תיאום ציפיות

לפני 43 שנים, ב־17 ביוני 1974, הגיע לראשונה נשיא אמריקני מכהן לביקור בישראל. היה זה ריצ'רד ניקסון, שעשה מאמץ נואש להשתחרר מלפיתת החנק של שערוריית ווטרגייט באמצעות מסע ניצחון למזרח התיכון, שבמהלכו התקבל בהתלהבות, במיוחד בארץ הנילוס. אולם למרות הישגיה של הדיפלומטיה האמריקנית בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, לא סייע הדבר לנשיא לשרוד את הפרשה, והוא נאלץ להתפטר בבושת פנים ב־8 באוגוסט 1974, פחות מחודשיים לאחר שנחת בארץ המובטחת.

היה זה הראשון במסכת ביקורים נשיאותיים בישראל, שהאחרון שבהם הסתיים ביום שלישי השבוע. לאחר ניקסון ולפני טראמפ היו אלה ג'ימי קרטר (מארס 1979), ביל קלינטון (אוקטובר 1994, נובמבר 1995, מארס 1996 ודצמבר 1998), ג'ורג' בוש הבן (ינואר 2008 ומאי 2008) וברק אובאמה (מארס 2013 וספטמבר 2016), שפקדו את ארץ הקודש במהלך כהונתם בבית הלבן.

עם זאת, איש מהם לא נחת על אדמתה במהלך שנתו הראשונה בחדר הסגלגל. היה זה קלינטון שהקדים את עמיתיו כאשר הגיע ארצה לביקורו הראשון באוקטובר 1994, דהיינו כאשר נמצא כבר בשלהי השנה השנייה לכהונתו. גם אז לא היה זה מסע שקשור בטבורו לתהליך מדיני קיים.הנשיא האמריקני הגיע כדי לברך על המוגמר ולהשתתף בטקס החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן.

למעשה, קודם לביקורו של טראמפ, רק שלושה ביקורים נשיאותיים היו בעלי זיקה ישירה למתווה מדיני מגובש. הראשון, זה של קרטר, שאף להשלים את תהליך השלום שבין ישראל למצרים, שהחל בהסכמי המסגרת שנחתמו בקמפ דיוויד בספטמבר 1978. היתה זו הישורת האחרונה במשא ומתן המורכב שהצמיח - כשבועיים מאוחר יותר - את הסכם השלום החוזי במרחב הישראלי־מצרי (ואת ההסכם הנלווה ליישובה של הסוגיה הפלשתינית).

השני, זה של קלינטון (בביקורו הרביעי והאחרון כנשיא) התקיים בדצמבר 1998 כאשר ניסה - גם אם ללא הצלחה - להביא לחידוש יישומם של "הסכמי וויי", שנחתמו בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית בתיווך אמריקני חודשיים קודם לכן, אך שמימושם בפועל עלה עד מהרה על שרטון.

השלישי, שהיה הראשון עבור בוש הבן, נערך עשור שלם מאוחר יותר, בינואר 2008. זאת במאמץ, שגם הוא לא הניב תוצאות, להפיח רוח חיים ב"מתווה אנאפוליס", שגובש בנובמבר 2007 במטרה להתקדם במסלול המוביל לשלום ישראלי־פלשתיני בחסותה של מעטפת בינלאומית רחבה ותומכת.

 

הישענות על ההגמון

על רקע זה, מהווה נסיעתו של טראמפ לארץ האבות חריגה מן הדפוס הקיים. לא זו בלבד שהיא נערכה ארבעה חודשים בלבד לאחר השבעתו, אלא שבניגוד לעבר היא לא היתה מעוגנת בתשתית או במסגרת מוגדרת כלשהי להסדר בין ירושלים לרמאללה. יתרה מזאת, בעוד בתקופות קודמות נשמר עקרון ההמשכיות בכל הקשור לרציפות בתפקודם של לפחות אחדים מממלאי תפקידי המפתח במרחב המזרח־תיכוני (דוגמת דניס רוס או אהרון דיוויד מילר), גם בעקבות חילופים גבריים בבית הלבן, הפעם עלתה למגרש נבחרת, ששחקניה הבולטים בזירה זו הם חדשים לחלוטין ונעדרי ניסיון או זיכרון ארגוני מקיף.

למרות נתוני פתיחה לא מבטיחים אלה, וחרף אי הצלחתם של מתווכים עתירי ניסיון לא מעטים בעבר להביא לפריצת דרך בחזית הפלשתינית, בחר טראמפ ליטול סיכון ולהיכנס כבר עתה בעובי הקורה. זאת, כאשר הוא מבהיר מלכתחילה שמטרת הביקור אינה מתמצה בעצם התקיימותו, אלא כוללת יעדים מדיניים ברורים ומוצהרים בכל הקשור לכוונתו להכשיר את הקרקע - ואת הלבבות - לחידושו של המשא ומתן לשלום בין ישראל לרשות הפלשתינית.

נכונות זו לסטות מקווי מתאר מסורתיים ולהגיע לזירה גם בתנאים של קיפאון עמוק וחוסר אמון בין הצדדים וללא תשתית של הסכמות לגבי מסגרת ומרכיבי ההסדר, משקפת ללא ספק את הקוד התפעולי של טראמפ, ובמיוחד את נטייתו הטבועה לפעול באופן עצמאי, נמרץ ו"מחוץ לקופסה". עם זאת, היא מעוגנת גם בהערכתו, שהתגבשה בעקבות עלייתם לרגל זה לא מכבר של מנהיגי הגוש הסוני (ובכללם מנהיגי סעודיה, מצרים וירדן) לוושינגטון, ושהתחזקה עוד יותר במהלך שהייתו בריאד בראשית השבוע, שלפיה נפל דבר בעולם הערבי. לשון אחר, הנשיא ה־45 הגיע לכלל מסקנה שנפתח חלון של הזדמנות להתקדמות מואצת במסלול ההסדר הישראלי־פלשתיני לאחר כניסתו לבית הלבן. המדובר בנכונותו הגוברת של ציר זה - שהופקר לגורלו על ידי אובאמה בתקופת חיזורו הנלהב אחרי איראן - לחזור לחיקו של הדוד סם ולגבש שותפות אסטרטגית רחבה ועמוקה במאמץ לבלימתו של הטרור האזורי ושל שורשיו המדינתיים.

הישענות מחודשת זו על ההגמון האמריקני, והאמונה ביכולותיו להקרין עוצמה, נחישות ויכולת הרתעה מול "ציר הרשע" מעניקות, אפוא, לארה"ב - בעיניו של טראמפ - מנופי השפעה חדשים כלפי המחנה הסוני המתון. מה גם שעמדותיהם של קודקודים מרכזיים במחנה זה (דוגמת סעודיה) נמצאות ממילא בתהליך של התמתנות ופרגמטיזציה ביחסם לישראל ולחשיבות תהליך השלום.

על רקע זה, של זיהוי סימני נפט במרחב הערבי־סוני ומציאת אותות לנכונותן (לפחות בעיני טראמפ) של מדינות המפרץ לשתף פעולה עם ישראל במאבק בטרור, יצא הנשיא לשליחותו הראשונה מעבר לים. לאחר שקיבל בריאד אישוש וחיזוק להערכותיו האופטימיות על אודות הסיכוי לגבש מעטפת סונית תומכת ומגבה למשא ומתן הישראלי־פלשתיני, שם פעמיו לירושלים. כאן מטרתו היתה ברורה, והיא באה לכלל ביטוי גבישי ב"נאום המוזיאון" שלו.

 

לשבור דפוסים היסטוריים

בניגוד לנשיא ה־44, שאימץ דפוס התנהלות צונן ולעומתי כלפי ישראל, ולא היסס להצהיר על כוונתו "לשמור מרחק ממנה" כדי להפיס את העולם הערבי, ואף השתמש בלשון חסרת תקדים כאשר התייחס לבנייה בשכונות גילה ורמת שלמה כאל פעולות בלתי חוקיות, פעל טראמפ באופן הפוך וכך, בעוד אובאמה פסח על ירושלים ב"ביקור קהיר", החליט יורשו לעלות על נתיב מסוים ועתיר במחוות ידידותיות כלפי בעל הברית הישראלי. זאת בתקווה שהפגנה זו של מחויבות בלתי מתפשרת ליחסים המיוחדים ולביטחונה של ישראל, תצמיח בעקבותיה נכונות מצדה להיכנס לתהליך מדיני הכרוך בפשרות כואבות. מבחינה זו נראה שאימץ אל חיקו את דפוס פעולתו של מי שהיה אדריכל הדיפלומטיה האמריקנית לפני כארבעה עשורים, הנרי קיסינג'ר (שאכן נראה במחיצתו של טראמפ בבית הלבן לפני שבועות מעטים למרות גילו המופלג).

היה זה קיסינג'ר שלמד בדרך הקשה (בעקבות כישלונה של מדיניות הלחץ על ישראל, שהושקה על ידיו בתחילת שנת 1975 והתמוטטה לחלוטין עד מהרה), שהנתיב היחיד המוביל להסדר - ולו גם בדמותו של הסכם ביניים צבאי ולא הסכם שלום חוזי בין ישראל למצרים - אמור להיות מבוסס על הענקת חבילה מקיפה של פיצויים, תמריצים וביטחונות לישראל תמורת הסכמתה לבצע נסיגה טריטוריאלית בחצי האי סיני עד למעברי המיתלה והגידי. ואכן, בין שמעוגן ביקורו של טראמפ בהמלצותיו ובתובנותיו של קיסינג'ר ובין שלא, מטרתו של הביקור היתה ברורה - ליצור את בסיס התמיכה הציבורית הנדרש כדי שהמנהיגות הישראלית תוכל ליטול את הסיכונים הכרוכים בהשקתו במחודשת של המשא ומתן להסדר הקבע. זאת, כאשר לצידה ניצב פטרון תומך, אוהד ומגבה, שיהיה מוכן לתגמל ולפצות אותה על כל ויתור שיתבקש.

את מקומה של הרטוריקה המתנכרת של אובאמה תפסו ביטויי חיבה והזדהות עם ישראל; מורשתה, האתוס המכונן שלה, ערכיה וזיקתה העמוקה לבירתה ירושלים. זאת, כאמור, במטרה להוביל את ישראל למסלול רצוף המהמורות והמחלוקות המצפה לה בחזית הפלשתינית. לא נותר אלא לראות האם ציפיות נשיאותיות אלה אכן יתממשו בפועל, וכך יסייעו ליצור סביבה אזורית יציבה יותר, שתאפשר לממשל להתנתק בהדרגה - ולו גם באופן חלקי - מן המזרח התיכון ולהיכנס לתוככי היבשת האמריקנית ובכך גם לממש את חזונו ההתחלתי של טראמפ על אודות "אמריקה תחילה".

עם זאת, וכדי להישאר על קרקע המציאות, יש לזכור שתהליכי השלום היחידים שהניבו בעבר הסכמים חוזיים במישור הישראלי־ערבי, צמחו והתגבשו במרחב המזרח־תיכוני עצמו בהובלתם של מנהיגי האזור. זאת, כאשר המתווך האמריקני מילא בתהליך תפקיד של מסייע, מתגמל ומעניק ערבויות ותמורות לצדדים, או של מכבה שריפות ומנהל משברים, שנוצרו במהלך המשא ומתן שלא הוא יזם.

עתה נשאלת השאלה, האם גם בהקשר זה יצליח טראמפ לשבור דפוס היסטורי מושרש ויעניק, מחוץ לזירה האזורית, את הזרז הראשוני להתנעתו של משא ומתן אפקטיבי ומניב פירות בין ירושלים לרמאללה. ימים יגידו. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו