב לשיא הקריירה של טבת, זוכה פרס ישראל בשנת 2005 על מפעל חיים, שכלל גם ביוגרפיה מונומנטלית בת ארבעה חלקים על דוד בן־גוריון, לצד ספרי עיון בולטים על רצח ארלוזורוב ומשה דיין, רומנים ואפילו ספרי סאטירה, וכמובן אינסוף כתבות שהיכו גלים ומיצבו אותו כאחד העיתונאים המשפיעים של דורו.
אך בכל הקשור לגלגול שעבר "חשופים בצריח", טוען ד"ר אלון גן, התווסף אלמנט כמעט טרגי לדמותו של טבת לאור ההאשמות שהוטחו בו, בעיקר אם בוחנים בעיון את הפער שבין הדימוי שהודבק לספר לבין תוכנו הממשי. "זה מקרה מבחן מעניין לאופן שבו הופך מסמך לסמל, המנותק ממחויבות לתכנים שמופיעים בו, שחור על גבי לבן".
למשל, טוען גן, גם אם בזיכרון הקולקטיבי נחרת קו מקביל בין הספר לבין פולחן הגנרלים, במקומות לא מעטים בספר מתעכב טבת על מחדלים כגון קרב השריון בנוחילה, או כשהוא מתאר את הסמח"ט פינקו שיוצא לקרב ללא מפות. "גם תיאורי הקרבות מפרטים לא פעם תוכניות שהשתבשו ואת האבידות הכבדות שנגרמות בעטיין. אבל האירועים האלה נמחקו לחלוטין מתודעת הזיכרון הציבורי".
כמו כן, טעות היא לחשוב ש"חשופים בצריח" מאדיר אוטומטית את הניצחון במלחמה על כל הכרוך בו: רבים מאלה שטענו כך לא זוכרים כי לקראת סופו של הספר מופיעה פסקה בעלת נימה ביקורתית כמעט מובהקת בדבר הסכנה הטמונה באימוץ נרטיב משיחי בעקבות כיבוש השטחים. "אולם כיבוש הרי יהודה ושומרון ובקעת הירדן חרג מהמשמעות של מלחמת הקיום שהיתה למערכה... יריחו, ענתות, שכם, חברון ובית לחם היו בן־לילה של מלחמה על ארץ אבות", כותב טבת. בכתבה שפורסמה ב־2014 ב"הארץ", לאחר מותו של טבת, הזכיר העיתונאי דן מרגלית כי לאחר "חשופים" פרסם טבת את הספר "קללת הברכה", שזכה לפחות תהודה. "הוא היה בין הראשונים לומר בספר הזה שיש קללה בהצלחה שלנו לכבוש את השטחים. אז זה לא היה בקונצנזוס. זה ספר מהחשובים ביותר שנכתבו".
בר־אור מאמין שהשינוי ביחס לספר נובע מהשינוי כלפי חיל השריון בעקבות מלחמת יום הכיפורים. "החלק הראשון בספר מתאר את הפיכת השריון לעוצבת ההכרעה של צה"ל, וכיצד במלחמת ששת הימים השריון הופך לשדרה העיקרית של צה"ל ולנושא באחריות לניצחון. לעומת זאת, אם אחרי מלחמות אחרות השיח על אודותיהן לווה בנימה של חמיצות, השיח על מלחמת יום הכיפורים היה שיח של כמעט אובדן. ההנהגה נתפסה כבלתי אמינה, כמי שלא מסוגלת לטפל בסוגיית ביטחונה של ישראל, מה שהוביל למהפך ב־1977 ומהדהד עד היום. האש שהופנתה גם כנגד ההנהגה לא פסחה על הצבא ומפקדיו. אחרי הניצחון הגדול לא התרכזו במחדלים: בסיכום הדיון במטה הכללי נאמר בזחיחות כי 'המלחמה הבאה תיראה בדיוק כפי שנראתה המלחמה שזה עתה הסתיימה', והרי אין טעות קשה מזו.
"כולנו זוכרים את תצלום החייל המצרי שנס על נפשו יחף בחולות, תצלום שהפך לסמל הניצחון. בסופו של דבר כולנו יודעים היום שמי שהביסו את חיל השריון ביום כיפור הם חיילי חי"ר מצרים: הם שחיסלו שתי חטיבות שריון ב־73' כי הכירו את התרגולות של הגעת הטנקים, שהדרכים בהן נסעו אפילו סומנו בעמודים ואז הכינו מארבים וחיכו בסבלנות מצוידים בטילי סאגר ואר.פי.ג'י. זה אותו חייל מצרי שצחקנו עליו וזלזלנו בו".
עיקר הביקורת שהופנתה כלפי צה"ל הוטחה אם כן בשריון, טוען בר־אור. "זכור לי ראיון עם מתן וילנאי שטען כי לאחר ששת הימים הדגש היה לבנות 'עוד שריון'. 'אך בעוד השריון צומח ומתפתח, אנחנו (הצנחנים) הפכנו לאדם קדמון'. מהר מאוד הבינו שהזנחת החי"ר היתה טעות קולוסאלית, וזה מפתח להבנת 'חשופים בצריח', כי השריון הוא שניצח את ששת הימים. שימי לב, אגב, שאחרי 67' התמנו לתפקידי רמטכ"ל לראשונה שני קצינים שהגיעו מהשריון – חיים בר־לב ודוד אלעזר (דדו); הם האחרונים שבאו מהשריון. אחרי 73' לא רצו בכך, כמו שבעתיד הקרוב לא יגיע רמטכ"ל מחיל האוויר. נוצר סנטימנט שלילי ואחרי 73', כשהאש הופנתה כלפי השריון, חלק ממנה ניתך על 'חשופים בצריח'".
זיכרון מאל־עריש
אורי אור סבור ששינוי היחס כלפי "חשופים" טמון בשינוי יחס כלפי מיתוסים. "הדור שלי גדל וחי על מיתוסים", הוא אומר, " אריק שרון היה פעם מיתוס, וכך גם מאיר הר ציון. אנחנו גדלנו על המיתוס של מלחמת השחרור והבאים אחרינו על קדש וששת הימים. 'חשופים בצריח' תרם בדרכו להאדרת המיתוסים, אבל מלחמת יום הכיפורים שברה את כל המיתוסים, גמרה אותם. לטווח הארוך אני חושב שטוב שכך. אנחנו לא צריכים לנהל את חיינו לפי מיתוסים, אלא לפי מה שקורה. עבור רבים מבני דורי אובדן המיתוסים הוביל לאובדן דרך, ולא מעט ירדו מהארץ או נמנעו והסתגרו בדל"ת אמותיהם.
"אפילו בחרדה הגדולה ערב ששת הימים", אומר אור, "כשהיית קורא בעיתונים שהצבא המצרי מצטייד בטילים, בשורה התחתונה תמיד נכתב שצה"ל ימצא פתרון לבעיה, ואז קרתה מלחמת יום כיפור והאמונה הזאת התערערה ונגוזה. ואז, לאור המשבר שהדהד עוד שנים אחר כך, כשאתה מסתכל על ספר כמו 'חשופים בצריח', משהו כבר לא מתאים".
מעטים הם המסמכים התרבותיים שהגלגולים שעברו היו כה חדים כפי שעבר "חשופים בצריח". לאור כל זאת מסקרן כיצד ייקרא היום. "אי אפשר לקרוא ספר ללא קונטקסט", טוען בר־אור. "כיום אפשר לקרוא בספר דברים שלא ראית קודם. אפשר להצביע בו על נקודות עיוורון, אך במקביל גם על כיוונים אחרים שהיו חבויים מעיני הקורא והתודעה הציבורית, אבל זו קריאה שנעשית בדיעבד".
"האדם אינו רק תבנית נוף מולדתו אלא גם תבנית נוף תקופתו", טוען גן. "טבת, למשל, הוא תבנית נוף צבריותו; הוא תוצר של המיתוסים הצבריים. בהשאלה מהטרמינולוגיה המרקסיסטית של תזה, אנטיתזה וסינתזה, אם בעבר קראו את 'חשופים' כספר של 'שש שנות האימפריה' ולאחר מלחמת יום הכיפורים כסדין אדום ליוהרה ולשאננות, היום אני מאמין שאפשר לקיים סינתזה ולקרוא אותו בעיניים מפוכחות, שמזהות את הספר כחלק מהתקופה על כל מה שטוב וגם רע בה. להתרחק מההיבריס של האופוריה ומהתהום של הטראומה".
טבת תיאר, הצנזורה פסלה. שמואל גונן (גורודיש)
"אני מניח שלא מעט יקראו את 'חשופים בצריח' כיום בחיוך חמצמץ", אומר שלייפר. "תוך מחשבה על כמה תמימים היינו. כיום כמעט בלתי אפשרי לדבר על ששת הימים בלי לראות בה אחראית למפולת שהובילה למלחמת יום הכיפורים ולבוץ הפוליטי והמוסרי שאנחנו נמצאים בו כיום. לא קל לעסוק בדברים האלה, בבשר החי של הזהות שלנו".
ואורי אור סבור כי הקריאה העכשווית בספר "תלויה מאוד במקום שהקורא מגיע ממנו ובהשקפותיו". הוא מוסיף כי הוא "מקווה שהקוראים ינסו להתחבר גם לתחושות שעולות מהספר, שהצליח ללכוד באופן כה אותנטי מציאות שהיתה מנת חלקם של רבים, והיה בה משהו חד פעמי.
"אני זוכר את היום הראשון אחרי הלחימה", מפליג אור, "הגענו בחושך לאל־עריש אחרי קרב מרובה נפגעים בצומת רפיח. תחושה מאוד קשה. אני כמ"פ עוד לא יודע מי הרוג ומי פצוע, אבל יודע שחסרים לי הרבה אנשים. וזה רק היום הראשון למלחמה. אז לא ידעתי שלמחרת נשיג את הבקעה ומשם נתקדם בקרב של התקדמות והדיפה ויותר לא יהיו הרוגים, רק שלושה פצועים קל כשנגיע לתעלה". אור מספר את מהלך העניינים כאילו קרה אתמול. "בינתיים, בלילה, כל הסיירת מתקבצת לאט. מסתכלים אחד על השני, מוציאים פרימוסים ומכינים קפה. אני עובר בין האנשים, מחלק אותם לצוותים ומתארגנים לקראת מחר. מצד אחד שמחים שאנחנו עדיין בחיים. מצד שני מועקה כבדה על המתים, על כך שאין לדעת מה יהיה. אבל חייבים להמשיך. זו תחושה שליוותה אותי, לא יודע כמה זמן. 'חשופים בצריח' הצליח לעמוד על התחושה הזאת". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו