במשך כתריסר שנים היתה יסמין לוי סוד גלוי - זמרת ישראלית, קול גדול, כישרון גדול, ששרה בלדינו וביססה קריירה בחו"ל, בספרד ובעולם התרבותי, שוחר הפלמנקו ומוסיקת העולם, רחוק מהעין של מרבית הקהל והתקשורת המקומית.
הכלל הוא שככל שאמן ישראלי מצליח יותר בחו"ל, כך מפרגנים לו פחות בארץ. זה קרה בעבר לדויד ברוזה, אחינועם ניני, דוד ד'אור. לוי לא חרגה ממנו, למרות שלא פרצה פה לפני שעשתה זאת שם. אלא שעכשיו היא הוציאה אלבום בעברית, "רק עוד לילה אחד", וכבר אי אפשר להתעלם ממנה.
ובכן, מדובר בזמרת מיוחדת, עם סגנון משלה, מעט מיושנת, מהסוג שכבר לא מייצרים בעולמות הפופ והרוק. לוי היא מעין זמרת נשמה דרמטית, שנשענת על קול חזק, הבעה מלודרמטית מוגזמת והרבה ויברציות. זמרת ששרה בשיא הרצינות, בשיא ההתכוונות ובשיא הדרמה לאורך אלבום שלם, כאילו כל רגע קורה משהו עוצר נשימה, מטלטל, מפעים, כאילו כל רגע העולם עומד להישמט מידיה והיא אוחזת בו בחוזקה בין שני מיתרי גרונה.
גם בבלדות, בשירים האישיים, הנוגעים, שבהם היא אמורה ליצור קשר בלתי אמצעי עם המאזין ולהיכנס לנפשו, לוי נשמעת כאילו קרה איזה אסון והיא מקוננת עליו. זו צורת הבעה קולית שמי שלא רגיל לה עלול להירתע ממנה.
מצד שני, יש קהל לא קטן שאוהב את הסטייל הזה, בין שאלה מבוגרים שגדלו על אמנים בטווח שבין חוליו איגלסיאס (שיר הנושא "רק עוד לילה אחד" מזכיר את "נטלי" שלו) מצד אחד ומרסדס סוסה מצד שני, ובין שקהל צעיר חובב טלנובלות. כשמתרגלים לעובדה שככה לוי שרה לאורך אלבום שלם, ולכך שהיא משלבת עברית וספרדית, אפשר גם להתחיל להתחבר לטקסטים ולניואנסים בהבעה.
על רקע גיטרות פלמנקו ספרדיות (יחיאל חסון) שפורטות פראזות שחוקות, פסנתר (נדב ביטון) שמחניף לאוזן, הזעקות שלה ממוטטות קירות. יהיו שיראו בכך שיא מדהים ויהיו שיסתייגו ויחשבו שזה טו מאץ'.
יש פה רגעים יפים כמו "ביום האחרון של דצמבר", שבו היא מרשימה כאשר היא שרה ברגישות יחסית מילים של ישי אמיר: "ביום האחרון של דצמבר, הכל שקט בחוץ ואין קול, כל השקרים שפיזרנו מבקשים על עצמם למחול", ואפשר להתחבר לעצבות שלה ולהיזכר ב"Shape Of My Heart" וב"שביר" של סטינג. יחסית לשאר שירי האלבום, לוי נשמעת כאן יותר אמינה וקרובה, יותר מאפשרת להזדהות איתה. זה לא שהיא מוותרת כאן על המלודרמה, היא רק לא מגזימה איתה יותר מדי מעבר לקו הקיטש. גם את "זמן מקביל", שכתב יואב גינאי ונשמע אמיתי מאוד, היא מתחילה יפה, עד שבשלב מסוים היא עוברת לספרדית והאיזון העדין בין אמת לקיטש מופר והשיר עולה על גדותיו.
מעניין גם לבחון את השירים שלוי כתבה בעצמה, שבהם היא מגלה כנות אבל מגדילה ומנפחת אותה. ב"איפה היית" היא כותבת "יוצאת אל החושך, קר ואין לך אוויר, את נחנקת מדמעותייך ואין איש שומע". ב"מותר לך לנוח" היא שרה לעצמה: "ועכשיו, אחרי כל השנים, הביטי בעצמך, את כבר לא ילדה, את אישה, נבראים בך החיים, הניחי לשלדים". ב"שאריות של אהבה" היא מתפייטת: "תן לי רגע להיאחז בך, כמושלכת אל תהום הנשייה, כמעט חצי חיים היינו יחד, כמה זמן עד שתשכח אותי". בכל שפה אחרת לוי היתה נחשבת כותבת סבירה, אבל בעברית, במוסיקה הישראלית, ששירי משוררים הפכו בה למסורת ארוכה ועשירה, כאשר ניגשים לכתוב ברצינות ולא מתכווננים לפזמונים חולפים, ראוי להיות בררנים יותר.
מוטיב האישה המתבגרת חוזר כאן גם בשיר הפותח "תני לעצמך להיות יפה" וגם בשיר החותם "היה שווה", שמתי כספי הגדול הלחין למילים של יובל לוי. "עצמי ביטלתי עד ליום מותך. תינוק שלא הבשיל, בטני המזקינה, ממך נשאר לי רק שם משפחה". שיר שכולו טרגדיה אישית, וכמאזין אתה משתוקק לתת ללב להיקרע ולהגיר דם. אלא שלוי, גם את השיר הזה, שרה בוויברציות מיותרות, שמטרידות יותר מאשר מרגשות. במיוחד בשיר כזה היה צריך לקום המפיק המוסיקלי נדב ביטון, שעבד עם ווקאליסטים גדולים דוגמת עמיר בניון, ולבקש ממנה לשיר נקי, בשקט, ברוך, בנועם, כי אז המילים הפוצעות האלה היו יוצאות מגרונה ומביסות גם את גדולי הציניקנים. אבל כשמעמיסים ויברציות מיותרות מקבלים תוצאה חלשה יותר. וחבל.
יסמין לוי היא זמרת מצוינת, בעיקר בז'אנר שבו היא פועלת ועבור מי שאוהב את אופי השירה שלה, שנשמע מנותק מהרצף הנוכחי של המוסיקה הישראלית. ספק אם האלבום העברי הזה שלה יסלול את דרכה אל לב הרדיו והקהל הישראלי. אולי זה יקרה באלבום הבא.
יסמין לוי, "רק עוד לילה אחד", התו השמיני
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו