"שומרי הגלקסיה 2", שמביא את המשך הרפתקאותיהם של חמשת גיבורי החלל ההזויים והכריזמטיים שכיכבו בשובר הקופות המפתיע של מארוול מ־2014, הוא סרט מבדר. לא פחות ולא יותר.
נהניתי ממנו בסך הכל, אבל החלק הראשון היה מוצלח מכל בחינה. הוא משעשע ומטופש, אבל נדמה לי שמספר הבדיחות שהותירו אותי בפרצוף חתום או שגרמו לי להיאנח עלה על מספר הבדיחות שגרמו לי לחייך או לצחוק בקול רם. הסיפור אמנם חורג מגבולות הנוסחה, מפצל את גיבוריו, מעמיק את דמויותיו ומנסה לתעל את הדינמיקה של "האימפריה מכה שנית" - אך באותה מידה, התוצאה נמשכת נצח ומזכירה פרק של "מהיר ועצבני" שמתרחש בחלל (מסקירה שטחית של ביקורות אחרות שכבר הספיקו להיכתב על הסרט נראה שאני לא היחיד ששם לב לדמיון).
שלא תבינו לא נכון. זהו סרט המשך מושקע ומשעשע שאינו מתקמצן על ויזואליה ואקסצנטריות, והתוצאה רחוקה מאוד מלהיות טוטאל לוס בסגנון "יחידת המתאבדים". אך כמו שקרה ב"הנוקמים 2", גם כאן משהו במכניזם של המכונה כורע תחת העומס. במקום לספק את השלב האבולוציוני הבא של הסאגה, התסריטאי־במאי ג'יימס גאן בעיקר מגיש עוד מאותו הדבר, מינוס הטריות וחוסר המאמץ.
על כל פנים, הפרק הנוכחי בהחלט עובד שעות נוספות כדי לעמוד בסימן "משפחה". פיטר (כריס פראט), מנהיג החבורה האמיצה שלנו, זוכה לפגוש את אביו - אל מסתורי ורב עוצמה ששמו אגו (קורט ראסל). חברתו הירוקה גומורה (זואי סלדנה) מבלה לא מעט זמן בניסיון ליישב את המחלוקות שלה עם אחותה הרצחנית נבולה (קארן גילן). אביו המאמץ של פיטר, הפושע חסר הכבוד יונדו (מייקל רוקר), מתמודד עם רוחות העבר ששבות כדי לרדוף אותו. ואל תדאגו, גם רוקט הדביבון (בראדלי קופר) ודראקס (דייב באוטיסטה) מקבלים הזדמנות לספר את הסיפורים העצובים שלהם. במובן הזה, רק בייבי גרוט (וין דיזל) נותר מקופח. אבל הוא כל כך עסוק בלעשות דברים חמודים, שלא נראה לי שזה יפריע לכם כל כך.
בין מונולוג משפחתי קורע לב אחד למשנהו, גאן שב ומציג על המסך את התמהיל שעבד כל כך טוב בפעם הקודמת. מצד אחד, מרדפי חלל מסעירים, עולמות חדשים ומופלאים, וסצנות אקשן עם כלי נשק עתידניים מגניבים. מצד שני, הרבה הומור שמבוסס על דקויות מילוליות וקודים התנהגותיים, אינספור רפרנסים מעייפים לתרבות הפופולרית של שנות ה־80 (שכוללים הפעם את דיוויד האסלהוף, פאקמן, "חופשי על הבר" והת'ר לוקליר), וכמובן, פלייליסט שלם של להיטי פופ־רוק משנות ה־70 (בחירות בולטות הפעם כוללות את "Mister Blue Sky" של ELO, שמלווה את כותרות הפתיחה, ואת "My Sweet Lord" של ג'ורג' הריסון, שמתנגן בשעה שפיטר וחבריו נוחתים על כוכב הלכת של אגו).
אני לא רוצה להגיד ש"שומרי הגלקסיה 2" הוא סרט זחוח, אבל הוא כן מסוג הסרטים האלה שהתברכו בקצת יותר מדי ביטחון עצמי. מסוג הסרטים האלה שפשוט משוכנעים שאתה מה־זה נהנה מכל רגע שאתה מבלה בחברתם, גם כשזה לא בדיוק המצב. באמת שאין דרך אחרת להסביר את העובדה שהעניינים נמתחים ונמרחים לעוד דקות ארוכות לאחר שהמתח של הגראנד־פינאלה מתפוגג לחלוטין. או את העובדה שיש כאן לא פחות מחמש (!) סצנות שמחכות לכם תוך כדי ואחרי הקרדיטים. לפני שלוש שנים, גאן והחבר'ה שלו היו האנדרדוג ואף אחד לא ציפה מהם ליותר מדי. היום הם בדיוק במצב ההפוך. ויש מצב שזה קצת עלה להם לראש.
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו