אני אחמד, רופא ערבי במדינת ישראל, מדליק משואה, ביום העצמאות

קשה להפתיע את פרופ' אחמד עיד, מנהל המחלקה לכירורגיה כללית בבית החולים הדסה הר הצופים והראשון בישראל שביצע בהצלחה ניתוח להשתלת כבד. ב־35 השנים שבהן הוא משמש מנתח בירושלים עברו תחת ידיו עשרות אלפי חולים ומטופלים, שסיפוריהם שזורים בקורותיהן של העיר והמדינה. קורבנות פיגועים, חיילי צה"ל, חרדים, חילונים, ערבים ישראלים, מחבלים. אבל השיחה שקיבל ביום שני שעבר הצליחה לשמוט את הטלפון מידו. 

"התקשר אלי רופא מהדסה עין כרם, והייתי בטוח שמדובר במשהו מקצועי", משחזר עיד. "פתאום הוא אמר ששמע שכנראה אהיה בין מדליקי המשואות ביום העצמאות, ושאל לדעתי. הייתי המום. כשהתעשתתי, עניתי שזה יהיה כבוד גדול עבורי. מההלם שכחתי אפילו לשאול מי המליץ עלי.

"אשתי, רופאה מרדימה בהדסה, התרגשה כמוני והתעניינה אם זה ודאי. אמרתי שעדיף שלא תספר על כך לאיש, כדי שלא יהיו לנו בושות אם זה לא יקרה בסוף.

"רק למחרת, כשדיברו איתי מהמשרד של שרת התרבות והספורט מירי רגב, הבנתי שזה אמיתי. עד עכשיו אני לא מעכל את המעמד. זו בשורה שאני עדיין לומד. אני, אחמד, רופא ערבי במדינת ישראל, מדליק משואה ביום העצמאות וזוכה להכרת תודה עבור העבודה שלי".

הקולגות שעובדים לצידו, כמו גם מטופליו, היו מופתעים פחות מהבחירה. עיד הוא דוגמה מהלכת לדו־קיום, לאמביציה חוצת מגזרים, למקצועיות ולרגישות לחולים. אף שבנה את הקריירה המרשימה שלו בעשר אצבעותיו, הוא מייחס את הצלחתו למערכת החינוך ולמערכת הרפואה, שזיהו את הפוטנציאל וטיפחו אותו. הצניעות שלו, חייבים לומר, לא אופיינית לרופאים במעמדו.

"המדינה היא זו שעשתה אותי. נקודה. לולא המלגות שקיבלתי בתיכון ובאוניברסיטה, לא בטוח שהייתי במקום שבו אני נמצא היום. שום דלת לא נסגרה בפניי, התקבלתי לכל תפקיד שרציתי בלי קשרים, ולא חוויתי גילויים של גזענות. דרך הרפואה גמלתי בחזרה למדינה". 

מה תאמר בטקס?

"אני עדיין לא יודע. אחליט ברגע האחרון אם להוסיף לפרוטוקול משהו אישי. המטרה שלי היא להביא כבוד למגזר. זה לא סוד שבשנים האחרונות אין יחסים טובים בין ערבים ישראלים ליהודים, ואני מקווה שהמעמד ביום העצמאות יהיה סוג של גשר.

"אני רוצה להראות לשני הצדדים שאפשר אחרת, ושניתן להתגבר על המתח, החשדנות ההדדית והדעות הקדומות. הבחירה בי היא ההוכחה שאפשר להתקדם ולהצליח עם רצון, יכולת ונאמנות". 

הדלקת המשואות תעמוד השנה בסימן 50 שנה לאיחוד ירושלים. כל אחד מ־12 הנבחרים מגלם את סיפורה של העיר ותורם במעשיו לבניינה ולשגשוגה. בנימוקים של חברי הוועדה הציבורית לבחירת המועמדים נכתב כי פרופ' עיד (67) ידליק את המשואה לכבוד הרופאים והרופאות הפעילים בירושלים והפועלים ללא לאות להצלחת חיים. "במסגרת עבודתו מטפל הרופא גם בנפגעי טרור ואחראי על מתן מענה רפואי מיידי. פעולתו היא סימבול לפסיפס הירושלמי הייחודי של בני העדות והדתות השונות, ומסמלת את המחויבות לערך החיים".

עם עובדות במחלקה אחרי שהתבשר על בחירתו. "את אחד ממכתבי התודה היפים ביותר קיבלתי מאדם חרדי"

עיד נולד וגדל בכפר דבורייה, למרגלות התבור, למשפחה בת עשרה ילדים. הוא למד בבית הספר היסודי בכפר וקיבל ציונים גבוהים.

"היינו משפחה ענייה גם בין העניים. ללא אדמות, ללא רכוש וללא חמולה, כמו שמקובל במשפחות ערביות מוסלמיות. אבא שלי סלימן היה הנצר היחיד למשפחת עיד. הוא עבד בבתי הזיקוק בחיפה, וכל יציאה שלו מהכפר חייבה אישור של הממשל הצבאי, ששלט אז על הכפרים הערביים באזור הגליל. אמי עאישה לא ידעה קרוא וכתוב, ודירבנה את הילדים למצוא עבודה".

בסיום כיתה ח' עמד עיד בפני פרשת דרכים. להוריו לא היה כסף לשלוח אותו לתיכון, והוא ניגש לבחינות סטיפנדיה, שנעשו בעבר לתלמידים מצטיינים ממשפחות מעוטות יכולת. לאחר שעבר אותן בהצלחה וקיבל מימון מהמדינה, בחר בתיכון העירוני־ערבי בנצרת. 

"זה היה הנס הראשון, שהתווה לי את הדרך. לולא הבחינה ההיא, הייתי מן הסתם הולך לסייע בפרנסת המשפחה. כדי לרשום אותי לתיכון, אבא רכב לנצרת על חמור, כי האוטובוס עבר ליד הכפר רק פעמיים ביום.

"הלימודים חייבו אותי לצאת מהבית, ולמעשה, במשך כל תקופת התיכון, למעט סופי שבוע, לא גרתי עם הוריי אלא עם עוד שני חברים מהכפר, בדירה שהורינו שכרו לנו בנצרת. בגיל 13 כבר עשיתי קניות ובישלתי לעצמי".

למרות הקשיים, המשיך עיד להצטיין בלימודיו, בעיקר במתמטיקה. כשעלה לכיתה י"א, נפתחה בבית הספר מגמה ביולוגית, לצד ההומנית והריאלית. "אהבתי מדעים, ולכן בחרתי ללכת לביולוגית. לא היו לנו ספרים בערבית, והמורה היה צריך לתרגם לנו אותם מעברית.

"השקעתי מאוד בלימוד השפה העברית, כי במשך שנים הציק לי שהייתי חלש מבחינה ורבלית. עד למועד בחינות הבגרות כבר ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית, וזה הקל עלי. הרבה תלמידים ערבים התקשו כי אף אחד לא טרח לתרגם להם את השאלות לערבית".

עם סיום התיכון בשנת 1968, כשחלק מחבריו חיפשו עבודה או המשיכו ללימודים במדינות זרות, נרשם עיד לאוניברסיטה העברית, צעד לא שגרתי עבור ערביי ישראל באותם ימים. "הייתי אמביציוזי וחלמתי ללמוד במוסד אקדמי בעל שם. ביקשתי מחבר שיביא לי טופסי הרשמה ובחרתי במדעי הטבע".

שנה אחר כך הוא הפך לסטודנט למתמטיקה ולפיזיקה. הוא ניסה להתקבל למעונות הסטודנטים ונדחה, בטיעון של תפוסה מלאה. "ביחד עם שני חברים ערבים, מצאתי חדר בקומה השלישית של המנזר הקתולי־צרפתי סן ז'וזף ברחוב הנביאים. דווקא נהנינו שם והיתה אווירה טובה. גרתי שם שלוש שנים, עד לסיום הלימודים. 

"אני לא זוכר אפליה או התנהגות בוטה כלפינו באוניברסיטה. התרכזתי בלימודים ועבדתי כמורה פרטי למתמטיקה. חסכתי כמעט את כל הכסף. בשנה הראשונה ההורים מימנו לי את האוניברסיטה, אבל את השנתיים הבאות עשיתי עם מלגה מלאה".

עם סיום לימודיו ב־1972 התחבט עיד בהמשך דרכו. תחילה תיכנן לחזור לדבורייה ולעבוד כמורה למתמטיקה. אחר כך שקל להירשם לתואר שני. לבסוף נרשם ללימודי רפואה.

"זו נראתה לי אפשרות טובה לפרנסה, לא יותר. ניגשתי לבחינות ולראיון אישי, ושם שאלו אותי למה בחרתי במקצוע הזה. עניתי שאני רוצה לחזור לכפר לטפל בתושבים. הוריי תמכו בהחלטתי, למרות שבאותן שנים לא היו הרבה רופאים ערבים. אבא אפילו אמר שאם צריך, הוא ימכור את הבית". 

 

באוקטובר 1973, כשהדי מלחמת יום הכיפורים הרעידו את הארץ, חבש עיד את ספסלי הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. הוא סיים את השנה בהצטיינות יתרה וזכה במלגת לימודים. כך היה גם בכל השנים שאחריה, עד לתום לימודיו.

למרות מערכת השעות התובענית, עבד במקביל כאח במחלקה הכירורגית בהדסה עין כרם, ואף מצא זמן להתחתן עם מורה מדבורייה. "עשיתי לפחות שתי משמרות בשבוע בבית החולים, בעיקר בלילות או בסופי שבוע. מדדתי חום ולחץ דם, תליתי אינפוזיות וסידרתי מיטות. לא התפנקתי. ככה התפרנסתי לאורך כל לימודי הרפואה".

את הסטאז' בן השנה החל בשנת 1979, ובסיומו קיבל פרס על שם שוסקין, הניתן לסטודנטים המצטיינים בכירורגיה. את ההתמחות בת שש השנים עשה אצל אחד המנתחים המוערכים בישראל, פרופ' אריה דורסט. 

למה דווקא כירורגיה?

"הסתקרנתי מהשתלות באופן כללי, ומהשתלות כבד בפרט. באותם ימים הן נעשו במשורה, ובכולן החולים נפטרו. התחושה אז היתה שהשתלות כבד הן דבר בלתי אפשרי, אבל ידעתי שזה העתיד, הדבר הבא ברפואה".

ב־1987 נשלח עיד מטעם בית החולים להתמחות בכירורגיית ההשתלות בקליניקת מאיו היוקרתית במינסוטה. עד אז בוצעו בארץ השתלות בודדות, לא בהדסה, שהסתיימו במוות של המטופלים.

במשך שנתיים וחצי הוא למד את הטכניקה של ניתוחי כבד, כליה ולבלב, סוגי התרופות והתמודדות עם סיבוכים בעקבות הניתוח. כשחזר לישראל, היו לו תובנות חדשות.

"רציתי מייד להשתיל כבד בחולים. שוחחתי עם מנהל בית החולים לשעבר, שמואל פנחס, והוא קרא לי משוגע. נעלבתי. כמעט בכיתי. למדתי שנתיים וחצי, ובסוף לא אוכל ליישם את הפרקטיקה?

"פנחס אמר לי שאינו מוכן שימותו אצלו חולי כבד והציע שאעשה ניסוי במעבדת החיות, שפעלה אז בבית החולים. כמעט שנה התעסקתי בהוצאה ובהשתלה עצמית של כבדים בכלבים. לצערי, שבעה מהם מתו, הם לא עמדו בעומס של 12 שעות ניתוח. זה תיסכל אותי.

"היה ברור לי שצריך לשנות גישה. הכשרתי צוות ייעודי לתחום השתלות הכבד והחלטתי להפסיק עם ההשתלות העצמיות, לקחת כבד מכלב אחד ולהשתילו באחר. זו היתה הפעם הראשונה שהצלחנו. כשראיתי את הכלב מכשכש בזנב למחרת הניתוח, הייתי מאושר".

למרות ההצלחה, ההשתלות בבני אדם לא החלו מייד. עיד הפך למנתח בכיר במחלקה הכירורגית ולאחראי על יחידת ההשתלות בהדסה עין כרם. הוא התמקצע בכריתת גידולים שפירים וגרורות סרטניות בכבד. באוקטובר 1991 ביצע את השתלת הכבד המוצלחת הראשונה בישראל. 

"הגיע אלי נער בן 14 שלקה בהפטיטיס בי חריף. הכבד שלו היה הרוס, וצבע הפנים שלו היה צהוב. היה ברור שהוא זקוק לניתוח. זו היתה השתלה או מוות. הבעיה היתה שלא היה לנו כבד, ונאלצנו לפנות לארגון ההשתלות האירופי.

"הם שלחו לנו מייד כבד מאוסטריה, בטיסה מסחרית, ועוד באותו יום ביצענו את הניתוח. הוא נמשך שמונה שעות".

התרגשת?

"מאוד. גם הצוות התרגש מאוד, אבל לא הראינו את זה כלפי חוץ. ההשתלה עברה חלק ובלי דרמות, כאילו היה מדובר בניתוח פשוט של הוצאת כיס מרה.

"בלילה שאחרי הניתוח לא הצלחתי להירדם. מוקדם בבוקר הגעתי לבית החולים ורצתי לחדר של הנער. כשהוא פקח את עיניו, התרגשתי כמו ילד.

"הוא היה מאושפז כמעט חודש. דאגנו ממצב שהכבד לא ייקלט או שיהיו לו זיהומים. רק ביום שהוא שוחרר עשינו מסיבת עיתונאים, והיה רעש גדול.

"היום הוא גבר בן 40 וחי בארה"ב. היינו בקשר טלפוני מדי פעם, ולפני שנתיים הוא הציע לי חברות בפייסבוק. מאז אנחנו בקשר. שמחתי להיווכח שיש לו חיים בריאים ומאושרים".

 

ב־2008 עבר פרופ' עיד להדסה הר הצופים. החדר שלו אינו מנקר עיניים. שולחן עץ שחור, ספרייה תואמת ושלושה כיסאות מתכת. על הקיר ממול תלויים ציורי נוף, וגם צילום אוויר של הכפר דבורייה ("להזכיר לעצמי מהיכן הגעתי"). ליד הדלת ממוסגרים מספר מכתבי תודה מחולים, ולצידם דפים המוצמדים זה לזה בנייר דבק ויוצרים יחד רשימה ארוכה של שמות ותאריכים באנגלית. היצירה המאולתרת היא היקרה ביותר לליבו של עיד: אלה שמותיהם של יותר מ־200 חולים, אשר להם השתיל כבד בשנים שבהן שימש רופא ראשי ואחר כך מנהל יחידת ההשתלות בהדסה. 

זו היתה התקופה הסוערת והמרגשת ביותר בחייו. הוא התמנה לחבר בוועדה לעידוד תרומות איברים במגזר הערבי, במרכז הלאומי להשתלות ובעמותת אדי לקידום ההשתלות בישראל. ב־1996 טס לקרואטיה כדי לטפל בילדים שנפגעו במלחמת האזרחים בבוסניה והטיס כמה מהם לטיפול בישראל.

כעבור ארבע שנים קיבל את אות המופת מטעם האגודה לרפואה ולמשפט בישראל, המוענק בכל שנה לשלושה רופאים. בנימוקי הפרס צוין כי "הוא לא זנח את שליחותו האנושית לצד פעולתו המקצועית, וכי מסירותו לחולים, תחושת הביטחון שהקנה ואוזנו הקשבת הן יוצאות דופן". 

בשנת 2008 פרש עיד מניהול היחידה והפך למנהל המחלקה הכירורגית בהדסה הר הצופים. "הגעתי לרוויה בנושא ההשתלות. לא היה לי לאן להתפתח, והעדפתי להכשיר את הדור הבא.

"השתלות הן קשות מאוד למנתח, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. הכבד, בניגוד לכליות, לא מגיע מתורם חי. מצד אחד יש משפחה אבלה שאיבדה את היקר לה מכל, ומתוך האובדן והבכי צריכה לקבל החלטה אצילה לגבי אדם זר. מהצד השני נמצאת משפחה עם המון תקווה, שמחבקת אותך ומתחננת שתציל את חיי יקירה. זה קונטרסט חד, שעובר במהירות בין סוף חיים לתחילת חיים.

"הרגשתי נדנדה של רגשות. המעמסה הנפשית היתה אדירה. מיעוט האיברים היה שיקול נוסף".

הזמינות שלהם לא השתפרה עם השנים?

"יש היום יותר מודעות, אבל עדיין לא מספיק. יש הרבה יותר חולים מאיברים. עד שמגיע כבד, לפעמים מתברר אחרי הניתוח שהוא לא מצליח לתפקד. ומה אעשה באותו רגע? כאן זה לא ארה"ב או אירופה עם המאגר הגדול. אני לא יכול לצאת החוצה ולדרוס אדם בכביש רק כדי להציל מטופל.

"כשחולה שלי נפטר, אני הולך עם הכאב והתחושה הקשה הביתה. איתם אני נכנס בלילה למיטה, ואיתם אני קם בבוקר. בחרתי להציל אנשים, לא לראות אותם מתים על שולחן הניתוחים. אמנם היו רק בודדים כאלה, אבל כל אחד מהם הוא מכה לנפש". 

אין לך רגעים של געגוע לאדרנלין ולסיפוק שבהשתלות?

"האמת היא שלא. אני לא מסתכל לאחור בנוסטלגיה, מעדיף להביט קדימה". 

 

כמי שחי בירושלים כבר 48 שנים, הוא חווה את סיר הלחץ של העיר. שימש מנתח כשמחבלים מתאבדים פוצצו שני אוטובוסים ב־1996, וגם בגל טרור היחידים, שהחל בספטמבר 2015. אף שאינו רופא טיפול נמרץ, הוא מוזעק למיון בכל פעם שמתרחש אירוע חריג, והנפגעים מגיעים לרוב אל חדרי הניתוחים במחלקה שלו. 

אחד המקרים הזכורים לו ביותר היה באוקטובר 2015. נאור בן עזרא, אז בן 13, יצא לקנות ממתקים בשכונת גבעת זאב ונדקר בסכין על ידי נער בן גילו, אחמד מנסארה מבית חנינא. "נאור הגיע להדסה ללא דופק, ומבחינה קלינית נחשב למת.

"בשניות הראשונות לא ידענו היכן הפגיעה הקריטית, והבחנו רק בחתך קטן ליד הכתף. כשחיפשנו פצעים נוספים, פרץ פתאום זרם דם מאותו חתך. הערכתי שיש לו דימום בחלל בית החזה, למרות שמצבו לפתע התייצב. בסי.טי התברר שצדקתי. הניתוח נמשך שלוש שעות, והצלנו את חייו".

מה חשבת כששמעת שמדובר בילד ערבי שדקר ילד יהודי על רקע לאומני?

"זה טירוף, אבל התפקיד שלי הוא לטפל בחולה, לא להתעסק בפוליטיקה. אחרי הניתוח ראיתי שאבא של נאור לחוץ, אז כדי לשבור את המתח אמרתי לו שאחמד אחד דקר את הבן שלו, ואחמד אחר יציל את חייו.

 

פרופ' אחמד עיד. "מרוב הלם שכחתי לשאול מי המליץ עלי" // צילום: מירי צחי

"נאור התאושש אחרי שבוע, ודיברתי איתו מדי יום. גיליתי ילד בוגר, שלא התעסק במצבו הרפואי אלא היה מוטרד מה יקרה כשיחזור לבית הספר , ואם התלמידים יחרימו תלמיד ערבי, שהוא חבר שלו".

יצא לך לטפל גם במחבלים?

"לפני חצי שנה היה פיגוע בגבעת התחמושת, שבו נהרגו תושבת ירושלים, לבנה מליחי, ושוטר יס"מ, יוסף קירמה. הביאו לכאן את המחבל פצוע אנוש. ניסינו להחיות אותו, כמו כל חולה אחר, ללא הצלחה.

"בחדר הניתוח אני פועל כמו רובוט. ברגעים האלה אני לא אזרח ערבי, אלא רופא במדינת ישראל. אם יש לי מטופל על שולחן הניתוחים, אעשה הכל כדי שיחיה".

בכל פעם שהמתיחות בארץ עולה, אתה מרגיש את זה על בשרך כרופא ערבי? 

"הטרור מלווה אותנו במדינה כבר המון שנים, אבל הגזענות נעצרת בכניסה לבית החולים. הדסה היא מקום קוסמופוליטי וכור ההיתוך הכי טוב בארץ. יש כאן רופאים ואחיות דתיים וחילונים, מתנחלים וערבים. כולם עובדים כאן בשיתוף פעולה, בלי שום גילויי שנאה.

"ככה זה גם עם המאושפזים שלנו. הדעות הקדומות, אם יש כאלה, לא נכנסות לכאן. לפעמים, כפרפראזה, אני אומר בצחוק שיביאו לכאן את ראש הממשלה נתניהו ואת ראש הרשות הפלשתינית אבו מאזן, והצוות ילמד אותם איך עושים שלום".

קרה לך שחולה ביקש שלא תטפל בו בגלל המוצא שלך?

"מעולם לא. להפך. אנשים מבקשים שאני אטפל בהם, ורובם יהודים. את אחד ממכתבי התודה היפים ביותר קיבלתי מאדם חרדי".

יש לו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, שממנה התגרש בתחילת שנות התשעים, ובת זקונים, נאדין, תלמידת תיכון ליד"ה (ליד האוניברסיטה), שנולדה לו ולאשתו לומיניצה, רופאה מרדימה בבית החולים הדסה עין כרם.

"כנראה שעשיתי משהו טוב, כי כל החמישה מצליחים בתחומם", הוא מחייך. "אמנם אף אחד מהם לא פנה לרפואה, אבל שלושת הבנים הם עורכי דין, והבת הגדולה עוסקת בגיוס כספי תרומות למדינה. נאדין רק בת 15, ומקפלת בתוכה את המהות של ירושלים. יש לה אבא מוסלמי, אמא נוצרייה, והיא לומדת בתיכון יהודי. מעניין אותי איך ייראו הבחירות שלה כשתגדל".

 

מאז שנודע כי מנהל המחלקה הכירורגית נבחר להדליק משואה ביום העצמאות, מוצף חדרו במבקרים, והמסדרון הסמוך הפך למתחם של לחיצות יד ונשיקות. שאולי, צעיר חובש כיפה העובד כמאבטח בבית החולים, מחבק אותו בפנים סמוקות ומספר כי בכל יום הוא בא במיוחד כדי לומר שלום למנהל המחלקה, דבר שאינו נוהג לעשות עם רופאים אחרים. "הוא רופא מוכשר, אבל בעיקר בן אדם. תמיד מחייך ונחמד לכולם. פעם אחת הוא קרא לי 'שאולי ידידי', ומייד תיקנתי אותו. ידיד זה משהו רחוק וגבולי. בעיניי הוא חבר". 

הקשר הבלתי אמצעי של פרופ' עיד בולט גם במגע עם החולים. הוא פוסע בצעדים מהירים אל מיטתו של משה בן חיים, מורה לערבית לשעבר, שאושפז בגלל אבנים בדרכי המרה. עיד מביט לתוך עיניו ומניח בעדינות את ידו על כתפו. בסבלנות אין קץ הוא מסביר לבן חיים על מצבו הרפואי ועל ההליכים הכירורגיים שייאלץ לעבור.

משם הוא ממשיך לחדר התאוששות, הצמוד לחדרי הניתוח. בודק את ערנותם של החולים ואת תוצאות הניתוח, ולאחר מכן פונה למשרדו. בניגוד לרבים ממנהלי המחלקות בארץ, שיוצאים מבתי החולים בשעות אחר הצהריים ופונים למרפאות הפרטיות שלהם, עיד נשאר בהדסה עד שעות הערב. דלת חדרו נותרת פתוחה לאורך כל היום, וגם מספר הסלולרי שלו גלוי בפני החולים. 

"ברור לי שאני חריג במערכת", הוא מסדר במבוכה את כובע המנתחים הירוק על ראשו. "אני לא סנוב, ואין אצלי עניינים של כבוד. יש רופאים שלא אוהבים שהחולים מתקשרים אליהם לאחר שסיימו לנתח אותם. למזלי, אני לא המטופל של הרופאים האלה.

"העובדה שהפכתי לרופא לא עשתה אותי מורם מעם. החולה שם את גופו ואת נפשו בידיי, וזה האמון הכי גדול שאדם יכול לתת. אני מכיר לו תודה על כך, ולכן אהיה לצידו כל עוד הוא יצטרך. לא פעם, במיוחד כשמדובר בחולים קריטיים, אני מתקשר אליהם מיוזמתי לאחר שהשתחררו, כדי לוודא שהם מרגישים טוב. התגובה היא תמיד של הפתעה.

"מובן שגם לי יש רגעים שבהם אני חסר סבלנות, אבל אם זה קורה, תמיד אבוא להתנצל אחר כך. אני חושב שבמהלך השנים הצלחתי לשמור על אנושיות, וההוכחה היא כמות הטלפונים שאני מקבל מחולים לשעבר, שמברכים אותי על הדלקת המשואה". 

היו אנשים שהגיבו אחרת?

"הבחירה בי מעוררת ויכוח במגזר הערבי. יש מי שמאמין שאני מביא כבוד, ויש כאלה שמתנגדים. אמרו למשפחה שלי שלא ראוי שערבי ישתתף בטקס ישראלי, ועוד בסימן איחוד ירושלים. ביקשו שאוותר. בראיונות לתחנות רדיו ערביות בישראל תקפו אותי, קראו לי 'בוגד' ו'משתף פעולה'. המראיינים אמרו לי: 'אסור לך לומר את המילים 'לתפארת מדינת ישראל' כשהשלטון כאן מפגיז את עזה'.

"עניתי להם שהאוכלוסייה הערבית צריכה לצאת מהארון ולהחליט אם היא נאמנה למדינה או לא. אי אפשר להיקרא ישראלי ובמקביל להתנגד לכל החיים כאן.

"גם לי יש ביקורת על הדרך שבה מנהלים דברים בארץ, אבל אסור לגרור את הטקס לוויכוחים פוליטיים. בחרתי לחיות כאן בשותפות, לתת שירות לכולם, ואין לי שום כוונה לירוק לצלחת שאני אוכל ממנה מדי יום. אני אזרח ישראלי שנאמן למדינה ומצהיר על זה.

"בחרו בי בגלל העבודה שלי, ולא בגלל הדת. זכותם של אנשים להפגין ולהתנגד, אבל זה לא ישנה את דעתי. אין לי עניין להיכנס לוויכוח ברמת הרחוב. מספיק לי שהבת שלי נאדין גאה בי, ואפילו ביקשה שאגיע לבית הספר כדי לשוחח על האירוע עם תלמידי השכבה שלה".

אחרי שתדליק משואה ותציין כמעט עשור כמנהל מחלקה, מה האתגר הבא?

"לצערי את השלב הבא קובעים עבורי, והוא יציאה לגמלאות. ביולי השנה אני מסיים את תפקידי. עדיין לא החלטתי אם להישאר בהדסה שנה נוספת כרופא בכיר, לצאת לשבתון או לפתוח קליניקה פרטית. מה שבטוח זה שאפסיק לנתח ואעשה עכשיו לביתי. אני מרגיש מסופק, השגתי את כל מה שרציתי. הדלקת המשואות היא פינאלה ראוי לקריירה הארוכה". 

יש חלום שהיית רוצה להגשים?

"רק להיות בריא". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו