"תשאלי", ספרה החדש והנועז של לאה איני, הולך בגדולות. זהו דין וחשבון כואב הכתוב במסורת הוותיקה של ה"צופה לבית ישראל" - מסורת שפותחה על ידי הסופרים והמשוררים המרכזיים ביותר בספרות העברית (בין השאר ביאליק, ברנר, אלתרמן), שביקשו לעורר את קוראיהם לראות את הסכנות שרובצות לפתח העם היהודי ולרתום אותם לפעולת תיקון.
לכן, למרות שיש בספר ביקורת קשה על החברה והשלטון בישראל, עד שנראה לעתים כאילו הוא בא לערער את יסודות הבניין הלאומי, דווקא בביקורתו הוא משתתף בשימור הזהות התרבותית־לאומית - לא מפרק אלא דווקא מחזק.
הדין וחשבון הלאומי מתנסח כאן סביב סמל מרכזי של בית ההולך ומתפורר על יושביו. בחלקו הראשון של הספר, לפני שהוא נעשה סמל לחיים בישראל, זהו בית ממשי, דו־קומתי עם גינה, שנבנה על חלקה קטנה אי שם בפריפריה. בבית גרה משפחה קטנה בת שלוש נפשות - זוג מדענים ובתם המתבגרת - שתלו בו את כל תקוותיהם ושִעבּדו למענו את כל הונם. אבל שורה של קלקולים איומים הורסת את אושרם. אל היסודות הרקובים והבנייה הרשלנית מצטרפים אסונות טבע וגורמים עלומים נוספים, וכולם יחד מפילים את הבית - פיזית ממש: חתיכות של טיח ולבנים - על ראשם. הקלקולים מצטברים לאורך שנים; ניסיונות התיקון רק מחמירים את המצב. מה שהיה אמור להיות בית חלומותיהם הורס את חייהם. הם אוחזים בו בציפורניים, אבל לפעמים נדמה כאילו הבית עצמו אוסר נגדם מלחמה.
לא רק הבית תוקף אותם, נדמה כאילו השכונה כולה מקיאה אותם החוצה. המספרת מנסה להשתלב, להתעניין בשכנות, לבקר בבתיהן, לטפח ידידויות - לעשות מה שמצופה ממנה בשכונה קטנה כזאת - אבל ללא הועיל. דלתה נותרת פתוחה בערבים ואיש לא נכנס. השכנות כאילו מריחות את זרותה מרחוק, ולקורא ברור שלמספרת המיתממת יש בזה יותר חלק ממה שהיא מוכנה להודות.
הסיפור על הבית והשכונה שחוברים יחד לסלק מתוכם את המספרת ומשפחתה הוא החלק הטוב ביותר ב"תשאלי". הכתיבה מרירה ותמציתית, מתקדמת בתנועות מדודות, כאילו נזהרת לא לעורר את החיה הזועמת תחתיה, לא לתת פורקן מלא לכעס. המבט המודע־למחצה של המספרת, שלא מנסה להסביר מדוע כולם דוחים אותה, או שמא היא דוחה אותם, משאיר בסיפור איזשהו רווח אניגמטי שמכניס בו חיים.
הדברים משתבשים עם הניסיון להפוך את הבית הקורס לאלגוריה לחיים בישראל. זה מתרחש בהדרגה. הזעם על הבית, על השכונה, הולך ומתעצם, ומתפרק לתוך הטקסט, עד שהכתיבה משנה את צורתה, והופכת לסדרה של נאומים מתנגחים על מה שפגום במצב הישראלי.
המספרת מצהירה שהיא נותנת עדות על החיים בישראל, אבל העדות היא למעשה פירוט של עובדות ידועות, שחוקות, שכל קורא עיתונים כבר מותש מלשמוע. היא מזכירה כמה מהאירועים המכוננים שפקדו את המקום הזה בעשורים האחרונים - מהמלחמות והמחאה ועד לרצח רבין וכו' - וחוזרת על טיעונים ביקורתיים מוכרים עד זרא (על האלימות, שנאת הזרים, אובססיית הילודה, יוקר המחיה, מצב החינוך, התחבורה, הביטחון ועוד ועוד). במקום הטון המריר והמשועשע שאפיין את הספר קודם לכן, מופיעים כעת טיעונים פשטניים ואטומים, בסגנון "זה רק בארץ הזאת, ששואה שווה קורבנוּת, הגירה - גלות, לאום - דת, ומלחמה - דרך חיים".
כריכת הספר (דביר, "רוח צד")
אבל הבעיה המרכזית אינה הצדקנות. היא עקרונית יותר. המספרת כאילו לא רואה בעייתיות בדימוי הבית הלאומי הקורס לביתה שלה, זה שלפחות בעבר היה בבעלותה, ולא רואה בדימוי כל מיני "אחרים" של החברה הישראלית - עובדים זרים, דתיים, ערבים ואתיופים - למי שמתנהגים כלפיה באגרסיביות, למי שפולשים לביתה, מציקים, מקללים ומטילים אימה.
באחת הסצנות, למשל, נערה דתייה "עבת גוף וקולחת זיעה, בחצאית ג'ינס ארוכה", עם שקית של עלוני קודש, תובעת להיכנס, והמספרת מסרבת. היא ממשיכה לנקות את הגינה, בגבה לנערה, וכשהיא הופכת את פניה הנערה כבר ישובה על הספה בסלון. המספרת מהרהרת אם היא נדרשת כעת לעזוב את ביתה ולהותיר אותו לפולשת.
בלעדי האג'נדה האנטי־דתית הבוטה בחלקים הלא־סיפוריים של הרומן, אולי היה אפשר לקרוא את הסצנה הזאת בהומור. אבל העמדה האידיאולוגית המפורשת (למשל, נטען כאן כי דירות נבנות כעת רק בהתנחלויות "עבור המגזר שאלוהיו ביכר אדמה על פני אדם. ולמרות שמהמגזר הזה קם הרוצח, הוא לבדו נשפט ונכלא") מייבשת כל סיכוי להומור. עולה חשש מטריד שהמספרת אינה מעלה על דעתה שאפשר לדמיין גם את כל אותם "האחרים" - לא רק הדתיים־לאומיים - כבעלי זכות לא פחותה משלה על הבית, כלומר על החיים בישראל. ככל שהמספרת מבקשת לבקר את "הבית הלאומי הקורס", היא לא מוכנה לוותר על מעמדה בו, ולא מוכנה לערער את בסיסי העצמיות שלה (מה למשל אילו היה סיפורה מאמץ את נקודת מבטם של האחרים, "הפולשים"?).
התוצאה היא אירונית. יוצא שהניסיון להפוך סיפור על בית קורס לאלגוריה לאומית - להטעין אותו בהקשרים פוליטיים ביקורתיים של החיים בישראל - מביא בסופו של דבר לקריסת הסיפור עצמו, וחושף את חולשתם האידיאולוגית של הטיעונים הפוליטיים המבססים אותו.
אבל יותר מכל, הניסיון של איני מוכיח את המרחק בין סיפור - כזה שמותיר לקורא מרחב דינמי לפרשנות - לבין פובליציזם פסקני שכאשר היא משודכת לסיפור עלולה להשטיח אותו, להבהיר אותו יותר מדי, ולהחניק אותו.
העלילה עצמה מספקת לכך אלגוריה טובה. חורף אחד, כשהרטיבות עושה בביתה שמות, מגלה המספרת למרבה הזוועה שהפועלים שנשלחו לתקן את הבלוקים בקירות פשוט תוחבים בין הסדקים קרעי עיתון מגולגלים לכדורים, שכמובן לא יועילו לדליפות. המספרת זועמת על כך, אלא שהיא נוקטת למעשה אותה טכניקה מפוקפקת, כשהיא מחליפה את סיפורה בקרעים של טיעונים פובליציסטיים. גם התוצאה היא די דומה: כמו הבית, גם המבנה הסיפורי המבטיח מתחיל לקרוס על קוראיו. ¬
תשאלי / לאה איני
דביר/מכון הקשרים, 166 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו