בכניסה למבנה מתארגנים כמה חיילים מגובשים. עד לפני כמה ימים הפרידו ביניהם אוקיינוסים, שפות ואינספור פערים מנטליים ותרבותיים. אבל עכשיו הם כאן, בישראל, מתאמנים יחד כדי לשפר את היכולות שלהם, ללמוד זה מזה ולהתכונן לתרחישים שאולי יצטרכו להתמודד איתם בעתיד.
חלקם חיילי גולני, חלקם חיילי מארינס - יחידת העילית האמריקנית - אך רק צבעי המדים מאפשרים להבדיל ביניהם. כשהם עטויים מסיכות מגן וחבושים קסדות, כולם דומים זה לזה. הם חמושים ברובים שיורים כדורי צבע (פיינטבול), ועוד רגע יפרצו יחד למבנה שבו נערך התרגיל המיוחד שהפגיש ביניהם.
"אני מדגיש, בשום אופן אל תירו עלי", מבהיר באנגלית הקצין מחיל הנחתים של ארה"ב לפני שהוא מוציא לדרך את התרגיל המשותף של שתי היחידות. חולפת חצי דקה ונאלצים להתחיל מחדש, אחרי שאחד הגולנצ'יקים שקצת התקשה עם האנגלית כמעט פגע בו בירייה שפלט מרובה הצבע.
נציגי המארינס פורצים ראשונים אל היעד. הם נעים בין חדרי המבנה, ומדי פעם משחררים אל המטרות יריות שמותירות כתמי צבע. כשאחד הלוחמים נתקל בדלת נעולה, הוא לא מתרגש ובועט בה בחוזקה. הדלת נפתחת ברעש גדול והלוחם שועט פנימה בנשק מונף. אחד החונכים האמריקנים מזנק לכיוונו בצעקות "צא מהחדר הזה, הוא לא שייך למשחק", מסלק אותו משם וסוגר אחריו את הדלת.
הם נעים לעבר גרם המדרגות שמוביל אל הקומה השנייה, והגולנצ'יקים נוטלים את ההובלה. החייל המוביל מתכנן לטפס במעלה המדרגות, אבל החונך האמריקני חוסם אותו ומורה לו להישאר למטה, להיצמד לקיר ולאבטח את הנקודה עבור חבריו, שמתחילים לטפס במדרגות בדילוגים. מייד אחריהם עולים חיילי המארינס, מטהרים את החדר ביריות ובצעקות - עד שנשמעת הקריאה: "סוף תרגיל".
• • •
רגע לפני פסח ביקרו בארץ כמה מאות מחיילי חיל הנחתים של ארה"ב, המארינס - אחת היחידות הלוחמות המפורסמות בעולם - לסידרת אימונים בת שבועיים עם יחידות צה"ל. הם התאמנו במתקן אדם, סיירו בירושלים, בתל אביב וברמת הגולן, ובשבוע השני לשהותם הדרימו 150 מהם לבסיס צאלים, שם ביצעו אימונים משותפים עם כמאה חיילי גולני במרכז לאימונים אורבניים (מל"א).
המתקן בצאלים נועד לאפשר לחיילים לדמות לחימה בתוככי עיר מתפתחת, והוא כולל מאות מבנים (חלקם רבי קומות), חומות, כבישים, שבילים, תעלות תת־קרקעיות, חנויות, בתי ספר ומסגדים. על כמה מהבתים מרוחות כתובות בערבית לצד ציורי קיר של דגלי פלשתין וגם של השייח' אחמד יאסין, מנהיג חמאס שחוסל בידי ישראל ב־2004. עיר האימונים הזו, שמשתרעת על שטח של כשלוש שכונות ממוצעות, נבנתה בעשור הקודם בעלות של כ־100 מיליון שקלים (מתוכם, אגב, כ־40 אחוזים מכספי סיוע אמריקני).
ליד שני המסגדים הגבוהים במרכז האימונים ממוקמת רחבת התכנסות גדולה, שם מתאספים החיילים להתרעננות בהפסקות שבין התרגילים. כשהאמריקנים מסירים את מסיכות המגן נחשפות פנים שנצבעו אדום מהשמש הישראלית המדברית. זו שעת שיא הצהריים, וכל אחד מוצא לעצמו פיסת צל בין הבתים או בצידי הכביש.
שתי פלוגות הגיעו לכאן מטעם המארינס, הזרוע הקטנה ביותר של צבא היבשה האמריקני, שהוקמה עוד ב־1775 ומונה כיום כ־180 אלף חיילים. העובדה שהמארינס מאגדים בתוכם כוחות תעופה, שריון וארטילריה מאפשרת להם להתבסס על תורת לחימה משולבת של צוותי ים, אוויר ויבשה.
בדרכם להפוך לנחתים עוברים החיילים שלושה חודשי טירונות מפרכים של אימוני כושר וסבולת במשמעת קפדנית, ממש כמו שמוצג בסרטים הוליוודיים, ולאחריהם ממשיכים לאימון מתקדם שנמשך בין חודש לשלושה שבסופם הם הופכים ללוחמים.
מסתערים מבעד לעננה של רימון עשן. "אצלנו, בצה"ל, מעדיפים לאבטח את עצמנו על חשבון המהירות" // צילום: זיו קורן
ההיסטוריה המפוארת של המארינס כוללת לחימה בחזית האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, ובהמשך במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם. הנחתים היו גם בין האחראים לשחרורה של כוויית מהכיבוש העיראקי בהוראת סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה (1991). הם היו גורם משמעותי במערך הלחימה האמריקנית באפגניסטן, ובעיראק הם הובילו את הכוחות שכבשו את העיר פלוג'ה.
סרג'נט (סמל) טאלאס, בן 31 מווירג'יניה, התגייס למארינס ב־2009, "כשכל הבעיות באפגניסטן החלו לצוץ", כהגדרתו. לדבריו, עשה "שני קווים", כלומר שירת בשתי תקופות בחזית האפגנית. "בפעם הראשונה הייתי שם חמישה חודשים, והיינו צריכים לנקות אזור מסוים שנשלט בידי הטליבאן. היו לנו הרבה קרבות עזים, והפעילות שלנו נחשבה למבצע הגדול ביותר של המלחמה כולה. נפגעו בצד שלנו הרבה מאוד חיילים. זה היה קשוח. אחר כך חזרתי לארה"ב לכמה חודשים, ואז שלחו אותנו בחזרה פנימה, הפעם לשירות של עוד שבעה חודשים".
טאלאס מספר על אימונים משותפים שקיימו המארינס ביפן, עם הצבא המקומי, כולל תרגילים טקטיים רבי משתתפים. אבל לדבריו, השהות בישראל משמעותית הרבה יותר: "אני חושב שהאימון הטוב ביותר שהיינו יכולים לקבל הוא עבודה כתף אל כתף עם יחידה קטנה כמו שאנחנו עושים כאן עם גולני. תמרונים גדולים, כמו ביפן, זה מגניב, אבל הרעיון לערבב בין צוותים מצבאות שונים, מה שמצריך אותנו להתגבר על מכשולי השפה והאסטרטגיות השונות, תורם לנו הרבה יותר מבחינה מקצועית.
"החבר'ה מגולני הם בחורים נהדרים, ואני מוצא הרבה מאוד דמיון ביניהם לבין החבר'ה שלי מהמארינס. גולני מוכנים לנסות כל מה שאנחנו מציעים להם, הם מאוד ידידותיים ויש לנו הרבה במשותף".
• • •
שלושה חודשי הכנות נדרשו כדי להרים את האימון המשותף. את גולני מייצגים בתרגיל חיילי מחזור מארס 2016 מהפלס"ר (פלוגות הסיור) והפלחה"ן (פלוגות החבלה וההנדסה), שאוטוטו יסיימו את מסלול הכשרתם שנמשך שנה וחודשיים.
מבחינתו האישית של רס"ן אברהם מרציאנו, המפקד הבכיר של התרגיל, התזמון לא היה יכול להיות מאתגר יותר, שכן רק שבוע קודם ילדה אשתו את בתם השלישית. "זה אימון מאוד חשוב, ולכן אני חייב לציין פה לחיוב את אשתי, שאמרה לי: 'אני מבינה כמה התכוננתם לזה, זה באמת חשוב, אז תבוא כשתוכל'. קשה לה, היא צריכה לטפל בילדות בנות 4, שנתיים ושבוע, אבל היא מבינה את החשיבות והמטרה. במדינת ישראל כולם רתומים לדבר הזה".
מרציאנו, בן 30 מכפר הרא"ה, שירת בגדוד 13 של גולני, ובמשך שמונה שנים טיפס בשרשרת הפיקוד עד לעמדת המ"פ. אחר כך מונה למפקד פלוגת עורב בגדודי הסיור (גדס"ר), יצא להשלים לימודים אקדמיים, וכבר שנה וחצי משמש מפקד בית הספר להכשרות הגדס"ר.
מרציאנו גם היה זה שקיבל את פניהם של מפקדי המארינס עם הגעתם לצאלים. "עשינו להם קבלת פנים כמו במזרח התיכון, הוצאנו פק"ל קפה ודאגנו לאירוח כמו שגולני יודעים. ישבנו, שתינו קפה עם עוגיות, כל אחד הציג את עצמו, וככה שברנו את הקרח. ואז דיברנו על תיאום ציפיות ועל מה שחשוב לכל צד לשים עליו דגש".
לדבריו, האימון עם המארינס הוא חלק מאימונים משותפים רבים של צה"ל עם צבאות זרים, שבאים לעשות שיתופי פעולה עם החיילים הישראלים. "המטרה היא ללמוד, ללמד ולהתאים טכניקות. ויש כמובן גם עניין תרבותי, לחבר בין האנשים, לישון ביחד, לראות איך מתנהלים ברמת המשמעת, ברמת הנראוּת והסדר".
אחרי יום ראשון שכלל בעיקר משימות לוגיסטיקה ותיאום, את היום השני הקדישו הכוחות לצורך מטווחים בנשקיהם האישיים ובשלל אמצעי לחימה. הצלפים והקלעים נפרשו בנקודות אסטרטגיות וביצעו מטווחים משותפים. כל לוחם נצמד למקבילו ביחידה הזרה, והצדדים חלקו טכניקות והתאמנו זה בכלי נשקו של רעהו.
"זה מעניין לפגוש מאגיסט אחר, הם מאוד שונים מאיתנו בתחום הזה ועובדים אחרת לגמרי", מספר רב"ט עידו נגלר מקריית טבעון, שסוחב עליו את מקלע המאג של צוות הפלחה"ן. "מבחינתנו, המטרה של הכלי הכבד הזה היא בעצם 'להוריד ראשים', לנטרל את האויב באופן גורף. אבל המארינס דווקא מחפשים במאג את הפגיעות המדויקות. הם עובדים עם מכווין, בדומה לעבודה של צלף. הרבה עניין של דיוק ועבודה שקטה.
"לעומת זאת, אנחנו הראינו להם איך מסתערים עם המאג, שזה משהו שהם לא עשו. הדגמנו ירי בעמידה וגם כריעה עם הנשקים הכבדים - והם התלהבו. הדגש אצלם הוא הרבה על מקצועיות, בעוד שאצלנו זה יותר סגנון של אגרסיביות ואיתנות. הם עושים הכל מדויק, ויש להם יכולת מאוד גבוהה עם הנשקים שלהם. אלה חבר'ה שנמצאים יותר שנים מאיתנו בצבא".
"אפשר לראות אצלם חיילים בני 30, שמשרתים כבר שמונה שנים בצבא, וכשאומרים להם לעמוד בהאזנה למכשיר הקשר - הם תוך שנייה רצים, לא שואלים שאלות", מאבחן רב"ט רון חודדי מקריית מלאכי. "הם שומרים על דיסטנס מטורף מול הקצינים, ואלה חבר'ה שמשרתים כבר לפחות שלוש שנים בצבא, חלקם הרבה יותר".
טיפוס על חומה בדרך ליעד. "הרבה עבודה שקטה" // צילום: זיו קורן
לאנס־קורפורל (טר"ש) סווין, בן 20 מצפון קרוליינה, מודה כי בתור קלע המחלקה הוא נחשף למידע מקצועי רב שלא הכיר עד כה בתחומו. "זאת הפעם הראשונה שאני מתאמן במדינה זרה, וזה אדיר ללמוד דברים חדשים בצורה כזאת".
הוא התגייס לצבא לפני שנתיים, "בגיל 18, ממש כמו הישראלים. יש אצלי במחלקה כמה שהתגייסו בגיל 26-25, מה שיוצר הבדלי גילים די משמעותיים בין חלק מהחיילים. הם אמנם מגיעים לשירות עם ניסיון חיים רב יותר, אבל עדיין הם נושאים אותה דרגה כמוני ומקבלים פקודות מאותם אנשים כמוני.
"במארינס זה לא משנה עד כמה אתה מבוגר, המעמד שלך והיחס אליך מושפעים רק מהזמן שאתה משרת בצבא ומהשאלה כמה טוב אתה מבצע את מה שמוטל עליך. מה שכן, זה נחמד להסתובב כאן, כשכל הישראלים בני אותו גיל כמוני".
• • •
ביום השלישי והאחרון לאימון המשותף התפצלו הכוחות בין שלוש תחנות, כל אחת נועדה לתרגל היבט שונה בלוחמה בשטח הבנוי.
תחנה אחת, זו עם נשקי הפיינטבול, עבדה על לחימה בשטח בנוי. תחנה אחרת התמקדה בהגנת מבנה: מתרגלים כניסה לבניין, שהייה בו והפיכתו לסוג של "מבצר" - עד שמדלגים ממנו הלאה. ואילו התחנה השלישית התפרשה על פני מאות מטרים, ונועדה לתרגל מעבר משטח פתוח לתוך המרחב האורבני וכיבוש יעדים לאורך ציר התנועה. על כל תחנה מפקד קצין ישראלי, ואיתו שני מפקדים אמריקנים ושני מילואימניקים מסיירת גולני שתפקידם לספק מעטפת הדרכתית.
תחילה מדגימה כל יחידה את האופן שבו היא מבצעת את המשימה. אגב כך מצביעים על ההבדלים בין תורות הלחימה השונות, ואז מערבבים בין כיתות לוחמים ומבצעים תרגול משותף, זה לצד זה. המ"פ מגולני, סרן אודי סלמאן, בן 23 מכפר ירכא, ממהר לאבחן כמה הבדלים משמעותיים.
"הקצינים אצלם הם לא אלה שמובילים את הכוח, בניגוד אלינו, שמפקד הצוות תמיד הולך ראשון ועלול גם להיפגע ראשון. אפשר לראות אצלם סמל מוביל צוות, בעוד שהקצין נמצא באמצע הכוח או בסופו, כדי שלא ייפול ראשון. אני מבין את ההיגיון שעומד מאחורי זה, אבל בסופו של דבר מפקד צריך להוביל ולתת דוגמה אישית.
"ויש, למשל, השוני בצורת הכניסה למבנה. האמריקנים לוקחים בחשבון שיש להם נשקים ארוכים וקיים סיכוי שינסו לחטוף מהם את הרובים, אז הם צריכים להיעמד הרחק מהדלת; אנחנו, לעומתם, נצמדים יותר.
"אצלנו, בצה"ל, מעדיפים לרוב לאבטח את עצמנו על חשבון המהירות. אבל הם תמיד ההפך. אצלם תמיד זו מהירות על חשבון אבטחה, באים וזורמים כמה שיותר מהר פנימה. למרות השוני, בגדול אנחנו עובדים על אותו עיקרון של סריקה מאובטחת, שזה אומר קנים מופנים לכל כיוון. תמיד יש להם הצלבות של קנים, לוודא שכל הזמן יש חיפוי ל־360 מעלות".
את התחנה השלישית, התנועה ליעד האורבני, מנהל סטאף־סרג'נט אסוודו. טיפוס חמור סבר שעונה על כל הקריטריונים של סמל מחלקה קשוח במארינס: משקפי שמש, קול נמוך אך עוצמתי, מבט קפוא וגישה מאוד מרובעת. כך, למשל, לפני שמתחילים, הוא מעוניין לכנס את מפקדי הצוותים כדי להסביר להם אישית את כללי התרגיל. כשבקשתו יוצרת סביבו התקהלות, הוא מסרב להתחיל לדבר עד שיזיזו הצידה את "החיילים הפשוטים". המטרה, כך הוא מסביר למפקדים, היא כיבוש ובידוד של הרחוב, כשהמסגד שבקצה הכביש משמש למעשה יעד סופי של שני הצוותים המעורבים.
בהמשך מכנס אסוודו את כל הלוחמים - הישראלים והאמריקנים - ומרצה בפניהם על עקרונות הלוחמה בשטח הבנוי, טקטיקת ההליכה לעבר היעד, ההשתלטות עליו וכיבושו הסופי. "יש לוודא שיהיה אדם מאבטח על כל חלון, חובה לבודד או ללחוץ כל יציאה", הוא מפרט, בזמן שאחד הגולנצ'יקים לוקח על עצמו את מלאכת התרגום מאנגלית.
אסוודו ממשיך ומחלק טיפים למעבר מבית אחד למשנהו, בדרך אל היעד. "אנחנו לא רוצים להיתקע בחצרות מחוץ לבניינים, כי אז יזרקו עלינו רימונים מהגגות", הוא מזהיר. "אסור לשלוח יותר מארבעה לוחמים לחצות יחד שטח פתוח, דוגמת כביש או רחוב, מכיוון שאתם עלולים להיות מוקפים בירי מקלעים. בלחימה בעיראק ובאפגניסטן למדנו לא להיכנס דרך דלתות ופתחים קבועים, כי הם עלולים להיות ממולכדים, ולכן חובה לייצר עבורנו את פתח הכניסה".
הוא מסיר מראשו את כובע המצחייה, יורד לכריעה, מנדב שלושה כובעי מצחייה נוספים מחייליו, ומניח את כולם על אספלט הכביש החם. בעזרת הכובעים הוא מדמה את הבתים שאליהם הכוחות אמורים לפרוץ. "מתקדמים בהדרגה. כובשים בית, מאבטחים, נותנים אש למקומות הרלוונטיים. שני מפקדי הכוחות יתקשרו ביניהם על מנת לבצע את המעברים בדירוג ולוודא שבזמן שכוח אחד פורץ פנימה - הכוח השני, שמעבר לכביש, יעניק לו חיפוי".
כובעים בתפקיד הבתים שאליהם אמורים הכוחות לפרוץ. "האמריקנים סיפרו לנו שהם לא ראו את הבית כבר שנה וחצי ויותר" // צילום: זיו קורן
הכוחות המתאמנים עוטים ציוד מלא, עם קסדות, פק"לים ונשקים עם תחמושת ח"ק (חסרת קליע). קבוצה אחת עולה על הגבעה, זורקת רימון עשן אפור ומסתערת מבין השיחים שבמורדות הגבעה, דרך עננת העשן, אל צידי הכביש שבפאתי הכפר. הם מדלגים עד הבית הראשון, ואז המאגיסט נשכב בסמוך אליו ומאבטח לכיוון הציר. שאר החיילים בחוליה נצמדים לקיר החיצוני של הבית ומאבטחים לכל הכיוונים.
מהעבר השני, לוחמי המארינס מתקדמים על שולי הכביש בנשקים מורמים, חוליות של שלושה בכל פעם. הראשונים פורצים פנימה במהירות, דרך שער הכניסה, ונכנסים בריצה אל הבית הסמוך. קריאת "Clear" (מטוהר מאויב) נשמעת מתוכו. השטח נקי.
זה האות עבור הגולנצ'יקים, שמדלגים קדימה בקבוצות של ארבעה בכל פעם. הראשונים מטפסים על חומת הבטון שמקיפה את המבנה ומתייצבים סמוך לדלת הכניסה לבית. אחד הלוחמים תופס עמדת חיפוי מאחורי ארון החשמל החיצוני, בשעה שהמפקד משליך רימון לתוך הבית. "21, 22 - פוצץ". מייד נשמעות יריות, והחוליה הקדמית פורצת פנימה. "סורק", נשמעת קריאה בעברית, ומייד אחריה אחת נוספת: "נקי".
כך הם מתקדמים בית־בית, מנקים את השטח, מנסים לאתר את "האויב", שאותו מגלמים כמה חיילים בחולצת מדים הפוכה, נשקים עם תחמושת סרק וגם צלף אחד שממתין במעלה הצריח של המסגד.
לצד החיילים מתרוצץ איתי ירמיהו, מש"ק הכשרוֹת לאימוני טרור, מילואימניק בן 28 ששירת בסיירת גולני ועבד לאחר השחרור במשרד הביטחון. ירמיהו מסייע לחיילי הסדיר, שרובם מתקשים עם האנגלית המדוברת, נותן עצות, רושם הערות ומשגיח מקרוב. "זה די התנדבותי, אנחנו מגיעים לחנוך את הדור הבא, כי כמילואימניקים אכפת לנו איך היחידה תיראה", הוא מבהיר.
"הבחורים מהמארינס שאלו המון והתעניינו, ואנחנו הסברנו להם על הניסיון המבצעי שלנו - מה היה לנו בעזה, מה היה לנו בלבנון ומה ההבדל בין שתי החזיתות. החבר'ה שלנו לומדים בצבא משהו מאוד מסוים, תורת לחימה ספציפית, למשל ירי בשלושה מצבים - עמידה, כריעה ושכיבה. אצל האמריקנים אין כזה דבר שכיבה, הם לא יורדים לשכיבה בשום מצב. החיילים בגולני, שצה"ל אוהב להשכיב אותם בזחילות ובירי, פתאום רואים חיילים שלא נשכבים. זה לא נתפס להם במוח. זה מוציא אותך קצת מהקופסה.
"אצל האמריקנים יש את העניין הזה שכשאתה משרת בצבא אתה מתרחק מאוד מהבית. אנשים פה סיפרו לנו שהם לא ראו את הבית כבר שנה וחצי ויותר. זה שהחיילים שלנו נחשפים לכך פותח להם ראייה חדשה, ששירות יכול להתנהל אחרת. גם הערך לציוד הוא אחר, כמו שהערך לחייל עצמו שונה".
• • •
בסוף יום האימונים השלישי והאחרון התאספו כל החיילים לערב הווי משותף. חלקם נשאו דברים, ולכל אחד מהאורחים הוענקה סיכת גדס"ר כמזכרת.
"למדנו מכם הרבה, והרגשתי שגם אתם למדתם מאיתנו", סיכם הקפטן (סרן) המשופם דווין אוסטרמן, בן 29 מסנט לואיס. "יש לחבר'ה שלכם דרכים מעניינות לפרוץ לבתים. לנו ישנה הדרך שלנו, אבל לקבל פרספקטיבה על איך מישהו אחר עושה את אותה המשימה - זה משהו שחשוב מאוד לדעת. אולי נוכל לקבל מכם השראה ולשאוב כמה טקטיקות חדשות לתורת הלחימה שלנו.
"צה"ל נראה צבא מאוד מקצועי, והחיילים מאומנים היטב למטרות שהם זקוקים להן. אנחנו יכולים להישלח לצד השני של העולם כדי להילחם על דלת ביתו של מישהו, בעוד שאתם נלחמים בחצר האחורית שלכם. אתם מתאמנים לצורך הזה, ואין ספק שאתם יודעים מה לעשות".
מחוץ לאחד ממבני האימונים אני פוגש את בריגה גרסיה, בן 26 מקליפורניה. הוא התגייס למארינס אחרי ששיחק שנים אחדות כדורגל מקצועני בקבוצת סן חוזה ארת'קווייקס מהליגה האמריקנית (MLS). "הכדורגל לא היה התוכנית העיקרית שלי לחיים, רציתי לצאת מהתיכון ולהתגייס לצבא, אבל הייתי צריך לקבל את אישור ההורים והיתה עם זה קצת בעיה. לכן בהזדמנות הראשונה שהיתה לי פרשתי מהספורט והתגייסתי", הוא מספר.
"לפני שהגענו לכאן שמענו הרבה מאוד סיפורים טובים על צה"ל, סיפורי גבורה וכאלה, אז הגענו עם ציפיות בשמיים. לשמחתי, הישראלים עמדו בכל הציפיות. אנחנו רואים שהחיילים שלכם מאוד אמיצים, חסרי פחד, מאוד חזקים ומאוד חכמים בדברים שהם עושים".
את הארוחות הצבאיות ניצל גרסיה כדי לטעום לראשונה בחייו חומוס. "בדרך כלל אני משתדל לשמור מרחק מחומוס שמוכרים בארה"ב, אבל כאן הייתי חייב לנסות. מה שהביאו לנו היה חומוס טעים, אבל סיפרו לי שאפשר למצוא חומוס הרבה יותר טוב בחומוסיות שבערים הגדולות". חברו סווין מוסיף: "גם עבורי זו היתה הפעם הראשונה, ולמרות זאת, החומוס הפך לאחד מאבות המזון הבסיסיים מבחינתי במהלך השהות שלי בישראל".
סרג'נט טאלאס, שמשלים את שנתו השמינית במארינס, מספר על תובנה אישית שייקח איתו מישראל: "כשלמדתי בתיכון, היתה לי ידידה שלמדה איתי והיתה צריכה לחזור לישראל, לעשות כאן שירות צבאי מלא. רק עכשיו, בדיעבד, אני מבין את המשמעות של זה.
"זה מיוחד לראות מדינה שבה כולם 'נמצאים באותו דף' בענייני ביטחון ומבינים שצריך להתלכד יחד למען ההישרדות. כולם כאן משרתים את מדינתם, ועבורנו זה דבר מדהים. אמריקה היא מדינה עצומה, אבל הצבא שלנו התנדבותי והאזרחים מסתכלים על החיילים המשוחררים בעין אחרת. בישראל, לעומת זאת, כולם חיילים משוחררים אחרי שירות חובה, וזאת חוויה שונה. במיוחד כשאצלנו בבית קיימות דעות שונות ומנוגדות לגבי הגיוס לצבא, ולגבי חשיבות המשימות שלנו כאמריקנים שנלחמים מעבר לים".
ואין מה לעשות: כששתי יחידות לוחמות נפגשות, קשה להתעלם מיצר התחרות, הניצחון והגאווה. "בדרך כלל, בצבא יש תחרות בין צוותים, או שגאוות היחידה נמצאת על הפרק. אבל פה אפשר להבחין פתאום במשהו חדש", מנתח המ"פ סלמאן. "בסופו של דבר, כולם אומרים 'מה הם יגידו עלינו'. כל הזמן זה יושב לחיילים בראש, אז הם מתנהלים אחרת ומוציאים יותר מעצמם. זה כבר יותר מגאוות היחידה, זה כבודה של ישראל, זה כבוד צבא ההגנה לישראל".
"לפני שהמארינס הגיעו לכאן, כולם אמרו 'הם בטח אנשים מגודלים וחזקים עם ציוד מטורף'", מודה רב"ט אביאל יוסף ממעלה אדומים. "באמת ראינו שיש להם ציוד טוב, אבל וואלה, הם חיילים בדיוק כמונו. שמע, שאגיד לך מה חשבתי עליהם בהתחלה? מבחינת גודל פיזי, קלעתי בול. מבחינת לחימה, חשבתי שאראה מפלצות מטורפות, אבל אין פה הבדל מטורף - בסופו של דבר כולנו בני אדם".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו