כאשר יותם קושניר (29) התחיל ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים, ניגש אליו באחת ההפסקות תום ווליניץ, כיום במאי תיאטרון מתחיל ולעד הבן של דליק, וביקש להעביר לו מסר חשאי: "תקשיב, אני חייב לדבר איתך על משהו. יש פה, בבית הספר, אחווה סודית של ילדים להורים מפורסמים. אני, אתה, הבת של רמי ברוך, הבת של ניצה שאול, הבת של עמרי ניצן, הבן של דן מרידור, ועוד כמה שאכיר לך, הם תלמידים מיוחסים. זאת קליקה סגורה ומלאת זכויות, אבל אסור לך לדבר על זה עם אחרים ואסור לך להכניס אנשים שלא קשורים".
זה נאמר ברצינות?
"נראה לך? זאת היתה בדיחה שהמטרה שלה היתה לשבור את הקרח ולומר, 'הכל טוב, פה אף אחד לא יפתח עיניים על זה שאתה הבן של קושניר'. אנחנו בעצמנו, כל 'הילדים של', צחקנו על זה לא פעם ובסיום השנה הראשונה שלי עשינו מערכון משותף בשם 'דור שני', לפי המנגינה של 'חורף 73'".
ואז הוא שולף את הטלפון הנייד ומציג את סרטון המופע שהועלה ליוטיוב. החבורה עומדת על הבמה לבושה במדי צה"ל ובארשת פנים דרמטית שרה, תוך כדי שמצגת תמונות מהילדות עם הוריהם המפורסמים רצה ברקע לקול צחוק הקהל: "אנחנו הילדים של... לכאורה התקבלנו לכאן כולנו בלי פרוטקציות, בדיוק כמו כולכם. היינו בנים צעירים שהודו לכישרונם הטוב, היינו בנות מודאגות ורצינו כל כך לעבור..."
"תראה, אני יודע שהשיח הזה על כך שאני הבן של אבי קושניר חייב להיות חלק מהראיון, אז בוא נדבר על זה ונמשיך הלאה, טוב?" הוא שם את הקלפים על השולחן עוד בשלב המשחק המקדים של הראיון, כשאני מעמיד פנים שתהליך החזרות על ההצגה 'הזוג המוזר - הגרסה הנשית' מרתק יותר מאשר לדבר על אבא.
"אבא שלי הוא שחקן מוערך ואהוב, ואני לא יכול להתחמק מזה. לנצח, כנראה, ישאלו אותי על זה בראיונות. אני רק מקווה שמספר השאלות וההתעסקות בזה ילכו ויקטנו עם השנים. אני גם מבין שלנצח יהיו מי שירימו גבה על כך שאני גם שחקן ויתהו אם זה בגלל אבא שלי. יש לי מעט מאוד שליטה על כל מה שקורה בראש של אנשים אחרים, ואני חי עם זה בשלום. העניין הוא שהקהל לא טיפש, וזה בדיוק כמו ששחקן מפורסם נכנס לבמה וכולם מוחאים לו כפיים, אבל אחרי חמש דקות בדיוק הם אומרים לעצמם, 'בוא נראה מה הוא שווה'. אז יש פה ושם לחשושים בקהל וסקרנות לראות איך 'הבן של' משחק, אבל אחרי שתי דקות בדיוק הקהל שם את זה בצד. אם אתה טוב, הקהל איתך, ואם אתה גרוע - שום ייחוס לא יציל אותך מהחרפה".
העבודה הראשונה שלך בתיאטרון היתה בהפקת "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהבימה, אבא שלך היה בתפקיד הראשי ואתה היית בן 23. מקריות?
"אם אגיד לך שההזדמנות לא נוצרה בגלל שידעתי מאבא שלי שמחפשים שחקנים לקורוס (להקת השחקנים והזמרים; י"א), אז אהיה או מטומטם או שקרן או שניהם. אבל מכאן ועד 'אבא סידר לי' המרחק גדול. עברתי אודישן מול צחי פטיש, הכוריאוגרף, ואחר כך היה לי אודישן מול יוני רכטר, המעבד המוסיקלי, ובסוף עשיתי אודישן מול אילן רונן, שביים את ההצגה והיה המנהל האמנותי של הבימה. יש גבול כמה אנשים סופר־מקצועיים מוכנים להעלים עין מהיעדר כישרון, לא? לא היו מקבלים אותי רק כי אני הבן של קושניר, נכון?"
מאז שפיזז בלהקת הרקדנים, הזמרים והשחקנים של המחזמר הישראלי המיתולוגי, הספיק קושניר הצעיר לומר שלום ולא להתראות לתיאטרון הבימה, להסתגר בכיתת לימודי המשחק של סמינר הקיבוצים למשך שלוש שנים ולעבור לתיאטרון בית ליסין, שבו הוא משתתף בימים אלה בהצגה הקומית "הזוג המוזר - הגרסה הנשית" מאת ניל סיימון ובכיכובן של מגי אזרזר וטלי אורן.
פלורנס (אורן) הנוירוטית וחולת הניקיון, פרודה טרייה מבעלה, עוברת לגור באופן זמני בדירת חברתה אוליב (אזרזר). מה שמתחיל כניסיון עזרה חברי, הופך במהירות למתכון למחלוקות ולמריבות. במקביל הן מנסות לשפר את חיי האהבה שלהן עם צמד השכנים הספרדים והשרמנטיים (קושניר וניר שטראוס).
כאשר הוא נכנס לבמה, בתפקיד לא גדול אך שובה לב, מישהי לידי תוהה בקול רם אם מדובר באבי קושניר.
דבר אחד בטוח: מאומץ אתה לא.
"כן, אני שומע מהרבה אנשים שאני דומה לאבא שלי. לפעמים כשאני יוצא מההצגה אני נתקל בקהל שאומר לי, 'איך אתה דומה לאבא, הוא שחקן גדול'. נו, אז, אני אמור להיות מתוסכל מזה? הרי מה הם אומרים במילים אחרות? אני אוהב את אבא שלך, וגם אתה טוב בעיניי. זה לפחות מה שאני בוחר לשמוע באוזניים שלי".
מאוד בריא נפשית מצידך.
"אני רוצה להאמין שכן, ואני מודה להורים שלי שעשו עבודה טובה איתי ועם האחים שלי. אבא שלי התפרסם בקדם האירוויזיון עם 'הבטלנים' שנה לפני שנולדתי, ואז היו 'זהו זה' ו'החיים זה לא הכל', וכמובן כל הפקות התיאטרון שהוא עושה מאז. אתה רוצה לשמוע שסבלתי מזה בילדות? ממש לא, זאת היתה אחלה חוויה.
"הסתובבתי איתו בכיף גדול בתיאטרון מגיל צעיר מאוד, ובזמן שהוא היה מופיע על הבמה, לפעמים הייתי ישן מאחורי הקלעים. אבא שלי היה מאוד עסוק בילדות שלנו, אבל הוא גם היה מאוד נוכח".
ועד כמה העובדה שאבא שלך הוא אחד השחקנים העסוקים במדינה מטילה עליך צל משתק?
"אני חושב שלא צריך להיות שחקן צעיר שהוא הבן של קושניר בשביל להשוות את עצמך לקושניר. אני מעריך שלא מעט שחקנים מתחילים מסתכלים עליו, כמו על שחקנים בכירים נוספים, ואומרים לעצמם, הלוואי עלינו.
"מצד שני, צריך להיות ריאליים ולהבין שהמציאות של עולם הבידור השתנתה. אין יותר רק ערוץ אחד ולא יהיו יותר שישים אחוזי רייטינג לתוכנית טלוויזיה כמו בימי 'זהו זה'. מהבחינה הזאת, כל החבורה ההיא זכתה בלוטו. אז אני לא משווה את עצמי לאבא ולא חולם להיות בתוכנית שכל המדינה תראה.
"לאן שאני אלך, אני אלך בזכות הבחירות שלי. ואם יגיע יום אחד מצב שבו אהיה מחוסר עבודה, אז אני אשאל את עצמי שאלות כמו 'למה זה קרה לי?' או 'מה אני יכול לעשות?'
"כל מה שאני עושה כשחקן מתחיל הוא שלי, וחוץ מדברים שירשתי מההורים - כמו גנים או דפוסי התנהגות - אין לי שום קשר להיסטוריה המקצועית שלהם ואין להם השפעה ישירה על מה שקורה איתי. אם מישהו רוצה להרים גבה או לחשוד שאני משחק בבית ליסין בגלל אבא, זו בעיה שלו. אתה יודע איך הגעתי לתיאטרון הזה?"
ספר לי.
"כשסיימתי את הלימודים, השגתי את הטלפון של ציפי פינס, מנהלת בית ליסין, ואמרתי לה, 'אהלן, אני יותם ואני רוצה לעבוד אצלך'. היא אמרה לי, 'אוקיי, בוא ניפגש'. האמת? הופתעתי. חששתי שאולי היא תגיד לי, 'מי אתה ומה אתה רוצה ממני?' ותנתק. אבל היא אמרה לי, 'תקבע פגישה'.
"הגעתי, הצגתי את עצמי ואמרתי לה שאשמח להגיע לאודישן כשיהיה משהו רלוונטי. לימים קיבלתי טלפון להחליף שחקן אחר בהצגה 'אילוף הסוררת' ואז הוזמנתי לקריאה של 'הזוג המוזר'. למה יש לך מבט כזה?"
איזה מבט?
"כזה שאומר ציפי פינס עבדה עם אבא שלך פעם".
אה. ברח לי.
"כן, הם עבדו יחד לפני 25 שנים בתיאטרון באר שבע, כששניהם היו מאוד מאוד צעירים. אתה לא חושב שקיבלתי את התפקידים בגלל זה, נכון? תבין, להבדיל מהרבה שחקנים אחרים שמחכים להזדמנות חייהם, אני ממש לא כזה. אני מתקשר, אני פוגש, אני יוזם, אני הולך לפגישות ואני סוג של חוצפן שיש לו תעוזה.
"אני לא רוצה להיות שחקן נזקק, וזה משהו שבהחלט ספגתי מאבא שלי. לפני שנים הוא נסע ללונדון, ראה את הצגת היחיד 'להציל את איש המערות", הביא אותה לארץ ורץ איתה 1,500 פעם במשך חמש שנים".
• • •
קושניר נולד בתל אביב וגדל בשכונת רמת החייל בעיר, אח בכור ליפתח, 22, משוחרר צעיר ומטפס על קירות ("הוא בטופ עשרים העולמי"), ולנועה, 20, חיילת לקראת סיום השירות.
על הכתפיים הרחבות שלו, ותודה לפוטבול ששיחק בנעוריו, הוא גם נושא את הנטייה האמנותית של אמא: כרמל קושניר היא גרפיקאית ובעלת סטודיו מצליח למוצרי נייר ולמוצרי קרמיקה. "למדתי מההורים שלי ליזום", הוא אומר לי, "הם גם לימדו אותי שמה שלא אעשה, אני צריך לעשות אותו הכי טוב שאני יכול".
ולהיות שחקן, אגב, ממש לא היה חלק מתוכניות המגירה שלו.
אבא אבי קושניר. "הוא היה מאוד נוכח" // צילום: אריק סולטן
"למדתי בתיכון עירוני ד' במגמת מחשוב, כלכלה ומינהל עסקים, והאמת היא שלא ממש עניינו אותי הלימודים, ואת רוב הזמן שלי העברתי בצופים. בצבא הייתי בחיל המודיעין, ולא היו לי שום שאיפות להיות שחקן. הדבר הכי אמנותי שהייתי מעורב בו היה להקת 'צופי תל אביב', זה היה יותר בקטע של משהו שמעביר את הזמן".
אז מתי היה הרגע שבו החלטת להיות שחקן?
"כשהייתי בן 22 עשיתי פסיכומטרי ומילצרתי, ויום אחד קיבלתי טלפון מהמלהקת אסתר קלינג, שראתה אותי בעבר בהופעה של 'צופי תל אביב'. מסתבר שהיא שומרת כל מיני תמונות וקורות חיים, ומדי פעם כשהיא מחפשת שחקנים היא עוברת על התמונות, והייתי נראה לה מתאים לסידרת הנוער 'אליפים'. קיבלתי ממנה הזמנה לבוא לאודישנים, היה מוצלח, והשאר היסטוריה".
"אליפים", שהופקה על ידי טמירה ירדני ומבוססת על ספר הילדים המוכר של אסתר שטרייט־וורצל, שודרה במשך שלוש עונות ב"יס". קושניר גילם בה את רוני, נער מתבגר שעובר לבית ספר חקלאי לאחר שאמו נפטרה.
איך היה לעבור מאנונימיות מוחלטת לתפקיד ראשי בסידרת נוער מצליחה, עם כל התופעות הנלוות?
"תשמע, אתה מקבל המון אהבה ברחוב. ילדים רוצים להצטלם ולבקש חתימה, אבל בתכלס מה שהם אומרים לך בדרכם זה 'אני אוהב אותך', וזה מחמיא. צריך לשמור על זה בפרופורציות. זה משהו שקורה, אבל אין לו באמת משמעות מעבר. אם זה נותן עוד תפקיד - נהדר. אם זה עוזר ללמוד משהו על החיים - אחלה. אני משתדל שזה לא יבלבל אותי, והאמת שלא נשאר מזה הרבה. מזהים אותי פה ושם, אבל לא הפכתי לסלב. אני חושב שאתה הופך לסלב אם אתה רוצה ועובד בזה, וזה לא כל כך חילחל לתוך החיים".
ומתי היה הרגע שבו החלטת שאתה בוחר להיות שחקן והולך ללמוד בצורה מסודרת?
"אחרי 'אליפים' ושנתיים וחצי של תפקידים קטנים בהבימה שבאו בעקבות הסידרה, היו לי בראש כל מיני קולות שתהו אם להמשיך בזה או לא, ואם ללמוד משחק בצורה מקצועית או לא. אחת השחקניות המבוגרות בתיאטרון אמרה לי, 'עזוב לימודי משחק, אתה לא צריך את זה, אתה מוכשר ואתה כבר עובד'. גם ראיתי את אבא שלי שאף פעם לא למד בצורה מסודרת, ובאמת שלא ידעתי מה הלאה כמו הרבה חבר'ה צעירים בני 20 פלוס. אבל איכשהו החיים משכו אותי לשם, ואחרי 'אליפים' הרגשתי שזה ממלא אותי ומספק אותי, ושאני בעיקר רוצה לשכלל את היכולות שלי בלימודי משחק.
"אבל אם אני צריך למצוא רגע אחד שבו אמרתי לעצמי 'אני רוצה את זה', אז היה רגע בחזרות של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. בדיוק שיפצו אז את הבימה, הוציאו את הקרשים מהבמה המיתולוגית באולם רובינא והעבירו אותם לחדר החזרות. באחד הימים כשעשינו חזרות ועמדנו על הקרשים ההיסטוריים האלה, חלפה בי פתאום ההבנה שאני דורך על שארית במה היסטורית ועברה בי המחשבה שאני רוצה מזה עוד".
• • •
נוסף על להופיע בשלאגר המתהווה של בית ליסין, יכולתם לראות במהלך החג את קושניר ומיכאל מושונוב בפרסומת לממרח שוקולד. "אני אוהב לעשות פרסומות", הוא אומר, "כי ביום אחד אתה מרוויח לחודשיים. זה היה ברור שמלהקים אותנו בגלל שמות המשפחה שלנו, אבל אם מוכנים לשלם על זה, למה שנגיד לא?"
את הזמן הפנוי שיש לו כרגע, לאחר שהסתיימו החזרות להצגה, הוא מעביר בצפייה בתוכניות בישול, בערוצי יוטיוב של בלוגרים לאוכל. "בעקבות אחד הערוצים האלה עליתי על מטוס אחרי הצבא וטסתי לחופשת אוכל ביפן. אני מאוד אוהב לבשל. לא ברמה של שף מולקולרי, אבל גם לא כמו גבר ממוצע שיש לו שלוש מנות קבועות להרשים בדייטים הראשונים. אני מבשל בלי מתכונים, ודי מבלגן את המטבח תוך כדי. לפעמים כשיש לי זמן, אני אוהב להגיע להורים בשישי אחר הצהריים ולבשל עם אבא שלי".
קושניר. "בצבא הייתי בחיל המודיעין, ולא היו לי שום שאיפות להיות שחקן" // צילום: כפיר זיו
במקביל, הוא עוסק בתרגום מחזה לילדים מדנמרק. "שמעתי על מחזה ילדים מקסים בן 220 שנים מדנמרק והשגתי את התרגום שלו לאנגלית. בימים אלה אני מתרגם את זה, בתקווה למצוא לו בית כלשהו ולהעלות אותו עם חברים שלי. בבית הספר לימדו אותנו לא להסתפק בלהיות רק ביצועיסט, ושם גם התפתחתי במוסיקה, בימוי ומחול. אני כותב מוסיקה, מנגן בפסנתר, מתופף ומנגן די בסדר בגיטרה. לימדתי את עצמי.
"לשחקנים יש הרבה ימים פנויים אחרי תקופת החזרות של הצגה או סידרה או סרט, וגיליתי שיש משהו מאוד לא נעים בלא לעשות כלום. אז אני מנסה לכתוב, לתרגם, לכתוב מוסיקה או לבשל".
להבדיל מהרבה שחקנים צעירים, אתה כמעט לא פעיל בפייסבוק. הפוסט הכי מסעיר שמצאתי אצלך הוא על כך שהתפנה לאחרונה חדר בדירת השותפים שלך.
"אני רוצה שיכירו אותי בזכות המשחק שלי, ולא בזכות האינסטגרם. אני מבין שזה כמעט הכרחי להיות שם בעידן המדיה החברתית, אבל בסופו של דבר הקהל שופט אותך בזכות מה שאתה נותן על הבמה, ולא בזכות מיליון עוקבים ולייקים. אני לא מאמין שאנשים יבואו מפוסט שבו אכתוב 'מחר אני מופיע פה ושם, תבואו'.
"עד היום השתמשתי בפייסבוק בעיקר בשביל להשיג איזה כובע שהייתי צריך לתרגיל בלימודים, ובשביל לדבר עם אנשים על הספר 'האמן ומרגריטה', שלא לגמרי הבנתי".
אתה בזוגיות?
"כן. שנה וחצי".
עם מי?
"אני מעדיף לשמור את זה לעצמי".
היא מפורסמת?
"לא".
אז למה הסודיות?
"כי מה הערך של לדבר על זה בעיתון? אם תרצה, אשמח להראות לך, באופן אישי, תמונה שלה ולספר לך עלייה".
נו, אז בסופו של דבר אתה די דומה לאבא. ראיינתי אותו לפני שנה והוא היה אגוז מאוד קשה לפיצוח.
"רק שאני דברן הרבה יותר גדול מאבא. הוא מאמין גדול מאוד בלהפריד בין העבודה לבין החיים האישיים, והוא מצליח לעשות את זה יפה מאוד במשך שנים. זה אולי גם מה ששמר עלינו, הילדים, שפויים. וחוץ מזה, אמרתי לך מההתחלה. אני לא מכחיש שאני הבן של קושניר. להפך, אני מאוד גאה בזה".
uvtlv1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו