"אלה הערכים שעליהם גדלנו"

הפסטורליות שמשתקפת בתקופה הזו של השנה מקצהו של הר בנטל בצפון־מזרח רמת הגולן, מייצרת את האשליה הגדולה מכולם. הפריחה בשיאה, הירוק שבקרוב מאוד יוחלף בחום טיפוסי עדיין שולט - ובליל השפות באזור המתויר בימים שלאחר חופשת הפסח מקנים לו נופך אירופי: לצרפתים הוא מזכיר את נורמנדי ואילו האיטלקים מתעקשים על אזור ורונה. התיירים המקומיים מביטים בקופסאות הטונה הריקות ובעטיפות התפוצ'יפס המתעופפות ברוח ונזכרים בכל זאת שהם עדיין כאן, בארץ זבת חלב ודבש. 

וככה, מדי פעם, נשמעים להם הדי התפוצצויות, ומייד אחריהם מיתמר לו ענן עשן חסר קול שמעיד על אשר מתרחש במרחק נגיעה. ומה שמתרחש שם לא הופך אותנו בחמש השנים האחרונות לצופים פסיביים, כאלו שמגיעים עם משקפת לקצה המדינה כדי להביט במדינה השכנה, שפעם היתה אימפריה אזורית והיום מתפוררת לחלקים.

בין שרצינו בכך ובין שלא, הפכנו לחלק גם במלחמה הזו. בארבע השנים האחרונות הועברו לטיפול בישראל כמעט 3,000 פליטים סורים שחצו את הגבול הסמוך להר שעליו אנו עומדים כעת, בבקשה להינצל, ולו לרגע, מן התופת. והם מצאו את העזרה דווקא אצל מי שב־70 השנים האחרונות נחשבת לאויבת הגדולה. ופתאום, הגולן שהצליח למצוא שקט למשך תקופה לא קצרה, מצא עצמו במלחמה לא לו, שמתדפקת על דלתו.

 

זיכרונות מעורפלים

באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים הוחלט לאחד את חטיבת הגולן וחטיבת החרמון לחטיבה מרחבית אחת, ושמה עוצבת הגולן. במסגרת ההחלטה, הוחלט כי החטיבה המאוחדת החדשה תשלוט על כל גיזרת רמת הגולן והחרמון, ובד בבד חטיבת החרמון תהפוך לחטיבת מילואים.

ב־2009 הוחלט להחזיר את המצב לקדמותו, וחטיבת החרמון חזרה אז לסד"כ כחטיבה מרחבית נפרדת בעוצבת געש, וכיום מוצבת באוגדת הבשן. הסמנטיקה הביורוקרטית הזו היתה יכולה להישאר ערך לחובבי טריוויה צבאית, אבל בארבע השנים האחרונות הוכח שמדובר בגיזרה שמספקת לחייליה תעסוקה יומיומית, כזו שהשינוי בה משפיע על היום־יום.

"פעם תאונת דרכים קשה עם קטיעת אצבעות היתה אירוע שהיה מזעזע ומאפיין את הנעשה פה. לחלופין, מטייל שנתקע בשדה מוקשים היה אירוע שבשיגרה ועם זאת כזה שמאלץ חיילים להמתין איתו עד להגעת החילוץ. חשבנו אז שזה הכי גרוע שיכול להיות. מה שראינו בשנים האחרונות לא דומה לכלום. לא למה שהיה פה עד כה, ולא למה שהכינו אותנו אליו בקורס החובשים".

הדובר הוא סמ"ר אהרון טרן, נגד רפואה שמתגורר בשריד, ויחד איתו מגיעות לפגישה עימנו סגן לשם שירגאוקר בת ה־20 מאשדוד, קצינת ארגון רפואה, וסמל אביה דנינו, חובשת. כולם סביב גיל ה־20, התעצבו למה שהיום מוגדר בעולם המערבי "דור המילניום". עולם גלובלי שנמצא על כף הטאבלט שלהם.

"קלטנו כבר יותר מ־200 פצועים מתחילת השנה". חיילים מטפלים בפצוע סורי, סמוך לגבול // צילום: רויטרס

מלחמות כמו "ששת הימים" ו"יום כיפור" היו חלק ממערך השיעורים בהיסטוריה. דמויות כמו יצחק רבין או מנחם בגין משולות עבור הדור הזה לשיעורים על בן־גוריון עבור הדור הקודם - היסטוריה רחוקה. הגולן הסורי, הגולן הישראלי, שוחות, קטיושות - הכל כמקטעי ילדות לא ברורים שלא מתגבשים לזיכרון מוצק. והנה הם מוצאים עצמם חלק מהסכסוך האלים ביותר שיודעת האנושות בעשור האחרון. 

 

אין שפה לכאב

כזכור, שנה לאחר פריצת הכאוס בסוריה, אי אז בתחילת שנת 2012, החלה ההתערבות החיצונית במלחמת האזרחים: אסד הסתייע בכוחות שיעיים, כגון משמרות המהפכה האיסלאמית מאיראן וחיזבאללה מלבנון, והחל לקבל את תמיכתה הבינלאומית של רוסיה וסין.

לעומת זאת, מורדי האופוזיציה החלו להיתמך צבאית על ידי מדינות סוניות כגון ערב הסעודית וקטאר, כאשר מדינות המערב התייצבו לעזרתן. בתחילת שנת 2013 החלו להופיע סימנים של קרעים פנימיים בין הצבא הסורי החופשי, הנחשב למתון יחסית, לבין חלק מארגוני הג'יהאד, שדוגלים באיסלאם הקיצוני.

בראש הארגונים הללו בלט ארגון המדינה האיסלאמית, שבתחילה היה חלק מאל־קאעידה, עד אשר האחרון התנתק ממנו והכריז, ביולי 2014, על ח'ליפות איסלאמית עצמאית בשטחים הנרחבים שכבש בסוריה, בסערת מלחמת האזרחים, וגם בעיראק. דאעש הפך לשם הקוד החדש של האימה העולמית, ומבחינת העולם המערבי, כבר לא היה ברור מי הטוב ומי הרע.

עבור שלושת החבר'ה הצעירים שיושבים מולנו, המציאות היומיומית עיצבה את התודעה. "כשהגענו לפצועים הראשונים, אני זוכרת שהיה כאן מתח", מסבירה סגן לשם בבהירות. "עלו כמובן שאלות כגון 'מה אם הוא מחבל? מי אלו האנשים הללו?' לקח לדברים זמן להפוך לשיגרה, והיום אנחנו כבר מתנהלים בצורה כזו שעל אף החשד, אתה קודם כל מבין שאלו אנשים שסבלו כל כך הרבה רק כדי להגיע לקבל טיפול בישראל, שהשאלה אם הם טובים או רעים - לא רלוונטית".

זה כי קודם כל נשבעתם בסוף קורס החובשים שלכם.

"זה ברור, ואנחנו כאן בשליחות של הצבא ומייצגים את המדינה שלנו, והשאלות הללו בכלל לא רלוונטיות במובן הזה. יש פה קליטה של פצוע שצריכים להעניק לו את הסיוע הרפואי הטוב ביותר, וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו עסוקים בטיפול ברגע שהדברים מתרחשים, אין בכלל זמן לשאלות הללו".

אביה: "כשזרקו אותי למים בפעם הראשונה זה בכלל לא היה דומה למה שמלמדים אותך או מה שאתה חושב שיהיה. אבל אחרי הפעם הראשונה שלי, כשידעתי שיש על מי לסמוך ומי עומד מאחוריי, אז ברור שזו המשימה שלי וזה מה שאני עומדת לעשות. אני גדלתי כאן בגולן ביישוב בני יהודה. הפיצוצים הללו הם שיגרת הילדות שלי, זה לא משהו שחדש לי. אבל כשהכל מתחבר לכדי פנים ואתה מתחיל להבין את הסיפור, אז כמובן הכל משתנה".

אהרון: "בהתחלה זה קשה לכולם, אבל היום תן לאביה אירוע עם שבעה נפגעים והיא מטפלת בשטח בצורה הכי מקצועית שיכולה להיות. היא לא רואה את זה, אבל אני חושב שהעובדה שכולנו יחידה אחת, שלא לומר משפחה אחת, הופכת את הטיפול במקרים הללו לקל יותר. כי מספיק מבט בשביל לדעת מה מתרחש, מספיק שמישהו מאיתנו קם בבוקר קצת אחרת ומזהים את זה עליו. זה מה שהשירות שלנו בתקופה הזו כאן עשה לנו. כשכולם יחד מטפלים בפציעות ראש קשות של אנשים בקביעות כזו, ברור שנוצר פה משהו יחד - שרק מי שפה יכול להבין אותו".

אני מניח שלא חשבתם שככה עתיד להיראות השירות שלכם.

(צוחקים כולם) לשם: "ממש ממש לא. אני חושבת על המשמעות הרחבה יותר של מה שאנחנו עושים, שאנחנו מטפלים כאן באנשים שאמורים על הנייר לשנוא זה את זה, כי ככה חינכו אותנו במדינה שלנו ובמדינה שלהם. אבל בסופו של דבר אנחנו אנשים והם אנשים, וכל מי שנקלע לסיטואציות הללו מבין את זה מייד.

"אנחנו הרי בהרבה מן המקרים מתקשרים בפנטומימה, הערבית שלהם שונה ממה שאנחנו מכירים, רובם כמובן לא יודעים אנגלית ולוקח זמן להבין, אבל עבור הכאב שהם חווים לא באמת צריך שפה. הקרח נשבר מהר מאוד. לילדים אנחנו מנפחים בלון מכפפות שיש לנו וזה קל יותר, ועם המבוגרים מתרחשים מקרים שגם אם אנחנו לא שולטים בשפה זה לא משנה - כי אתה מבין לבד. היו מקרים שטיפלנו באדם מבוגר שבירך אותנו ואת המדינה, היו אחרים שהתפללו בשבילנו, החיילים שטיפלו בו. אירועים מרגשים".

זר לא יבין זאת. מימין: דנינו, שירגאוקר וטרן // צילום: גדעון מרקוביץ

אהרון: "יש פה אלמנטים של שדה קרב. גם אם זו לא המלחמה שלנו, המקרים שמגיעים אלינו הם של מלחמה. ראשים פתוחים, ילדים שמאבדים את מאור עיניהם. ברור שזה משאיר אצלנו עמוק בפנים משהו, אבל בדיוק בשל כך אנחנו מדברים על זה".

לשם: "אם משהו נחרט בך, זה לאו דווקא רע כי אנחנו לומדים כאן בכל יום משהו. אבל האחריות של כולנו כאן היא שאף אחד לא יישרט, וגם קב"ן זו לא מילה גסה, וחשוב לי להבהיר את זה לכולם".

אביה: "כשאני רואה חובשים או חובשות בפעם הראשונה שלהם והם נכנסים להלם, זה בסדר. לוקחים את כולם לשיחה ומדברים איתם, ובפעם הבאה הם כבר מתקתקים את זה. זה הטבעי, הנורמלי, להיות בהלם כאשר מתרחשים מקרים שכאלו".

 

שגרירים של המדינה

הטיפול של חיילי צה"ל בפצועים השונים זוכה להד תקשורתי רחב בארץ ובעולם. בכל זאת, הטיפול שניתן בין שתי מדינות אויבות, בטח באזור כמו המזרח התיכון, אינו טבעי לכולם. אלא שהשלושה לא מתרגשים.

"אני לא כאן בשליחות עצמאית, אני מייצגת את המדינה שלי", מספרת לשם. "מבחינתי אני שגרירה לא פחות מכל אחד אחר, ואולי אפילו טובה יותר. אנחנו יודעים שאנחנו נותנים לאנשים הללו את הטיפול הטוב ביותר, ולאיש זה לא משנה מאיפה הוא בא. כי זה החינוך שקיבלנו בבית ואלו הערכים שעל פיהם אנחנו נוהגים. ובכל פעם שבאים לפה כתבים זרים, הם מופתעים מכך - אבל אחר כך מדווחים על מה שהם ראו ושמעו".

אביה: "כשאני בחופשה ואני מספרת מה אנחנו עושים בצבא, אז ישר אמא שלי לוקחת על זה קרדיט - שככה היא חינכה אותי ושהכל בזכותה. אבל זו האמת, גם אם אמא שלי לוקחת על זה קרדיט, כי בפועל ככה כולם מתנהגים, ומעולם אף אחד לא התנהג אחרת".

אהרון: "אני בכלל מוצא את עצמי בסיטואציות אבסורדיות כשאני יוצא הביתה בסוף שבוע. השיחות הן בדרך כלל ככה: 'אתה לא מאמין מה היה לי השבוע, הגיע מישהו עם ראש פתוח וטיפלנו בו והצלנו אותו'. ואז התשובה של החברים תהיה תמיד: 'כן, אחי, אבל הצלת עכשיו סורי ערבי'.

"ופה אני באמת מתעצבן ואומר להם שזה לא מה שחשוב, ערבי או לא ערבי, כולם בני אדם ואנחנו הצלנו להם את החיים השבוע. פתאום אני קולט שאני מוצא את עצמי עושה יחסי ציבור לא לנו כצבא אלא לפליטים הסורים, ומסביר לאנשים 

על הסבל שלהם ועל מה שהם עוברים. מדובר בבני אדם במצוקה וכל מה שאנחנו עוברים כאן כל כך פסיכי, שאי אפשר להסתכל על זה רק מהזווית הצרה הזו".

 

"בוכים ומתפללים"

בתצפית קוניטרה תושבי מג'דל שמס מכירים בעל פה את שמות החיילים. לתיירים שמגיעים לצפות על הנעשה בסוריה הם מציעים תפוחים מתוצרת המקום ולַבַּנֶה. הראות מושלמת ובין הירוק הבוהק והכחול של מאגרי המים, אפשר לצפות בחורבן הסורי.

גם ממבט רחוק כל כך קשה להאמין שאנשים שורדים את התופת הזו. ומעבר לכך עולה השאלה, מה מתרחש לאחר הרגעים הללו שבהם מקבלים הפצועים טיפול, זוכים ליחס חם ולשיקום כמעט מלא. 

מה מתרחש לאחר שמעבר קוניטרה נגלה אליהם שוב מהצד השני, מה שפעם היה הבית הפיזי והיום, כשגם הוא נהרס, נשארת רק הערגה למקום שהיה ואיננו, מקום שלנצח יישאר הבית שלהם, גם אם לא יחזור שוב לעולם להיות מה שהוא היה.

אתם בטח נתקלים במקרים של מטופלים שרוצים להישאר בישראל.

לשם: "אני זוכרת כמה מקרים כאלה, לא הרבה. אלו מקרים קשים כי אנשים בוכים ומתפללים או מדברים במעט עברית שהם יודעים. מבחינתנו ברור שאין ברירה ואנחנו משלחים אותם חזרה, אבל אני חושבת שחוץ מהמקרים הבודדים הללו, רובם מבינים שזה לא הבית שלהם, ורובם הגדול עוד יותר רוצה לחזור חזרה לסוריה, כי הם השאירו שם משפחה וקרובים".

אביה: "בסיטואציה כזו מצאתי את עצמי מול גבר שלא הפסיק למלמל ולדבר, ולא הבנתי מה הוא רוצה. ביקשו מאיתנו להיות בשקט, כי הוא היה עסוק בלברך אותי ואת כולנו".

אהרון: "כולם זוכרים את המקרה של הילד העיוור. הוענק לו טיפול רפואי והוא חצה את הגבול עם שתי תחבושות ענקיות על עיניו. הוא פשוט חצה את הגבול".

אביה: "שאלתי את עצמי מה יקרה איתו עכשיו, איך פיזית הוא יסתדר, האם מישהו מחכה לו בצד השני, ואם לא, אז הוא פשוט יצעד? אבל השאלות והמחשבות הללו חולפות במהירות, כי אין לי כל כך מה לעשות עם המחשבות הללו".

אבל יש מקרים שנשארים איתכם לנצח.

לשם: "בוודאי. ועבור כולנו אני חושבת שמדובר באירועים שקשורים בהם ילדים. היה לי מקרה שילד הגיע עם אמו במצב קשה מאוד. בתוך תוכי אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהוא שורד את זה, וברגע שיועבר לבית החולים הוא ימות. אבל הילד שרד, ואחרי ששוחרר מבית החולים ראיתי אותו קופץ מאושר, והוא בא אלי וזכר אותי מהפגישה הראשונית שלנו. גם אמא שלו זכרה ולא הסתירה את הרגשות שלה. הם חזרו לסוריה כשהילד בחיים וכשהם מבינים מה התרחש. זה משהו שברור לי שאקח לכל החיים".

פיצוצים ועשן מעידים על המתרחש במרחק נגיעה. חיילים מהאו"ם בצד הישראלי // צילום: גדעון מרקוביץ

אביה: "גם לי זכור מקרה של ילד שהגיע עם דרגת כוויות 3, אני חושבת. והסתכלתי עליו, וחשבתי על האחיינים שלי שהם בני אותו גיל. והסבל שלו והמחשבה של מה שעבר עליו והדרך שעבר כדי להגיע לטיפול. אני יודעת שזה לא ייצא לי מהראש".

אהרון: "הדרך שהם עוברים היא באמת נושא מעניין. אנחנו קיבלנו פצוע שקודם נפצע והתחיל ללכת לכיוון הגבול העיראקי, אבל שם ירו עליו והוא נפצע שוב. עם שתי הפציעות הללו ועם כל מה שמי יודע מה עבר עליו בדרך, הוא הצליח להגיע אלינו ולקבל טיפול.

"מובן שיש גאווה להיות בצד הזה שמעניק טיפול, אבל אני רוצה להאמין שאם חס ושלום היינו נמצאים בצד השני, גם הם היו נותנים לנו את אותו הטיפול שאנחנו נותנים להם".

שאלה טובה. בתור כאלו שהפכו למומחים במלחמה הזו, לאיפה אנחנו הולכים לדעתכם?

לשם: "מובן שהכל משתנה כל הזמן. אני חושבת על הפצועים הראשונים שהגיעו ואיך אף אחד לא ידע להגיד מה בעצם מתרחש שם. היום ברור לכולם שזו מלחמה אכזרית, שאיש אינו יודע כמה זמן היא תימשך ומה יהיו התוצאות שלה עבור הסורים, אבל גם עבורנו".

אהרון: "גם הפציעות הלכו והחמירו והכמויות של הפליטים רק הלכו וגברו, קלטנו כבר יותר מ־200 פצועים מתחילת השנה ואנחנו עוד לא באמצע השנה. גם לא עושה רושם שזה הולך להיפסק. אנחנו נמשיך להעניק טיפול בלי לדעת בעצם מה סיכויי ההישרדות של המטופלים ברגע שהם חוזרים לסוריה".

אביה: "אני כל הזמן חושבת על הילדים והנערים. על הנער הזה בן ה־19 שטיפלנו בו ואז באו עוד ועוד נערים בגילו".

אבל הרי את בעצמך בת 19, אז הוא בעצם נער ואת לא?

אביה: "כן, נו, לא יודעת למה השתמשתי במילה 'נער' כדי לתאר אותם, יצא לי ככה. זה פשוט לא הגיוני שבגיל כזה הם עוברים את מה שהם צריכים לעבור. הם מרגישים לי צעירים כל כך, אני מרגישה קצת פחות צעירה מהם, בטח אחרי כל מה שאנחנו עוברים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו