לא ניתן להפריז בחשיבותה של העדות לספרות השואה. קולו של העד המספר על קורותיו בעת המלחמה – בין אם העד הוא קורבן ששרד ובין אם הוא, להבדיל, רוצח – הוא מרכיב מרכזי בכתיבה על אודות השואה, שאף על פי שהיא מגוונת מאוד היא קשורה בטבורה, ובאופן הרגיש ביותר, לאמת היסטורית.
אבל עדות אינה רק מסירת עובדות, ובוודאי שלא עדות על הזוועה. בראיון שהעניק בעבר ל"יד ושם", אמר הפסיכואנליטיקאי דורי לאוב: "העדות לא עוסקת בעובדות לכשעצמן, אלא בעובדות השלובות בזיכרון ובכאב הטרור. לעיתים רבות ניצולים גולשים לעבר ההסבר ההיסטורי, וברגע הזה המראיין יכול לומר 'כן, זו ההיסטוריה, אבל על כך אנחנו יכולים לקרוא בספר היסטוריה. רק ממך אנחנו יכולים לשמוע על האירועים שאתה עברת'".
אם כן העדות היא אישית ופרטיקולרית, ואינה תלויה בנרטיב. העדות היא מה שקרה לאדם, והיא הופכת לכזו כשהאדם מספר את שקרה לו. כאן, כנראה, טמון כוחה של העדות בספרות השואה: קורות העדים מתרקמים, גם אם באופן אקראי, לסיפור טרגי אחד, מצמית בגודלו ובעוצמתו.
אך דומה שבעוד שהקוראים הורגלו לפגוש בכתיבה על השואה במבטו ובקולו של העד, הם כמעט לא התוודעו לזווית השנייה של העדות – זו של האדם שגבה אותה. על פניו זהו מצב טבעי, שכן העד – הוא ולא אחר - הוא "גיבור" העדות. אלא שלעתים ניתן לרדת לעומקה של תודעה רק כשבוחנים אותה, פיזית, מבחוץ.
קובץ הסיפורים הצנום "מדליונים" מאת זופיה נלקובסקה, שפורסם ב-1946 סמוך לתום המלחמה, הוא דוגמה מכרעת לחשיבות הספרותית של הזווית השנייה – זו של גובה העדות. נלקובסקה (ילידת ורשה 1884), שבעת המלחמה כבר היתה שייכת לאליטה הפולנית כסופרת, מסאית ומחזאית (ואף היתה ידידה קרובה של ברונו שולץ וקידמה את פרסומו), נמנתה לאחריה על "הוועדה המרכזית לחקר פשעי היטלר בפולין". חברי הוועדה גבו עדויות מקורבנות (וגם מנאשמים) בקירבת המחנות ובערים בפולין מיד לאחר תום הכיבוש הנאצי.
זופיה נלקובסקה, בתמונה מלפני המלחמה
נלקובסקה לא הסתפקה בגביית העדויות ובתיוקן. השיטוט במולדתה החרבה והפגישות עם השורדים הותירו בה, ככל הנראה, חותם עז – והיא חיברה שמונה סיפורים בעקבות עדויות ששמעה. מדובר ברישומים מורכבים למדי: כל סיפור מציג פרופיל רגיש של העד – מעין "מדליון" של דמותו - אך גם מגולל את עדותו; ובד בבד, בין השורות, משתחל לו מבטה של המספרת, נלקובסקה - סופרת מיומנת שמגוללת הווה ומציפה עבר.
זה ניכר, למשל, ובאופן המצמרר ביותר, בסיפור הפותח בקובץ, "פרופסור ספנר", המגולל ביקור של הוועדה ב"מכון האנטומי של דנציג" (גדנסק) - שבו נעשה הליך של ייצור סבון משומן אדם. על פניו נלקובסקה מנסה לספר לנו על המאמץ לגלות את שיטתו וגורלו של אותו ספנר (מן הסתם רודולף ספנר, ראש המכון בזמן המלחמה), אך מהתחקיר היבש והראיונות מתגבש כתב אשמה על הפקידות ועל הפרקטיקה של הזוועה. כשהוועדה שואלת סטודנט של ספנר שהתמחה במעבדה: "האם אף אחד לא אמר לכם שעשיית סבון משומן אדם היא פשע?", הוא עונה ב"כנות מוחלטת": "את זה אף אחד לא אמר לי".
הסיפורים בהמשך משוחררים יותר מהמסגרת הדיווחית, אך עדיין מדויקים ומפלחים את הלב. כך ב"תחתית" – עדותה של אישה, ככל הנראה יהודייה, שעברה תלאות ש"היא עצמה לא היתה מאמינה אם זאת לא היתה אמת". גלגולי האימה שלה מתנקזים לרכבת מוות למחנה רבנסברוק, שבה היתה נעולה בקרון עם עוד 1,500 נשים משך שעות ארוכות. "מפחיד שאינני זוכרת את שמותיהן", היא אומרת לנלקובסקה בסיום עדותה, וכתנא דמסייע מגלה כי אפילו הקצין הגרמני נבהל ונפחד למראה הנשים הדחוסות זו לזו.
בסיפור "ליד מסילת הרכבת" הטון של נלקובסקה משתנה, ולובש צורה של מעשייה. אלא שזו מעשייה שאטימות אנושית ושנאת-אדם פורצת ממנה: מעשה באישה שקפצה מרכבת למחנות יחד עם משפחתה וחבריה. כל הסובבים נהרגו בקפיצה ורק היא שרדה, פצועה קשה, ליד המסילה. תושבי הכפר הסמוך מגיעים להציץ ולראות. כפרית זקנה מגישה לה ספל חלב – אבל לא יותר מכך. הפצועה הופכת לאטרקציה. "אנשים חדשים החוזרים מהעבודה היו נעצרים. הוותיקים הסבירו לחדשים מה קרה. הם דיברו כאילו כלל אינה שומעת אותם, כאילו כבר איננה קיימת". ואכן נלקובסקה מתארת את התמוגגות הקיום של האישה ביובש שחודר מתחת לעור ומהדהד צער עמוק.
כל סיפור נמסר באופן מדוד וחסכוני, אך לא לקוני. בין השורות ניתן לדמיין את ערי הדממה הפולניות וסביבותיהן לאחר המלחמה: חלונות של מבנים שמבעדם רק וילון סתור מתנופף ברוח; חורבות שכשמעיזים ונכנסים לקרביהן פוגשים במדרגות עץ שבורות ובשקט מהדהד; אחו מוריק שהדשא הצעיר שצמח בו מעיד על קבר אחים. "דבר מהעולם הישן אינו ממשי עוד", כותבת נלקובסקה, "אל מול ממדיו העצובים של המוות הקיבוצי, הרי המוות הפרטי נראה כמשהו שאינו יאה. אבל מביש עוד יותר הוא לחיות".
.jpg)
כריכת הספר (ספרית פועלים)
הנוכחות של נלקובסקה בסיפורים היא לעתים קרובות אי-נוכחות, שכן כמספרת אין לה ברירה אלא להיאלם בפני הזוועה. ובכל זאת גם במצב השברירי ביותר תיאוריה אינם מכבידים. להפך. "הוא מדבר בקול שקט, בנימה רגועה אך חגיגית, כמדקלם טקסט קדוש", היא מספרת על מיכאל פ', יהודי שעבד בפינוי ובקבורת הגופות ביער ז'וכוב, סמוך למחנה חלמנו, כשזה מוסר את עדותו. שם הסיפור – "אדם חזק". ומדוע חזק? שכן כשמיכאל פ' ראה את גופות אשתו וילדיו בקרחת היער - הוא זינק עליהן וביקש שיירו בו במקום. הגרמני סירב – "האיש חזק, יכול לעבוד היטב". הוא נידון לחיים. התליין הפך באופן אבסורדי למציל. ואולי לכך מתכוונת נלקובסקה באחרית הספר, כשהיא קובעת: "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".
ל"מדליונים" בגרסתו העברית תלאות משל עצמו. הספר, במקורו הפולני, היה טמון בספרייתה של הציירת והמשוררת רינה גינוסר במשך עשרות שנים, עד שהחלה לתרגמו במנות קטנות, ובהמשך, יחד עם דוד וינפלד, הגיעה לתוצר הסופי שלפנינו. והרי הפנינה הזו, שרואה אור בעברית 71 שנה לאחר פרסומה, מעלה למחשבה כמה "מדליונים" עוד טמונים בספריות ביתיות, במגירות חבויות, בארכיונים, בהוצאת לאור ברחבי אירופה. התשובה היא, כיום כבעבר ולמגינת הלב גם בעתיד: אינספור.
מדליונים / זופיה נלקובסקה
מפולנית: רינה גינוסר ודוד וינפלד; ספרית פועלים, 75 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו