בחודש שעבר חיתן נתן דטנר את בתו הבכורה, שרון, שנישאה לבחיר ליבה אור. "נגמר עידן", הוא אומר. "עכשיו האיחולים שאני שומע הם, 'נו, עוד מעט תהיה סבא'. רגע, תנו לי קודם רגע להבין שיש לי בת נשואה".
הדרך לתובנה הזאת התחילה באירוע עצמו. "היה בזה משהו שכל אב יכול להזדהות איתו - העובדה הפשוטה שבאיזשהו מקום, ברגע הזה אתה מגיש את בתך לגבר הבא שלה. עד אותו רגע אתה היית 'הגבר המוחלט' מבחינתה. זה רגע מאוד משמעותי מבחינתי. אקט החתונה הוא סוג של עדות בפני כל הקהילה שסובבת אותך, לקיחת אחריות אחד על השני. זה טקס משנה פאזה, ולא משנה כמה אנשים יצחקו עליו.
"עובדה, עלי זה עבד עד כדי כך שהזלתי דמעה. במהלך האירוע הייתי צריך לשיר, מול כל האורחים, ופשוט נתקע לי. לקחתי את השיר 'ילדה עם צמות' והוספתי לו טקסט שמתאים לילדה שלי. זה שיר מאוד נוגע ללב. ואני דמעתי ונעלמו לי המילים. זה משהו שמעולם לא קרה לי בכל שנותיי על הבמות".
דטנר לא רגיל שזה "נתקע לו". הוא רגיל לזרום בכל רגע נתון, לא משנה אם זה בתיאטרון או באירוויזיון. הוא מנחה טקסים ממלכתיים (כמו טקס הדלקת המשואות, פעמיים) ומופיע בכל ערב מול קהל.
והוא לא חושש להתבטא בחופשיות יחסית. "זה כי אני פטפטן. אני אוהב לומר את דעתי ואוהב לעזור לאנשים עם דעתי, כי אנשים מתייעצים איתי. לפעמים אני מקבל כוויות, אבל אני עומד על זכותי לומר את דבריי, בנועם. אני לא מפיץ סיסמאות. אני בא בטוב, מנסה להשפיע, ואם יש דברים שראוי להעיר עליהם, אני מעיר, מתוך אמונה שמקשיבים לי.
"ואני גם פטריוט. הנחיתי עכשיו את טקס יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות, וממש התרגשתי. זה בא עם הגיל, שתדע לך. חגגתי עכשיו 61, ויש משהו מאוד נעים בגילאים האלה.
"זה אני. אתם רוצים להיות איתי? טוב. לא רוצים? גם טוב. פעם הייתי נלחץ מזה, מה, הם לא רוצים לעבוד איתי? היום אין לי בעיה. אני אקיף את עצמי באנשים שרוצים אותי ואוהבים אותי, ואני לא חייב דין וחשבון לאף אחד. אני מאושר במקום שבו אני נמצא היום".
בד בבד עם ההכנות לחתונת בתו, דטנר עבד על בימוי ההצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים" בהבימה. ב־1985, השנה שבה התחתן, הוא שיחק בה בתפקיד הראשי. מאז, כבר 32 שנים, הוא נשוי לסמדר (57), מהנדסת תעשייה וניהול שעובדת בהנהלת בנק איגוד. הם מתגוררים בשכונת צהלה בתל אביב. הבת שרון (28), בעלת תואר שני במינהל עסקים, התנסתה בעבר במשחק ("משפחה וחצי", "ראש גדול") וכיום עובדת בפיי־פאל; הבן יובל (20) הוא חייל.
את המחזה כתב בשנות השמונים הארווי פיירסטין, אמן דראג יהודי מניו יורק, והוא מגולל את חוויותיו של הומו מוצהר בחיפוש אחר אהבה ומשפחה. בגירסה המחודשת מגלם מורדי גרשון את התפקיד הראשי, ולצידו רבקה מיכאלי, מיקי קם, אקי אבני, נתי רביץ, ריקי בליך ועומר דרור.
"במידה מסוימת, אני מוכרח לומר, אפילו הלכנו קצת אחורה", אומר דטנר. "אנשים מאוד פתוחים כל עוד זה קורה אצל השכן, אבל כש'הבעיה' דופקת אצלם בדלת - הפתיחות מצטמצמת. יש משהו מאוד שמרני בחברה הישראלית. עם הזמן היא נהיית יותר ויותר מסורתית, אז באופן טבעי ההומוסקסואליות לא כל כך מקובלת.
"יש הרבה שמפחדים לצאת מהארון. למשל, במגזר הדתי, בעולם הספורט או בז'אנרים מסוימים בעולם המוסיקה, שם זה ברור שזה יפגע בקהל היעד שלהם והם יפסידו מעריצים. אני לא מקנא בהם.
"לכן ניסיתי לעשות הצגה נגישה ולא מאיימת. להעמיק דרך הפנימיות של הדמויות, ולא דרך החיצוניות. אתה יודע, דווקא בגלל זה אני לא הרוס על מצעדי הגאווה. זה סוג של הפגנות שאומרות, 'אני פה, ופאק איט כולכם, תקבלו אותי וזהו'. באקסטרווגנט הקיצוני הזה יש משהו שמאיים על אנשים.
"סיפור אהבה בשלושה פרקים". מימין לשמאל: עומר דרור, מורדי גרשון, אקי אבני וריקי בליך // צילום: ז׳ראר אלון
"מחזה כמו 'סיפור אהבה' אומר, בעצם, עיזבו אתכם מהפוזה ההומוסקסואלית. כולנו אנשים שאוהבים, כואבים, אבלים. אנחנו אותו דבר. אם ניקח את הדמות הראשית ונהפוך אותה לאישה - המחזה יחזיק במאה אחוז".
השאלה כמה השפעה יש ליצירות מהסוג הזה.
"תרבות היא סם החיים. נוטים לזלזל בה ולהתייחס אליה כאל אקסטרה. כאילו יש חיים קשים, עם עבודה וכו', ויש את התרבות, שמתבלת לנו את החיים. זאת טעות איומה. אומה נשענת על התרבות שלה.
"פעם נהג מונית אמר לי, 'וואלק, אתם האמנים לא עובדים, מי צריך אתכם?' אמרתי לו, 'אתה יודע שהטלוויזיה שאתה רואה היא גם אמנות? תחשוב שאתה קם בבוקר ואין לך יותר טלוויזיה. אתה נכנס למונית, פותח רדיו, ואין כלום. ואין קולנוע, ואין מוסיקה. איזה ערך יש לחיים שלך?'
"לפעמים זה כל כך מובן מאליו, שאתה לא מבין שאתה כל הזמן עטוף בתרבות. אפשר להתווכח אם זו תרבות גבוהה או נמוכה, אבל הכל תרבות.
"ויש כאן עשייה מטורפת. אתה עושה שייקספיר בתיאטרון באשקלון. מאה מטר לידך כאוס מוחלט של טילים בעזה, והמדינה מתעקשת, האמנים מתעקשים, ואתה רואה את הקהל מתעקש לבוא ולספוג את האמנות".
דווקא שרת התרבות הנוכחית מבינה את חשיבות התרבות ורוצה השפעה ישירה עליה.
"באופן עקרוני השלטון כאן אומר - מהות הדמוקרטיה היא שהרוב שולט והמיעוט מדוכא. אבל זה לא עובד ככה. בדמוקרטיה הרוב שולט, אבל גם מכבד את זכויות המיעוט. לאו דווקא מיעוט מספרי, אלא מיעוט דעות. לכן מחויבות המדינה היא לממן את התרבות.
"מימון תרבות וסובסידיה זאת תופעה עולמית. ממשלה באה לגופים אמנותיים ציבוריים ואומרת, אממן אותך כדי שיהיה לך שקט להתמודד עם אמנות, בלי העול להיות רווחי. בארץ תקציב התרבות הוא כמעט בדיחה, ובתוך זה אנחנו עדיין פועלים.
"אז פני המחול והתיאטרון הרפרטוארי והתזמורת הפילהרמונית משתנים כי צריך הכנסה עצמית, והולכים לכיוון המסחרי כדי להתקיים. נוצר מודל חדש ולא ברור, ואיתו אנחנו חיים. המדינה צריכה לתת את הכסף לתרבות בלי לשאול ובלי להתערב".
תגיד לך השרה: למה שהממשלה תממן יצירות שמציגות את המדינה באור שלילי?
"המקרים החריגים האלה קיימים ומרגיזים, אבל בדמוקרטיה יש גם מקום להתרגז. את המקרים החריגים האלה אנחנו צריכים לספוג. תמיד יהיו יוצאים מהכלל - כמו שאומרים בכדורגל, 'העשבים השוטים האלה הורגים לנו את כל הקבוצה'. לכל קבוצה יש עשב שוטה, ובדמוקרטיה, לכל מפלגה יש מתנגדים קשים. אין מה לעשות.
"אומרים לנו, 'לא נממן דברים שהם נגד המדינה'. מי קובע מה נגד? הרגשה אישית. מחר יגידו, 'בואו נקים ועדה אמנותית שתאשר את הרפרטואר של התיאטרון'. וככה נמצא את עצמנו לאט־לאט מצונזרים, עד שיום אחד נהיה אלבניה ולא נבין איך זה קרה.
"תראה, הטורקים עושים אותו הדבר. ארדואן עושה את זה לאט־לאט, ובאופן דמוקרטי החליטו שהוא מקבל סמכויות של דיקטטור. זה מטורף. הדמוקרטיה היא לפעמים כלי עזר מאוד יעיל כדי להפוך לדיקטטורה מוחלטת, כשהעם באמת מאמין שהוא עשה את הדבר הנכון.
"אני עוד חייתי בתקופה שהיתה צנזורה על מחזות, בשנות השישים והשבעים. השתעשענו ואמרנו, איך נפרסם הצגה? בואו נכניס כמה מילים קשות, הצנזורה תיפול עלינו, נהיה בעיתונים ויבוא קהל. בסוף הבינו שהצנזורה יורה לעצמה ברגל, וזה רק מגדיל את הפרסום.
"אתה בא להצגה ומרגיש שהיא לא טובה? תפגין, תצעק, תצא החוצה. תגיד לאנשים לא לבוא. תן לה לדעוך. ברגע שהממשלה מפנה זרקור ליצירה מסוימת, נעלמת השאלה אם היצירה טובה בכלל. זה הופך למאבק פוליטי, ופוליטיקאים עטים על זה כדי להוציא מהמדוכה הזאת עוד מיץ או שניים לתועלתם. ואז נהיה פתאום כאוס מיותר כי באופן טבעי, אם לא היו עושים כלום, דברים היו נעלמים מעצמם.
"כשחקן יצאתי פעם במחזה קשה ('טוב', בית ליסין), איך פרופסור באוניברסיטה בברלין מתקרנף ונהיה נאצי. הצגה אנטי־נאצית מובהקת, שדרכה אתה רואה איך התהליך קורה גם אצל אנשים מאוד אינטליגנטיים, שמצדיקים את עצמם כדי להשתלב במערכת. מחזה שהצליח בכל העולם, וגם בארץ בוורסיה הראשונה שלו.
"כשאני עליתי עם זה, בדיוק החלה האינתיפאדה וההצגה ירדה לבד. למה? טיימינג. בא קהל, אפוף בחדשות של האינתיפאדה, ראה דגלים נאציים על הבמה ואמר, זה לא בשבילי. באיזשהו שלב הבנו שהקהל לא רוצה את ההצגה הזאת כרגע וסגרנו את הדלת. המשכנו הלאה. פשוט תנו לדברים לקרות, הקהל יודע מה הוא רוצה".
לפני כשנה, בראיון לאמנון לוי, העביר דטנר ביקורת על התנהלותה של מירי רגב. "היא חתולת רחוב", אמר. "היא מדברת על מזרחים? אז איפה הכבוד?" השרה, בתגובה, פירסמה נגדו פוסט זועם: "תגיד לי, נתן דטנר, איך אתה מעז לקרוא לי - שרה בישראל, תא"ל בצה"ל ובעלת שני תארים אקדמאיים - חתולת רחוב? למה אתם עדיין מרשים לעצמכם לחשוב שאתם מעל מישהו?"
דטנר התנצל, והעניין נשכח, לשמחתו. היום הוא אומר, "באתי לברך ויצאתי מקלל. גם היא וגם אני לא הבנו נכון זה את זה. היה קצת ניצול של העניין, אז הלכתי הצידה בשקט, חיכיתי שיעבור זעם, ובא לציון גואל. זה מאחוריי לגמרי, ולדעתי גם מאחוריה.
"לשרה רגב יש שיטה, שהיא עובדת על פיה. במקומות מסוימים זה נחשב להצלחה גדולה, אז מבחינתה כנראה היא צודקת. היא שרת התרבות, אנחנו החיילים שלה. לכן אני אומר, המחשבות שלך נכונות, רק במקום להתריס, בואי תאהבי אותנו, תעטפי אותנו, ונלך איתך. אני לא מבין את העניין של ללכת ראש בראש. זה כמו ששר הביטחון יגיד דברים איומים על חיילי צה"ל. כנראה זה משרת עבורה דברים אחרים, וחבל.
"דווקא אחת כזאת, הייתי בטוח שתביא תקציבים, תילחם, תפריח. ובמקום זה, אנחנו עסוקים כרגע בלהתנגח. חבל. עוד לא מאוחר, יש לה לפחות עוד שנתיים בתפקיד, ויש הרבה מה לעשות".
• • •
דטנר נולד ברמת גן, דור שני לשואה. אמא מהונגריה ששרדה את אושוויץ, ואבא מפולין, שעבד כנגר במחנות עבודה. ההורים נפגשו במחנה פליטים באיטליה, בדרך לארץ.
"גדלתי עם אבא שלא מאמין באלוהים כי היתה שואה, ואמא שאמרה 'ניצלתי מאושוויץ אז יש אלוהים'. אחותי הגדולה, שנולדה שבע שנים לפניי, התחנכה כחילונית, כמו שאבא רצה. כשאני נולדתי, אמא שלי אמרה 'זה שלי', קראה לי על שם אביה, שמה לי כיפה על הראש וגידלה אותי לפי ערכיה. והיה סטטוס קוו מצוין בבית".
הוא הלך לבית ספר דתי, למד נגינה בכינור ובילה שעות בבית הכנסת השכונתי. בגיל 14, כשעבר לתיכון, הוריד את הכיפה והחליף את הכינור בגיטרה. "הסביבה שעטפה אותי היתה חילונית, ורציתי להשתלב. הסרתי את הכיפה והמשכתי הלאה בדרכי.
"היום אני די אתיאיסט. היחס שלי לדת אמביוולנטי. מצד אחד, אני מבין ואוהב את ערכי הדת, את המצוות, את הפילוסופיה. מצד שני, אני לא יכול לסבול את הפוליטיקה שבתוך הדת. זה פשוט בלתי נסבל".
עם סנדרה שדה וחנה לסלאו בהצגה "פליישר". "כשנולדתי, אמא שלי שמה לי כיפה על הראש וגידלה אותי לפי ערכי הדת היהודית" // צילום: ז׳ראר אלון
בימים אלה הוא משחק בהבימה בתפקיד הראשי ב"פליישר", מחזה על זוג מבוגר המנהל אטליז ומנסה להסתגל לשינויים הדמוגרפיים על רקע כניסת חרדים לשכונה. "זה סוג של תוכחה קשה, שנובעת מהמפגש המסובך מאוד בין דתיים לחילונים, ועוסקת במפעל הכשרות, עם הקומבינות שאנחנו קוראים בעיתונים.
"אין קל יותר מלעסוק בפוליטיקה דתית, לעטוף את הכל בדברי בורא עולם, 'מצווה עלינו' ו'ככה אמרו בתורה'. כל אחד יודע למה התכוון אלוהים, יש לו מלא נציגים, ורואים את הקומבינה מסביב. זה נותן הרגשה לא נעימה. ועדיין, בעת צרה, למי אני פונה? לאלוהים.
"דת נותנת לך פתרונות לחיים, וצריך להעריך אותה על כך. אנשים צריכים סדר בחיים, והדת עושה להם סדר. היא מביאה איתה מסורת ושמחות. הדת היא הפסיכולוג הענקי ביותר בעולם.
"היום שבו יפרידו בין הפוליטיקה והדת יהיה יום גדול בעיניי".
את שירותו הצבאי העביר בלהקת פיקוד דרום, לצד נתן נתנזון, דורון מזר, לירון נירגד ואודי בוכמן ז"ל, ואף שימש מפקד הלהקה. בתחילת שנות השמונים הינחה בערוץ 1 את התוכנית "מועדון החתול שמיל", שבדיעבד נחשבת לפריצה הגדולה שלו.
"'החתול שמיל' היתה יציאה מטורפת, שאף אחד לא האמין שתהיה כזו שלאגר מטורף. אנחנו, כקונספט לתוכנית ילדים, פנינו לאמנים שיבואו להתארח אלינו ואמרנו, עושים חצי שעה עליך. כותבים לך חומר חדש, עושים חלק מהחומר הישן, אתה מתארח אצל החתול שמיל. והקלטנו את זה לייב, עם קהל ותזמורת. זה שבועיים חזרות על תוכנית ויומיים צילום באולפני הרצליה.
"משהו בכל התרכובת הזאת והקונספט שלחתול יש מועדון, יצר נוסחה מצליחה. פלוס העובדה שזה חתול עם מסיכה, וששלוש שנים לא ידעו מי זה מאחורי המסיכה. אמרו, אנחנו לא מגלים מי השחקן, כי החתול הוא דמות, ואיתה הילד ילך. בדיעבד זו היתה החלטה נכונה, למרות שבהתחלה היא די ייאשה אותי.
"אחרי שלוש שנים חשפו אותי בשעשועון 'זה הסוד שלי'. במקביל, התחלתי את הקריירה בתיאטרון באר שבע ויכולתי לעלות נקי לבמה. אף אחד לא אמר, 'זה החתול שמיל', כי לא ידעו. יכולתי להיות שחקן נטו".
דטנר הפך לכוכב ילדים ונוער. הוא התגורר בשכנות לקיפי בן קיפוד בעונות המוקדמות של "רחוב סומסום", ובסוף העשור ההוא הינחה את "תופסים ראש", שבה השתתפו ילדי בית הספר לאמנויות בתל אביב. ב־1987 ביצע עם אבי קושניר את "שיר הבטלנים" בקדם האירוויזיון, ובניגוד לכל הציפיות, הם ניצחו ונשלחו לייצג את ישראל בבריסל. באירוויזיון הגיעו למקום השמיני המכובד, קיבלו קמפיין למפעל הפיס, הופיעו בפסטיגל וצילמו סרט מתיחות עם יגאל שילון.
"זה היה בום על־קולי, שהיה יכול לקרות רק בימי ערוץ 1, עם רייטינג של 100 אחוז. נהנינו מזה מאוד והפכנו את 15 דקות התהילה שלנו ל־30 דקות. האבסורד הוא שבסוף הוצאנו תוכנית בידור ונכשלנו בה. באנו בתור 'הבטלנים', מילאנו אולמות, וכשעשינו על הבמה את ההומור שלנו, שכלל רוקנרול והומור שחור, הקהל לא קיבל אותנו. הם ציפו לקבל שיר נחמד עם העמדה נחמדה, ואנחנו באנו האחים בלוז הארד־קור. קפצנו שם על הכיסאות, היינו מטורפים.
"אני לא אשכח את העיניים של הקהל. יום שישי בערב ואנשים אומרים לעצמם, איפה החבר'ה הנחמדים שבאנו לראות? מה הם קופצים לנו? הדבר הזה נגנז אחרי כמה הצגות, והתפרקנו כצמד.
"דווקא עשינו חזרה גנרלית מול אמנים, וכשהיא נגמרה כולם אמרו, 'יש את עולם התרבות עד המופע הזה, והחל מהמופע הזה'. הבעיה היתה שהם היחידים שהבינו מה אנחנו עושים. הקהל עדיין לא היה מוכן לזה. לדעתי הקדמנו את זמננו בדור".
• • •
אפשר בקלות להחשיב את דטנר לחלק מהאליטה של שחקני התיאטרון בארץ. כבר כמעט 40 שנים על הבמות, עם רזומה עצום, כולל הצגות קנוניות דוגמת "אילוף הסוררת", "גבירתי הנאווה", "גורודיש", "כולם היו בניי", "גטו". השיא מבחינתו הוא גילום טוביה ב"כנר על הגג", שעליו זכה בפרס התיאטרון לשחקן הטוב ביותר.
"מעמדו של התיאטרון בארץ חזק מאוד, והוא תופס חלקה גדולה מאוד בגלל השיטה. יש שישה תיאטראות רפרטואריים יוצרים, שמופיעים בכל הארץ. לכן גם השימוש במילה פריפריה מרגיז, כי כשמעלים את זה לדיון, זה לא באמת נובע מדאגה לפריפריה, אלא כדי לנגח את המרכז. מציגים אותנו בתור 'הבועה התל־אביבית', אבל בוא אני אתן לך את התמונה האמיתית.
"בהצגה כמו 'פליישר', למשל, רק 20 אחוזים מההופעות היו בתל אביב. היום ב־6 בערב אני נכנס לוואן ונוסע לקריית גת, עושה שם את ההצגה וחוזר הביתה ב־1 בלילה. זאת העבודה שלי.
"מחר אני בחוף הכרמל. אחר כך אני נוסע לאשקלון, חדרה, קריית שמונה, נס ציונה, אילת, כרמיאל, טבעון. בכל יום יוצאות מכל תיאטרוני ישראל כמויות של ואנים כדי להביא את התרבות הישראלית לכל מקום.
"זה מה ששחקנים בישראל עושים. היתה לי שיחה עם כמה שחקנים שעזבו את המקצוע כי הם כבר לא יכולים לראות ואן. לא יכולים לנסוע בכל יום את הקילומטרים האלה. זה מעייף, זה מתיש. בגלל זה אני מסתובב עם אוזניות, עושה לעצמי אנטרטיינמנט כדי להעביר את הדרך - רואה סדרות ושומע מוסיקה, הרבה מיוזיקלס, אולדיז, רוקנרול ורוק כבד.
"אז הדבר האחרון שאפשר לומר על התיאטרון הישראלי זה שהוא מנותק מהעם. התיאטרון הוא לא רק תל אביב. יש תיאטרון באר שבע, חיפה, החאן. כולם יוצרים, כולם בוואנים, וכולם נוסעים כמו מטורפים כי הקהל רוצה. האולמות מלאים".
"עוד לא היה במאי טלוויזיה שנדלק עלי" // צילום: אריק סולטן
במשך שש שנים, מ־2004 עד 2010, הוא ניהל את תיאטרון באר שבע. נכנס למוסד שנמצא בגירעון של 6 מיליון שקלים ובסכנת סגירה, צימצם את הגירעון ביותר מחצי והכפיל את מספר המנויים.
"זה היה אתגר גדול, עם קשיים כלכליים שמשתלטים עליך. כשנכנסתי, לא הבנתי שבעצם כמנהל תיאטרון אני עומד מול מערכת אטומה, שעובדת לפי הכללים שלה, והם לא תואמים כהוא זה את כללי המשחק האמיתיים. ואני הייתי מנהל מסוג אחר, כי הייתי סלב־מנהל, ואני מוכרח לומר שזה הרגיז כמה אנשים. אז הם התנקמו בי. הענישו, בכלים שלהם. למשל היו גורמים חיצוניים שעיכבו לנו תקציב, איחרו בתקציב או הביאו רק חלק.
"כמנהל תיאטרון, אתה אחראי ל־90-80 משפחות. אז בגלל שאני נתן דטנר ויש לך איזה קטע איתי, אתה מעכב לי תקציב? זה לא הגיוני. אבל עשו לי דברים כאלה.
"הייתי גם מנכ"ל וגם מנהל אמנותי, כי ככה זה היה עד שהגעתי, ורבתי עם עצמי המון פעמים. הגעתי לתיאטרון במצב רע מאוד וקיבלתי החלטות אמנותיות מכיסא המנכ"ל, שרוצה קודם כל לאושש את התיאטרון מבחינה ציבורית וכלכלית. אחרי שלוש שנים קשות, המנהל האמנותי שבי אמר, 'די, עכשיו תורי', וזה מה שקרה בשלוש השנים שאחרי כן.
"ואז הגיע 'כנר על הגג' (בקאמרי), והייתי צריך להחליט - או להמשיך לנהל, או להיות טוביה החולב. על כל הצגה אחרת הייתי נשאר בבאר שבע לנהל, אבל 'כנר על הגג' זאת באמת רכבת שעוברת פעם אחת בחיים. ידעתי שאם אני לא עולה עליה, היא לא תעבור יותר. אז עליתי, ואין מאושר ממני על ההחלטה הזאת".
תקופת הניהול משפיעה עליך היום כשחקן וכבמאי?
"היום אני שוחה במערכת. מבין את המנהלים שמדברים איתי, וכבמאי, יודע בדיוק מה מציק לשחקנים שלי. לכן גם אין לי סוכן ואין לי כלום, אני לא צריך. אני מנהל בעצמי את ענייניי. ואני עושה מלא דברים - רדיו (מנחה עם אודיה קורן תוכנית שבועית בגלי צה"ל), קצת טלוויזיה, הנחיית אירועים, וגם מופע אישי, 'דטנר על הגג', שעלה 150 פעמים בשלוש השנים האחרונות. אני לא מוותר על התיאטרון, אני חייב להיות על הבמה".
מה אתה חושב כשאתה שומע את הסיפורים על הטרדות מיניות בתיאטראות?
"זה לא באזור שלי, אני לא מתקרב לזה ולא מתייחס לזה. יש מקצועות שבהם מרוכזים במקום אחד עובדים בכל הגילאים ובכל המינים, והאינטראקציה ביניהם מאוד אינטנסיבית, ולכן האפשרויות לטעויות רבות.
"התפקיד שלך זה להחזיק ולא ליפול למלכודת הזאת. נקודה. זה עולם כזה היום, וצריך להתנהג כפי שצריך. ככל שתנסה לומר דעה אחרת, כך אתה תישמע לא נכון, לא פוליטיקלי קורקט. כל מה שתנסה להגיד אחרת מייד יהיה כותרת, ואני לא אהיה שם".
• • •
ישנו עוד מקום שדטנר לא נמצא בו - הטלוויזיה המסחרית. בעצם, פרט לתוכנית הנוער "משפחה וחצי", שהולידה שתי סדרות המשך, הוא לא רשם הצלחות על המסך מאז ימי התהילה של האייטיז. רוב הדברים שעשה נשכחו במרתפי הארכיון, חלקם עשויים להיות פרטי טריוויה למיטיבי לכת - כמו הטלנובלה "אהבה מעבר לפינה" (2003), השעשועון "יותר מזל משכל" שהגיש בערוץ 2 הניסיוני, או הנחיית הריאליטי "דה שואו" בערוץ 10 (2006), שנחתך מהמרקע אחרי שתי תוכניות בלבד.
"טלוויזיה וקולנוע אמנם מנציחים אותך לעולם ועד, אבל תיאטרון הוא מקום עבודה מכניס ומעסיק. אם אתה מצלם סידרת דרמה, ברגע שהיא נגמרת, אתה שוב מחפש עבודה. זו לא תעשייה שאתה יכול להגיד, 'אוקיי, עכשיו אני עושה פסק זמן מהתיאטרון ומהמר עליה'.
"בטלוויזיה יש שלושה־ארבעה אנשים שבאמת יכולים לחיות ממנה, ולרוב הם נמצאים בתוכניות כמו 'ארץ נהדרת', לא בסדרות דרמה. סידרת דרמה היא הדובדבן שבקצפת, אבל הלחם והחמאה זה התיאטרון.
"עשיתי כמה תפקידים מאוד טובים בקולנוע ובטלוויזיה - 'החתול שמיל', 'רחוב סומסום', 'תופסים ראש', 'משפחה וחצי'. דברים נפלאים שאני גאה בהם, אבל הם היו קצת טרום ערוץ 2, דידקטיים בחלקם".
למה לא רואים אותך בדרמות טלוויזיוניות?
"כי עוד לא היה במאי שנדלק עלי. יש היום דרמות נפלאות בטלוויזיה, כאלה שאני מסתכל עליהן ואומר לעצמי, הייתי עושה אותן בשמחה. אבל אני ממשיך לחכות לבמאי שירים את הכפפה. זה מסוג הדברים שאין להם הסבר.
"היה פעם במאי קולנוע, אורי ענבר, שהיה דלוק עלי ונתן לי שני תפקידים גדולים ('שרמן בחורף' ו'שתיקת הצופרים'). ואז נמאס לו מהקולנוע, נהיה עורך דין ועזב, והשאיר אותי לבד בשדה.
"אני גם רואה את זה בתיאטרון. כבמאי אתה אוהב לעבוד עם אנשים שכבר עבדת איתם, שאתה סומך עליהם. אני כנראה עוד צריך לרכוש את האמון. אולי זה יקרה יום אחד".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו