"אני ממשיך את חזונו של אדר: אהבת האדם והארץ"

"אנחנו במלחמה, ובמלחמה לא יוצאים הביתה ליהנות, לבלות ולנוח, אלא נשארים עם המפקדים והחברים לפלוגה ועושים מה שצריך. תמסור את אהבתי לכל המשפחה. נתראה בקרוב". גיל, אביו של סמ"ר אדר ברסנו ז"ל, לא ישכח המילים האלה לעולם.

זה היה בשבת בבוקר, 19 ביולי 2014, הימים הראשונים של מבצע צוק איתן. אדר, בן 20 מנהריה, יוצא עם כוח מבצעי של חטיבה 188 בחיל השריון לסיור בגבול עזה, סמוך לקיבוץ גן השלושה. שעות ספורות קודם לכן הודיע אדר לאביו כי התנדב להישאר בצבא שבת שנייה ברציפות. גיל זוכר כיצד אדר סיפר לו בהתרגשות בלתי מרוסנת שהוא יוצא לסיור המבצעי הראשון שלו כנהג רכב השטח של מפקד החטיבה. "זו היתה שיחה טובה. התמלאתי בגאווה, כי אלו הערכים שאדר ספג בבית. אנחנו משפחה ערכית שאוהבת את המדינה ואת עם ישראל, ואת הערכים הללו הנחלנו לילדינו", מספר גיל, שבעצמו הקדיש את חייו להצלת חיים במערך שירותי הכיבוי וההצלה, וכיום הוא סגן מפקד תחנת זבולון במחוז חוף.

כמה שעות לאחר השיחה בין אדר לאביו, במהלך הסיור, נתקל הכוח בחוליה ובה תשעה חמושים מהזרוע הצבאית של חמאס. אלו הסתערו לעבר החיילים מתוך מנהרה וירו לעברם טיל כתף. מייד יצאו אדר וחבריו מרכב השטח ופתחו לעבר המחבלים באש כבדה. במהלך חילופי היריות, שמונה מחברי החוליה הצליחו להימלט ואחד נהרג במקום. סמל ברסנו והמפקד רס"ן (מיל') אמוץ גרינברג שילמו את מחיר ההסתערות על המחבלים ונהרגו. לאחר מותם, הועלה אדר לדרגת סמל ראשון, ואמוץ, בן 46 במותו, לדרגת סגן אלוף. אדר ואמוץ היו ההרוגים הראשונים במבצע צוק איתן, שבו נפלו 67 חיילי צה"ל ונהרגו חמישה אזרחים.

אדר ברסנו ז"ל. הילך קסם על סביבתו // צילום: באדיבות המשפחה

חרושת השמועות והדיווחים על אודות ההיתקלות ותוצאותיה הגיעו גם לבית משפחת ברסנו בנהריה, שם ישבו ספונים ומלאי חרדה האב גיל, האם ליטל, האח הצעיר אור והאחות הקטנה סער, שידעו כי אדר הוא חלק מהכוח הלוחם וניסו ליצור עימו קשר, אך ללא הועיל. במוצאי שבת, מקץ כמה שעות של תקווה מזוגה בציפייה לנורא מכל, התדפקו על דלת ביתם אנשי יחידת הנפגעים של צה"ל. הפחד המשתק שאחז בהם הפך למציאות.

"באותו הרגע השמיים נפלו עלינו", משחזר גיל. "הבן הבכור שלנו אדר, שגידלנו וטיפחנו 20 שנה, איננו עוד. אנחנו שילמנו את המחיר על כך שהוא הציל חיים כשנלחם נגד חוליה שהתכוונה לפגע באזרחי ישראל".

נפש חופשייה

אדר ז"ל נולד ב־16 בפברואר 1994, ה' באדר תשנ"ד, בבית החולים "גליל מערבי" בנהריה. כבר מילדות היה מלא חיים ואנרגטי, ואביו מתאר כיצד נהג לרוץ על קצות אצבעותיו ברחבי נהריה, כששערו הבלונדיני החלק מתנופף ברוח. הוא היה עצמאי מאוד, אך גם אוהב אדם ותמיד מוקף חברים. גיל מספר שאדר היה ילד אהוב על כולם, והחיוך לא ירד מפניו גם ברגעי הקושי. גם כשבגר היה מהלך תמיד קסם על סביבתו. את שנות ילדותו העביר בבית הספר היסודי אוסישקין בנהריה. הוא היה "צופיפניק" נלהב, שהצטיין בצופי האש. את לימודיו סיים בתיכון עמל נהריה, ובספר המחזור נכתב עליו: "תלמיד מסודר וחבר אמת שאוהב את הבגדים הטובים ביותר. ילד נערץ על חבריו ותלמיד למופת".

אהבתו הגדולה ביותר של אדר היתה נתונה לארץ ישראל. הוא היה מטייל לאורכה ולרוחבה, ברגל או ברכבי שטח, בכל הזדמנות שהיתה לו. השיר האהוב עליו היה "קום והתהלך בארץ", ואת קירות חדרו קישטו תמונות מטיוליו הרבים. "הוא מאוד אהב רכבי שטח, והיה בקיא במעלותיהם של רכבי השטח השונים", מספר האב גיל בחיוך. "לכן איש לא התפלא כאשר בשירותו הצבאי בחר להיות נהג רכב השטח של מפקד היחידה". 

אדר היה נפש חופשייה. מעולם לא ידע פחד, והיה מוכן לנסות כל דבר חדש. הוא אהב את הים ואת נהיגת השטח, והאב גיל נזכר כי אדר היה נוזף בו ובאמו ליטל שהם "לא יודעים ליהנות מהחיים - מכיוון שהם לא רוכשים רכב שטח". 

ביולי 2012 התגייס אדר לחיל השריון ושירת בבסיס שיזפון. במהלך שירותו סיים בהצלחה קורסים והשתלמויות כקשר. לקראת השנה השנייה עבר לשרת כקשר בחטיבה 188 של חיל השריון, בעוצבת ברק. "זה היה תפקיד קשה אך מאתגר", מספר גיל. בד בבד, המשיך אדר להצטיין בשירותו הצבאי. מפקדיו ביחידה הבחינו במהרה באומץ ליבו, באהבתו הכנה לרכבי שטח, בנכונותו התמידית להתנדב למבצעים וברוח הטובה שבה קיבל סירוב כאשר לא נבחר למשימה. הוא התמנה לעוזרו האישי של מח"ט שריון תומר יפרח כאיש חפ"ק ונהג רכב השטח שלו. 

החברים בצבא, כמו גם חברי הילדות מהשכונה ומבית הספר, מתארים כולם את אדר כאיש של אנשים, טוב לב במידה בלתי רגילה, שהיה עוזר ונותן מעצמו בסבלנות אין קץ. הוא הותיר את חותמו בכל מי שפגש, והיה תמיד דמות משמעותית עבור הסובבים אותו. עם זאת, אדר ניחן גם בצניעות ובנוכחות רגועה ושקטה. חבריו לא קראו לו בשמו, אלא תמיד כינו אותו בחיבה "גבר גבר".

בן 20 היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנהריה, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה ועשרות זרים מונחים על קברו. "הכאב והצער הם נוראיים", כתבו אז הוריו של אדר. "זו אבידה קשה ונוראה מכל לכולנו. אנו אבלים, דואבים ומתגעגעים לבננו הנהדר והאהוב. איבדנו בן מדהים ונפלא, אחיו איבדו אח בכור אוהב ואהוב, שכל כך היה אכפת לו מכולם. שכולם העריצו אותו. אדר בליבנו, חי לנצח. נאהב ונזכור את האדם יפה התואר עם העיניים היפות ובעל האישיות האנושית, היפה, הגבר המיוחד הזה".

מכל ההספדים והסיפורים על אדר לאחר מותו, נחקקו מילותיו של בן דודו אמיר גיגי, שהספיד אותו על קברו: "יש אנשים שנכנסים אל חיינו ועוזבים אותם במהירות, יש אנשים שגורמים לנשמה שלנו לרקוד ולעורר בנו את ההבנה ואת החוכמה, ויש אנשים שעושים את השמיים לדבר יפה יותר להסתכל עליהם". 

חבריו של אדר הקריאו מכתבים מרגשים שבהם תיארו את האדם המיוחד שהיה. הם אף פתחו עמוד פייסבוק לזכרו, שבו נפרדו ממנו עשרות אלפי בני אדם. 

 "עזרו לי לחיות מחדש"

אחרי שאדר נהרג, הכאב של גיל היה כמעט בלתי נסבל, משתק. "הרגשתי שהכל סוגר עלי. לא ידעתי איך אוכל להתמודד עם נפילתו של בני הבכור", הוא נזכר. הוא מתאר כיצד עמדו בפניו שתי אפשרויות: לחיות בסבל ולשרוד מיום ליום, או לחפש, בשארית כוחותיו, דרך להמשיך הלאה. הוא בחר באפשרות השנייה. החלטה גמלה בליבו להמשיך את דרכו של בנו. "במותו השאיר לי אדר צוואה: להעביר אל הדורות הבאים את החזון שלו לאהבת הארץ והאדם, את הערכיות שלו והיחס הכל כך אמיתי לבני אדם. מורשתו תוסיף להיות מסופרת ותיחקק לעד - ואני אמון לבצע זאת כל עוד אני יכול", מספר גיל על ההשראה שנסך בו בנו. "למדתי להוקיר את משפחתי ואת עצמי במה שאני עושה, יום־יום, שעה־שעה. כך אני מתפתח ולומד הכי טוב - דרך ההוקרה. זה נכון שרוב בני האדם עובדים בעיקר דרך ביקורת, גם עצמית וגם ביקורת על אחרים. אני שואף לפעול אחרת. אין כזה דבר 'מובן מאליו'. למדתי שצעד מוביל אותך לצעד נוסף, ואחריו עוד אחד, וככה אני מוקיר את פועלי, מה שנותן לי כוח להמשיך הלאה". 

תחילת הדרך היתה קשה. גיל ידע שלבדו לא יצליח לעמוד על הרגליים ולאזור את הכוחות להמשיך. הוא פנה לקבל עזרה מהמאמן האישי הידוע אלון גל, שעבד איתו קרוב לחצי שנה. "אלון לימד אותי איך לחזק את המשפחה שלי ומשפחות אחרות, ועל כך אני מודה לו בכל נפשי ומאודי. הוא לא חסך ועזר לי בכל אשר ניתן. הוא לימד אותי כיצד לתעל את העוצמה שלי למקומות אחרים, לא למקום של רחמים". הוא החל להקדיש את זמנו לעזרה למשפחות שכולות אחרות למצוא את הכוחות שטמונים בהן. "אני מדגיש בפניהם שמגיע לנו לחיות. רק ככה הם יוצאים מהמצב של שרידות". מתוך האובדן המשותף צמחו קירבה ותמיכה הדדית. לדבריו, "מצאתי בשכול את עם ישראל, שנותן לנו הרבה כוח להמשיך".

גיל ברסנו מחוץ למרכז ההנצחה וההדרכה ע"ש בנו

גם חבריו בשירותי הכבאות העניקו לו כוח. "הם עזרו לי לחיות מחדש", אומר גיל ומוסיף: "החברים והמפקדים שלי במכבי האש עושים ככל יכולתם כדי להעניק לנו את האפשרות להנציח את אדר". נציב הכבאות הארצי שחר איילון אף התיר להקים מרכז הנצחה והדרכה בתחנת הכיבוי בעיר הולדתו נהריה, שמשמש למגוון פעולות, מהדרכות של כיבוי אש והצלה ועד אירועים קהילתיים. הוא הוקם בתחנה שבה בילה אדר ימים ושעות בהתנדבות למען הקהילה.

ראש עיריית נהריה ג'קי סבג נרתם גם הוא לסייע בהנצחה. "הוא לקח על עצמו את תחזוקת מרכז ההנצחה - הניקיון, הגינון והאחזקה. הוא גם עורך בכל שנה מירוצים ואירועים שונים לזכרו של אדר, ומעולם לא ביקש הכרת תודה על כך", מספר גיל בהתרגשות, ודמעות עולות בעיניו. הוא מציין לטובה גם את אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, שהיתה שותפה בקידום מפעל ההנצחה. "בפסח האחרון היא הגיעה עם ראש הממשלה לביקור פרטי במרכז. אפשר היה לראות עד כמה היא גאה במפעל העצום הזה, שמשרת את כל הקהילה". גם חברת הכנסת נאוה בוקר התקרבה למשפחת ברסנו, ולדברי גיל, "היא כבר חלק בלתי נפרד מהמשפחה".

בטקס יום הזיכרון הזה, כמו בכל טקס מאז היום הארור ההוא לפני כמעט שלוש שנים, יעמוד גיל זקוף בהקראת "יזכור" לחללי מערכות ישראל. "בצד הסבל הבל יתואר שמקנן בי, אני גאה בבני, גיבור ישראל, אשר נפל בהגנת המולדת הזו ומנע הרג אזרחים רבים. אנו משפחה שהארץ הזו חשובה לה, לא חסר לנו במה להתגאות באומה הזו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו