נגינה מצוינת, שירה לא אחידה ברמתה

"כוחו של גורל" היא אופרה ייחודית ביצירתו של ורדי: אופרה ללא כוכבים ראשיים של ממש הנושאים אותה על כתפיהם, ללא פרימה דונה בנוסח ויולטה ("לה טרוויאטה") שממקדת בה את כל תשומת הלב, וללא גיבור גברי מובהק שנמצא על הבמה בכל עת. תמורתם יש אנסמבל ענק, גלריה אנושית קליידוסקופית של 11 זמרים, בתפקידים "רציניים" ובתפקידים קומיים, וכולם בעלי זמן במה פחות או יותר שווה. 

לאונורה, למשל, הדמות הנשית החשובה באופרה, נעדרת מהבמה לאורך כל המערכה השלישית, ואילו מליטונה ופרציוסילה - דמויות שוליות יחסית של נזיר וצוענייה שתורמות מעט, אם בכלל, למהלך העלילה - זוכות לסצנות ארוכות שמשמשות הפוגה קומית בין המתחים הרגשיים הגדולים של התמונות הרציניות. 

למקהלה חשיבות מכרעת באופרה. יותר מבכל אופרה אחרת של ורדי היא זוכה לתפקידים מורכבים, מרהיבים וגם מגוונים מאוד: קבוצת נזירים בתמונת המנזר המרשימה; חיילים, צוענים ורוכלים בתחילת המערכה השלישית; ולבסוף קבצנים ומוכי גורל אחרים בתחילת המערכה האחרונה ב"תמונת המרק" המפורסמת ("תמונת המינסטרונה" קוראים לה האיטלקים), שבה צובאים קבצנים אומללים על דלתות הכנסייה כדי לקבל מנת מרק, במה שעשוי להתפרש כביקורת חריפה של ורדי על המלחמה והשלכותיה. 

הדמות הראשית האמיתית ב"כוחו של גורל" היא המוסיקה. רק באופרות ספורות הגיע ורדי למידת השראה כה מרשימה, לשימוש כה עשיר ומגוון בתזמורת ולאריגה כה מחוכמת של מוטיבים מוסיקליים החוזרים ומופיעים לכל אורכה של האופרה.

דניאל אורן הוא המנצח המושלם לרפרטואר הזה. הוא מביא עימו שילוב של אנרגיות בלתי נגמרות לצד ירידה מדוקדקת לפרטים והיכרות עמוקה עם היצירה. תזמורת האופרה נדבקה בלהט של אורן והנגינה היתה ברובה מעולה. סולו הקלרנית של מיכאל גורפינקל בתחילת המערכה השלישית ראוי במיוחד לציון. עם זאת, רמת הזמרים לא היתה אחידה. ולדימיר סטויאנוב, בתפקיד החשוב של דון קרלו, היה חיוור לגמרי, והביצוע של אנקליידה שקוזה לצוענייה פרציוסילה היה מאומץ מדי. 

ובכל זאת בלטו מאוד לטובה בוריס סטאטסנקו (מליטונה) בהופעה קומית מבריקה והבס סיימון לים (אב המנזר) בהופעה מרשימה מאוד. אירה ברטמן בתפקיד לאונורה התחילה חלש אבל השתפרה מאוד בהמשך. האריה הנהדרת שלה במערכה האחרונה היתה משיאי הערב. גם גוסטבו פורטה היה טוב, אם כי הגניחות שלו והופעתו הכבדה־משהו העיקו מעט. 

מקהלת האופרה בהדרכת איתן שמייסר התמודדה עם האתגרים של האופרה בגבורה מרשימה. רק חבל ‎שהבימוי ועיצוב התפאורה היו שגרתיים, שלא לומר שמרניים מאוד, ולא תרמו מאומה לחוויה הכללית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו