מהתהום לשחקים

כשנפגשנו, התקשיתי להאמין שהגבר האתלטי והמרשים עם הג'ינס המשופשף והברק בעיניים, שהאופנוע הכבד שבחניה האחורית שייך לו, אכן חגג 80 רק לאחרונה. "אני רחוק מאוד מאותו הילד הקטן שחי את הגטו", אמר פרופ' דניאל גולד, ניצול שואה עם רזומה מרשים הן בחייו הצבאיים והן באקדמיה. "מבחינתי, כשהגעתי ארצה זה היה קו פרשת המים של חיי. תחושה שסוף־סוף הגעתי לבית הלאומי, לבית האמיתי שלי. כל מה שבא אחר כך, כל ההצלחות, כל ההישגים - באו מהמקום הזה בדיוק. שאני סוף סוף בבית. מהבחינה הזו, אני השורד הכי ישראלי שיש", הוא מחייך בענווה.

פרופ' גולד נולד בעיר שבלי שבליטא בחורף של שנת 1937. בקיץ 1941 כבשו הגרמנים את ליטא מידי בריה"מ, שהשתלטה על הארצות הבלטיות שנה קודם לכן. היהודים בעיר הוכנסו לגטו ועד ל־1943 התנהלו שם החיים בשקט יחסי. 

ב־1943 התנהלה אקציה גדולה בכל גטאות ליטא, ובמסגרתה כל מי שסומנו כחסרי חשיבות למאמץ המלחמתי הנאצי - זקנים, חלשים, ובעיקר ילדים - הובלו אל מותם. "הילדים בודדו והופרדו מהוריהם על ידי קלגסים אוקראינים ונשלפו ממרבית מקומות המחבוא. בודדים לא התגלו, ואני בתוכם", משחזר דניאל. מאותו זמן ועד קיץ 1944, קרוב למועד חיסול הגטו והובלת הנותרים למחנות ריכוז, חיו הילדים שנותרו במסתור במגורי המשפחות.

"בקיץ ברחתי, יחד עם כמה בני דודים ובהובלת אחותו של אבי, למשק של משפחת איכרים ליטאית. חיינו שם במסתור שנבנה מתחת לבית במשך כארבעה חודשים, עד שחרור ליטא על ידי הצבא הרוסי. המחבוא היה קטן וצפוף. היינו ארבעה ילדים ושתי נשים מבוגרות. יכולנו רק לשכב בצפיפות או לשבת. אסור היה לדבר בקול, דיכאנו שיעולים. רק אחרי רדת החשיכה יכולנו לזחול החוצה, לאכול, לעשות צרכים, ולפעמים אם התמזל המזל לרחוץ חלקי גוף. הפחד מפני התגלות היה כמעט משתק". 

עם השחרור הם שבו בחזרה לעיר הולדתם, שבלי. רק לאחר תום המלחמה נודע לו שאביו נותר בחיים ושוחרר על ידי הצבא האמריקני ליד מינכן. זמן רב אחר כך נמסר לו כי אמו לא שרדה. שנתיים אחרי כן, ב־1946, ברח מליטא בעזרת ניירות מזויפים והוא בן 9. תחילה הגיע לפולין ולאחר מכן, שוב עם ניירות מזויפים, לגרמניה, שם פגש סוף־סוף את אביו ששוחרר מדכאו, לאחר שנתיים של פרידה.

גולד בתקופת הטיס. "לא דיברנו על השואה" 

ב־1952, בגיל 15, עלה עם אביו לישראל, "מה שהיה מבחינתנו התגשמות חלום בן שנים רבות". שלוש שנים לאחר שהגיע ארצה הוא התגייס לצה"ל, לקורס טיס מספר 22. במהלך שירותו נפצע מפליטת כדור מנשקו של חבר בקורס. ההחלמה נמשכה חודשים וחפפה, בין השאר, את מלחמת סיני. כששב לשירות עם מגבלה קלה בלבד, התברג חזרה לקורס טיס 23, הבסיסי. כשרמתו לא הספיקה למגמת קרב, הודח והצטרף לקורס טייסת 100 - טייסת המטוסים הקלים של צה"ל. 

ב־1957 קיבל גולד את כנפי "ק" (למטוסים קלים) והמשיך אחרי הסדיר בשירות במילואים עד דרגת רס"ן. כנפי ה"ק" שלו הומרו לכנפי מגן דוד בשנת 1974, עם קבלת קברניטות על מטוס "עגור" הדו־מנועי. "נוסף על מלחמת סיני, שבה הייתי פצוע עם גבס על כל זרוע שמאל, השתתפתי כטייס במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל". 

שנה לאחר השחרור מצה"ל נרשם דניאל ללימודי מיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ב־1965 סיים את לימודיו, ולאחר זמן קצר החל את עבודת הדוקטורט שלו בפקולטה לרפואה בתחום תורת הטפילים. גולד, פרופסור מן המניין, פרש בעל כורחו לגמלאות ב־2005. "הייתי בן 68 ולמרות זאת הרגשתי צעיר כמו בתחילת הקריירה שלי, אבל משאבי האנוש חשבו אחרת", הוא מחייך. 

הרצון להיות צבר 

מתוך הרצון הכמעט נואש להיות "צבר שאינו מסגיר שמץ מהגלותיות", כדבריו, הוא פתח בחיים חדשים - ורק בעשור האחרון שב לדבר על תקופת השואה. 

כיום, 12 שנים לאחר הפרישה, גולד ממשיך לחקור וללמד בהתנדבות סטודנטים לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ובשנים האחרונות מרצה בהתנדבות מטעם יד ושם בארץ ובחו"ל על השואה ועל חלקו בה - סיפור שממנו ניסה במשך שנים להתרחק.

סיפורו של דניאל נבחר השנה להיות מסופר במוצאי יום השואה בעצרת שתתקיים ביד מרדכי, אבל הדרך לשם היתה ארוכה: "זה התחיל כשהנכדים הגיעו לשלב עבודת השורשים. הם שאלו, ואני עניתי ולאט־לאט נפתחתי יותר ויותר". 

לדבריו, "ככלל, כשניצולי שואה הגיעו לישראל - זו היתה בושה גדולה לדבר על השואה. כל האמירות השגויות על 'כצאן לטבח', לצד הרצון האדיר שלנו להתערות ולהיות צברים, הובילו לכך שלא דיברו על כך. לימים, היו לי שיחות בנושא עם טייסים שנמלטו מהתופת ושירתו איתי, וכולם אמרו אותו הדבר. בקורס הטיס שלי היו שלושה ניצולי שואה, אבל אף אחד לא ידע מי השלושה. עד כדי כך ביקשנו להתערות. עד כדי כך השתדלנו למחוק את מי שהיינו". 

החיבור עם יד ושם בשנים האחרונות, שהחל בפנייה מצידם, הביאה אותו למקומות שונים ברחבי הגלובוס, שם הוא מספר שוב ושוב את סיפורו. כך, במסגרת הפרויקט "עדים במדים" הגיע בנובמבר האחרון לפולין עם כ־200 קציני צה"ל. "זה היה נורא ואיום. אחרי שנים של התעלמות מכוונת - חטפתי זבנג מול כל המראות. פתאום התחלתי לחשוב מה עבר על הוריי ועל משפחתי שלא שרדה. בכיתי. פשוט התפרקתי", מספר דניאל עם דמעות בעיניים.

חשבתי שעם הנכדים הכל יצא החוצה.

"לא, כי איתם זה היה בדיבורים, בדיוק כמו בהרצאות כשאני עומד מול אנשים כשלצידי המצגת, וכמו שחקן פשוט מספר שוב ושוב את מחזה חיי. כך אני מעביר את הסיפור כאילו שאני מדבר על אדם אחר, ולא על עצמי, בניתוק. הרי לא התעללו בי פיזית ולא היכו אותי. מה שעברתי היה פחד קיומי יומיומי, חשש עמוק אם אשרוד או לא - זה מה שגרם לי לסבול". 

דניאל אומר כי "עברתי שלוש שנים של גיהינום מגיל 4 עד 7. היו רגעים של כמעט שיתוק פיזי וכמעט שיתוק מוחי כי לא היו גירויים שיכולנו לפתח איתם את המוח. למרות זאת, אני ושכמותי הם הדוגמה שאפשר אחרי הכל להתרומם".

רגע לפני שאנו נפרדים, הוא מבקש ממני שלא לשכוח את המילה "שואה" בבואי לתאר את סיפורו. "אני שונא הגדרה אחרת שמבטלת את פרק השואה. זה חסר היגיון".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו