על מגרש האספלט קטן הממדים בביה"ס היסודי "קוממיות" שבפרדס כץ הוצבו מקלות כתומים תוצרת בריטניה, שהתקשו להשתלב עם הסביבה המקומית: משטח מתקלף, שני שערי ברזל, שתי טבעות נטולות רשת ועשרות סימוני גיר לא ברורים, שסיפקו תמונה די מזוקקת לדרך שבה נתפס ספורט במערכת החינוך בישראל. מסביב השקיפו בנייניה המתפוררים של השכונה החילונית היחידה בבני ברק, נובלים להם בקו הרקיע מול מגדלי היוקרה של ת"א - רק עשר דקות נסיעה משם שמרגישות כמו 50 שנה. את מחבט הקריקט אחזו בזה אחר זה ילדי כיתה ה' - חלק לא מבוטל מהם בני ובנות פליטים או מהגרי עבודה מאפריקה ומאסיה - מוצאים פורקן בענף ספורט זר לעיניים ישראליות.
גם יוני שפירא־סידלסקי (32) נראה במבט ראשון כמי שהימצאותו כאן אינה עוברת חלק. לבטח לא הדמות הטיפוסית שאמורה להשתלט בהצלחה על קבוצת ילדים בחצר האחורית של ישראל עם הפרעות קשב וריכוז בולטות. דיבורו עדין, מבטו נעים, נוכחותו מסבירה פנים. כל זה לפני שהוא מתייצב לו בעמדת המגיש, משגר משם כדורים לעבר החובט התורן ומבצר את סמכותו.
"מינוס ארבע נקודות", הוא נוזף באחד הילדים, שמשליך בכעס את המחבט על הרצפה לאחר פסילה; "לא ניצחת במשחק, אבל ניצחת בנפש", הוא מעודד ילד אחר. בתום המשחק הוא מקיים שיחה שבה מתבקשים ילדי הקבוצה המנצחת להציע רעיונות לשיפור לקבוצה המפסידה.
"אני מאמין באינטליגנציות מרובות", פותח סידלסקי את ה"אני מאמין" החינוכי שלו, שהוביל אותו, מכל הדברים, לאמן קריקט בפרדס כץ: "יש אנשים שרואים דברים במספרים, יש אנשים שרואים דברים במילים ויש אנשים שיש להם אינטליגנציה ספורטיבית. אם אנחנו רוצים למצות פוטנציאל, צריך להתאים את עצמנו לילדים, ולא להפך".
למדור הקודם: סמיח כיוף הגשים חלום ופתח בית ספר לכדורסל בעוספיה. בדרך גם יצאה לו מיני-מהפכה מגדרית
סידלסקי בפרדס כץ. "אתה לוקח ילדים שהביטחון העצמי שלהם בשפל ומעניק להם תחושת הצלחה" // צילום: יהושע יוסף
ספורט ככלי, לא מטרה
למרות שגדל בבית להורים דרום־אפריקנים, את הקריקט גילה סידלסקי רק בגיל 17, בצפייה מקרית עם סבא על הספה בראשון לציון. משם התגלגל למשחק, להקמת קבוצה בליגה הישראלית הצנועה ולאימון ילדים במשך שש שנים מטעם ההתאחדות - "זאת היתה עבודת המלצרות שלי" - שהתפתחה בשנים האחרונות במסגרת פרטית כחוג. אל פרדס כץ הגיע דרך עמותת "כל ישראל חברים", שם עבד בכלל כמגייס כספים עבור פרויקטים עם ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז בבתי ספר בפריפריה גיאוגרפית וחברתית. שם גם התעצבה דמותו החינוכית כמאמן קריקט ונולד הרעיון הלא שגרתי להשתמש בענף ספורט אזוטרי עד מאוד בישראל עבור הפרויקט החינוכי.
"אתה לוקח כאן ילדים שהביטחון העצמי שלהם בשפל, בלי גאוות יחידה, ומעניק להם תחושת הצלחה בבית ספר והזדמנות להנהיג ולבטא את עצמם", הוא אומר, "ההישג הכי גדול שלי השנה הוא שהבאתי את הילדים מפרדס כץ לטורניר. הם ייצגו את בית הספר והעיר ופגשו ילדים אחרים. ספורט הוא כלי נפלא להתמודדות עם הפרעות קשב וריכוז. פתאום לא מכריחים אותם לשבת, אלא נותנים במה למה שבדרך כלל מנסים לשלוט בו".
סידלסקי, סטודנט לתואר שני בחינוך, היה במובנים רבים יכול להיות מורה לקולנוע, אהבה נוספת שלו, כמעט כמו מאמן קריקט. הספורט עבורו הוא כלי - ותו לא. בתרבות ספורט שמקדשת הישגיות, הוא עוף מוזר. בשעה שהשיח הנוכחי מתמקד ברובו בהשקעה בגילים הצעירים כמנוף להצלחה מקצוענית, נותרים בצד מרכיבים שכנראה לא יהפכו את ישראל למעצמת ספורט, אבל אולי יסייעו לה ביצירת חברה בריאה יותר, נפשית ופיזית. "יש ילדים שמתקשים בלימודים אבל הם אלופים בספורט", אומר סידלסקי, "למה אנחנו לא מקדמים אותם? ככה נייצר מבוגרים שמאמינים בעצמם".
"אני מאמין באינטליגנציות מרובות", פותח סידלסקי את ה"אני מאמין" החינוכי שלו, שהוביל אותו, מכל הדברים, לאמן קריקט בפרדס כץ: "יש אנשים שרואים דברים במספרים, יש אנשים שרואים דברים במילים ויש אנשים שיש להם אינטליגנציה ספורטיבית. אם אנחנו רוצים למצות פוטנציאל, צריך להתאים את עצמנו לילדים, ולא להפך. יש ילדים שמתקשים בלימודים אבל הם אלופים בספורט. למה אנחנו לא מקדמים אותם? ככה נייצר מבוגרים שמאמינים בעצמם".
חוג קריקט בת"א // צילום: יהושע יוסף
קריקט ישראלי
מתחם הספורט בבית הספר לטבע בת"א, כמה שעות לאחר הביקור בפרדס כץ. ויכוח ער מתפתח בין שני ילדים בשאלה "מי הבא בתור לעמדת הווידג'ט קיפר?" - גרסת הקריקט השכונתית ל"מי היה אחרון בשער?" או משהו בסגנון. על שני מגרשי כדורסל מתפזרים להם עשרות חובטים ותופסים בכיתות ג' עד ו', ילדים ישראלים שהגיעו לכאן מבחירה. "אתה מסתכל כאן כמעט על כל הילדים בארץ שמשחקים קריקט שהגיעו ללא שום קשר לקריקט", מתגאה סידלסקי בכך שאינו פונה אך ורק ליוצאי הודו או דרום אפריקה.
463 ספורטאים פעילים (מגיל 13 ומעלה) רשומים בקריקט הישראלי - כמות שמדרגת אותו כשולי גם בין הענפים הקטנים, רחוק שנות אור מהיותו ענף הספורט השני הפופולרי בעולם על פי מדדים שונים אחרי כדורגל (ותודה ל־1.3 מיליארד הודים). ליגה מקומית מתקיימת אחת לשבוע, אף שבאתר ההתאחדות הרשמי אפשר להשיג מידע באנגלית בלבד. "אני משתחרר מיד מכל הדברים האלה", מסביר סידלסקי, "מהעובדה שאין כאן מגרש תקני, מהיעדר המסורת. בעיניי צריך ליצור קריקט ישראלי".
את הפער התרבותי הפנים סידלסקי כאשר לקח חלק מחניכיו למשחק בוגרים בליגה הישראלית, שנשלטת ברובה על ידי יוצאי מדינות שבהן הענף פופולרי. "כשפסלו לאחת הקבוצות שחקן, הקבוצה השנייה חגגה את זה - אקט מקובל בקריקט. הילדים שלי צחקו על זה - כשאצלנו פוסלים שחקן, פשוט ממשיכים הלאה. הם הרי לא גדלו על הספורט הזה, הם לא ראו אותו בטלוויזיה, הם לא שיחקו אותו בגינה עם ההורים. הבנתי שאני צריך להוסיף את הרובד התרבותי הזה עבור ילדים שממשיכים איתי כמה שנים, ואולי ייכנסו לליגות".
קהל היעד של סידלסקי שונה כאן בתכלית מזה שאיתו התמודד בפרדס כץ, אבל הגישה החינוכית נותרת בעינה. כך, למשל, מתבזבז לו כמעט חצי אימון על ענייני משמעת לאחר שהילדים לא מצליחים לחלק קבוצות - צעד שעשוי להרים גבה מצד האבות והאימהות המשלמים, שחלקם צופים בנעשה מהצד. "אני לא מסתיר מההורים שחינוך הוא הערך העליון פה", הוא מסביר, "אני מציג את זה בשיחה הראשונה איתם. הם סומכים עלי".
"אני חושב שדווקא בגלל שהקריקט הוא ענף שולי בישראל, קל לי יותר להשיג מטרות חינוכיות. אין כאן לילדים איזשהו חלום מובנה, הם לא יכולים להגיד שמות של שחקני קריקט בעולם. קיימת פה אפילו ציניות מצידם - הם לגמרי מודעים לכך שהם חלק ממשהו יוצא דופן ובמובנים מסוימים אפילו נלעג. אני נותן להם את הכלים ואת הביטחון להגיד 'אז מה'. אני מטפח את החלומות האחרים שלהם כבני אדם. יש לי נער שחלם להתחבר איכשהו לשבדיה, הלך ולמד שבדית וליוויתי אותו בתהליך. אני מייצר לילדים האלה סביבה בטוחה להיות עצמם, הקריקט הוא רק כלי".
"דווקא בגלל שהקריקט הוא ענף שולי , קל לי יותר להשיג מטרות חינוכיות. אין כאן לילדים איזשהו חלום מובנה, הם לא יכולים להגיד שמות של שחקני קריקט בעולם. קיימת פה אפילו ציניות מצידם - הם לגמרי מודעים לכך שהם חלק ממשהו יוצא דופן ובמובנים מסוימים אפילו נלעג. אני נותן להם את הכלים ואת הביטחון להגיד 'אז מה'. אני מטפח את החלומות האחרים שלהם כבני אדם. הלך ולמד שבדית וליוויתי אותו בתהליך. אני מייצר לילדים האלה סביבה בטוחה להיות עצמם, הקריקט הוא רק כלי".
***
מהצד השקיף במשך דקות אחד האבות, מתבונן בסקרנות בנעשה על המגרש. "הוא מת על זה", סיפר על הבן בנימה מסוימת של הפתעה, "אני לא יכול לשים את האצבע על הנקודה, אבל מה שקורה פה קצת מדהים אותי. אתה רואה כאן חבורה של ילדים שלא גדלה על הענף הזה, שאין לה אותו בדנ"א שלה - מתחברת לזה בטבעיות. זה גורם לך לחשוב שבין כל הרע שיש כאן בספורט, אולי בסוף עוד יהיה טוב". אולי.
להערות והצעות: Keinansh@gmail.com
בפייסבוק: שרון קינן | מסביב לכדור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו