עם אספקה לא נגמרת של מרדפי מכוניות מופרכים מבחינה פיזיקלית, עלילה בינלאומית ממוחזרת שתגרום לכם לצחוק בקול רם, שימוש מוגזם במילה "משפחה", כמות נאה של קלוז־אפים על ישבנים נשיים וכמה קטעי אקשן טובים, לא נראה לי שאיש ממעריצי סידרת "מהיר ועצבני" יחשוב שהחלק השמיני מבייש את הפירמה.
הפרק החדש אמנם אינו פורץ דרך וגם אינו מתרומם לגבהים הנדירים של "מהיר ועצבני 5" - הסרט הטוב בסידרה על פי כל קנה מידה - אך מלבד כמה מעידות ופספוסים קלים, אפשר לומר שהוא פחות או יותר שומר על הרמה של פרקים 6 ו־7, שזה מספיק טוב. לראיה: הסרט עשה את הפתיחה הרווחית ביותר בהיסטוריה עם סך גלובלי של 532 מיליון דולר הכנסות.
בכל מקרה, אחרי שחפר לכולם במוח במשך שנים על כך שמשפחה זה הדבר הכי חשוב ומגניב בעולם, בתחילת הסרט הנוכחי דום (וין דיזל), מנהיג חבורת "מהיר ועצבני", מדהים את כולם כאשר הוא מפנה עורף ל"משפחה" הממונעת שלו וחובר לסופר־האקרית־טרוריסטית סקסית בשם סייפר (שרליז ת'רון).
הסיבות לבגידה המרעישה נשמרות בסוד בתחילה, ולטי (מישל רודריגז), צמודתו הוותיקה של דום, ממש לוקחת את העניין ללב. אך עד מהרה גיבורינו - שמונהגים כעת בידי הסוכן הפדרלי לשעבר הובס (דוויין "דה רוק" ג'ונסון) - יבינו שעליהם לשים את רגשותיהם בצד. כי דום והחברה החדשה שלו - שממש נמרחת עליו ומנשקת אותו באופן הפגנתי, והכל כדי לגרום ללטי לקנא, כמובן - זוממים כל מיני מזימות בינלאומיות מסוכנות, ורק חבורת "מהיר ועצבני" תוכל לעצור אותם!
יש הרבה דברים טובים ב"מהיר ועצבני 8" (כמו הופעת אורח היסטרית של הלן מירן, למשל, או מרדף רב משתתפים במנהטן שלוקח את גשם הצפרדעים של "מגנוליה" והופך אותו לגשם של מכוניות), אבל הדבר הטוב ביותר - ביי פאר - הוא גיבור הפעולה ג'ייסון סטיית'האם, שחוזר כאן לסיבוב נוסף לאחר שגילם את הנבל בפרק הקודם. גם את הפרק הנוכחי סטיית'האם מתחיל בצד של הרעים. אך לאחר שמתברר שגם לו יש חשבון פתוח עם סייפר, הובס מסכים לגייס אותו לצוות (למרבה המזל, הדבר קורה רק לאחר שהשניים מפרקים אחד את השני במכות בסצנה הטובה ביותר והמצחיקה ביותר בסרט).
בינתיים, בשעה שה־Bromance בין ג'ונסון לסטיית'האם מלבלב (ומעורר חשק ש"מהיר ועצבני 9" יעסוק רק בהם), דיזל המסכן מוצא את עצמו לכוד בקו עלילה הזוי ואכזרי שלא היה מבייש טלנובלה דרום־אמריקנית קיצונית. כדי להימנע מספוילרים לא אכנס לפרטים, אך כן אספר שבשלב מסוים דיזל פורץ בבכי, והסיטואציה הסוריאליסטית הנ"ל מניבה מחווה לא מכוונת, אך עדיין מדהימה, לסצנת הבכי של בן סטילר ב"רעם טרופי".
שרליז ת'רון, מצידה, מתבזבזת כאן בענק. מלבד כמה גיחות חריגות, ת'רון מבלה את רוב זמן המסך שלה לכודה בחמ"ל משעמם, ובאופן שערורייתי היא אינה מקבלת שום הזדמנות ראויה לציון לבעוט לאף אחד בישבן. נכון, היא אמנם גורמת לדיזל לבכות, ואי אפשר לזלזל בזה, אבל עדיין הייתי מעדיף לראות אותה מנקה את הרצפה עם הראש הקירח שלו במקום. אולי בפעם הבאה?
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו