בחזית ההר

הנוף בעונה הזאת בהר דב משכר: מכל עבר פרוס הירוק של סוף החורף כשברקע שיפוליו המושלגים של החרמון, במה שנראה כמו גלויה פסטורלית מאתר נופש בשווייץ. אבל הנוף הזה גם משקר: מאחוריו מסתתרת מלחמה; רדומה אמנם, אבל דרוכה להפעלה בכל רגע.

הפרדוקס הזה הוא סיפורו של הר דב. מחד הגיזרה הכי שקטה בעולם, מאידך - אויב מסוכן, שרואים בעיניים, ואיום שבשניות יכול להפוך למציאות. זה מה שקרה כאן בכל פעם שחיזבאללה רצה להפר את השקט ב־17 השנים מאז נסיגת צה"ל מלבנון. מאז חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000 ועד לפיגוע שבו נהרגו לפני שנתיים סרן יוחאי קלנגל ז"ל וסמל דור חיים ניני ז"ל, הפך הר דב ל"מגרש המשחקים" הלא רשמי בין ישראל לחיזבאללה, למקום שבו תגובה היא, לכאורה, לגיטימית וסבירה. המיעוט היחסי של אזרחים משני צידי הגבול (רק הכפר רג'ר בצד הישראלי, וכפרים בודדים בצד הלבנוני) וריבוי המוצבים הצבאיים הפכו אותו ליעד שבו ניתן "לגבות מחיר" מהצד השני, בלי להסתכן בהידרדרות לא רצויה ששני הצדדים אינם מעוניינים בה.

הסיטואציה הלא שגרתית הזאת - של איום קיצון תמידי שכמעט לעולם אינו מופעל - גורמת להר דב להיות שריד אחרון לתקופה אחרת. זה המקום היחיד שעוד מזכיר במשהו את דרום לבנון. טופוגרפית כמובן, אבל גם מבחינת ההתנהלות הצבאית. האמצעים, המשמעת, אפילו הניתוק מהעורף; פיזית, בוודאי, אבל גם מעשית: בהר דב אין כמעט קליטה של טלפונים סלולריים. בשונה מגזרות אחרות, שבהן החיילים יורדים משמירה היישר ל"פושים" של אתרי החדשות ולקבוצות הווטסאפ המשפחתיות, כאן יש צבא קרבי אמיתי, כמו פעם.

החיילים, ייאמר מייד, לא מתים על זה. מי שמחזיק עכשיו את הר דב הוא גדוד "רותם" של גבעתי. לגבעתי יש היסטוריה ארוכה עם הר דב: שלושה מג"דים ולא מעט חיילים היא איבדה כאן לאורך השנים. גם קלנגל וניני פעלו כאן, כשנהרגו מטילי נ"ט ששיגר חיזבאללה בתגובה לחיסול חוליית חיזבאללה (וגנרל איראני) ברמת הגולן. רמת החיילות הגבוהה של הכוח מנעה מספר גבוה בהרבה של הרוגים, שהיה מוביל בהכרח להסלמה בצפון.

חיזבאללה הפך לכוח מיומן, היררכי ומרובה אמצעים. לוחמים נעים בתעלות באחד המוצבים // צילום: זיו קורן

אבל לחיילים יש היגיון משלהם. הר דב משעמם מדי עבורם, נטול אקשן. אפשר לכתוב לא מעט פרשנויות על פני הדור או על פני התקופה, אבל העובדה היא שהלוחם הממוצע מעדיף להיות ביהודה ושומרון כי שם פוגשים במחבלים, ואם לא ביו"ש אז בעזה. בגבול הצפון אין מספיק עניין מבחינתו, וחוץ מזה היציאות הביתה הן הכי גרועות בצבא: על כל 17 ימים במוצב, 4 ימים בבית.

אין ספק שזה האתגר הפיקודי הגדול ביותר כאן: לשמור על דריכות וכוננות, ועל מוטיבציה גבוהה. גדוד רותם מחזיק את הגיזרה הזאת בגבול לבנון עד לים, וגם בדרום רמת הגולן ובשכם. "הר דב שונה מכל מקום אחר", אומר סא"ל טל אשור, המג"ד. "האיום כאן משמעותי יותר, ואם יקרה משהו הוא כנראה יהיה מסובך בהרבה".

 

"שום דבר פה לא תמים"

את האיום רואים בהר דב בעיניים. חיזבאללה של 2017 כבר לא מסתתר או פועל רק בחסות אזרחית. הוא מקפיד על נראות גבוהה, כדי שלכולם יהיה ברור מי בעל הבית. לאורך הגבול פרוסים עשרות מוצבים ועמדות שלו, וכוחות מפטרלים בקביעות מהצד הלבנוני של הגדר כחלק מהפגנת נוכחות ומפעילות מתמדת לאיסוף מודיעין. בהר דב, נטול הגדר, האיסוף מתבצע גם על ידי רועים וחקלאים, שכבר שימשו לא פעם בעבר פלטפורמה לפיגועים תמורת תמלוגים שהם מקבלים מחיזבאללה.

האיום העיקרי הוא חדירה. לוחמים מאבטחים ליד גדר במוצב בהר דב // צילום: זיו קורן

"עיקר הפעילות שלנו הוא במרחב האבטחה: לאתר, לשבש ולמנוע חדירות לשטחנו, או הנחת מטענים", אומר המג"ד אשור. "שום דבר שקורה פה סמוך לשטח שלנו הוא לא תמים לגמרי. האתגר הוא להישאר ערניים וחדים גם כשהכל מסביב נראה שקט ופסטורלי ולא מזיק, ולהבין שזה עלול להתהפך עלינו בשנייה". 

הדרך לעשות את זה, הוא אומר, היא בעיקר באמצעות תרגילים; החיילים בהר דב מבלים לא מעט זמן מחוץ למוצב, במארבים ובפעילות יזומה. יש בכך רווח משולש: גם אימון, גם שבירת שיגרה, וגם הטעיה קבועה של האויב.

האיום העיקרי בהר דב הוא של חדירה, בעיקר לצורכי מודיעין, ובהמשך לכך - בתרחיש של הסלמה - ירי טילי נ"ט, מרגמות, צלפים, וכמובן האיום הקבוע של חטיפה. בעבר גם תקף חיזבאללה מקרוב את מוצב גלדיולה, טען ש"כבש" אותו ואף הציג בתחנת הטלוויזיה שלו דגל שהונף לכאורה מעל המוצב. בפועל הוצב הדגל על גבעה סמוכה ורק צולם מזווית כזאת שייראה כאילו הוא הונף במוצב, אבל המסר היה ברור: חיזבאללה - בהמשך להצהרתו של נסראללה כי ישאף ל"כיבוש הגליל" - מחפש לא רק פגיעה פיזית אלא גם (ואולי בעיקר) הישג תודעתי מהדהד.

 

מוכן, אבל לא מחפש עימות

חיזבאללה נמצא כעת בתקופה טובה יחסית. הוא חזק פיזית, והישגיו האחרונים במלחמת האזרחים בסוריה נתנו לו גם רוח גב מורלית משמעותית. פוליטית, בלבנון, נמצא הארגון באחת משעות השיא שלו; הוא הצליח למנות נשיא, מישל עאון, שבתמורה מיהר להעניק לארגון לגיטימציה (בראיון לטלוויזיה המצרית) כשאמר ש"ההתנגדות היא חלק מאיתנו".

המסר שעובר מזהות האינטרסים הזאת הוא ברור: חיזבאללה הוא הריבון, חסן נסראללה הוא בעל הבית. לא בכדי אמר סגנו, השייח' נביל קאוק, כי אלה "ימי הזוהר" של הארגון; אפילו הרמטכ"ל של צבא לבנון, ג'וזף עאון, נחשב מקורב אליו, ומקפיד עימו על תיאום קבוע (המהדרין טוענים שמדובר באישור תוכניות). את תחושת הביטחון הזאת ביטא שופרו של נסראללה, העיתונאי איברהים אל־אמין, שכתב באחרונה כי "אם הישראלים יעשו שטות, הם ישלמו עליה מחיר".

"הכל יכול להתהפך בשנייה". סא"ל טל, מג"ד "רותם" // צילום: זיו קורן

אסור ללמוד מהדברים שחיזבאללה מחפש עימות. ההפך הוא הנכון; הארגון טרוד עד מעל לראשו במלחמת האזרחים בסוריה שבה הוא איבד כבר כ־1,800 לוחמים (ועוד אלפי פצועים), והוא אינו בנוי לפתוח חזית נוספת וממילא אינו מעוניין בה, בעיקר על רקע ההרתעה הישראלית החזקה. אבל שנות הלחימה בסוריה - והפעילות המקבילה של יועצים מטעם הארגון שפועלים לצד הכוחות השיעיים בעיראק ובתימן - עשו לו גם טוב: הוא למד להכיר את עצמו, לבנות את כוחו ולהתכונן לאתגר האמיתי - מלחמה עם ישראל.

מוקדם עדיין לאמוד את השפעות התקיפה האמריקנית בבסיס חיל האוויר הסורי בשבוע שעבר בתגובה על המתקפה הכימית באידליב, אבל עד אליה חיזבאללה היה על הסוס. הוא היה חלק מכוח רב־לאומי, לצד רוסיה, שרשם סידרה של הישגים צבאיים, שהבולט בהם היה כיבושה מחדש של העיר חאלב, שייצב את שלטונו של הנשיא אסד וביסס את עליונותו של הציר השיעי (איראן־סוריה־חיזבאללה), כזה שידו על העליונה במלחמת האזרחים בסוריה. בכך הצדיק הארגון את ההשקעה האיראנית האדירה בו כמי שמשמש בפועל "מגן השיעא", ונסראללה הצדיק את ההחלטה - שלוותה בביקורת פנימית בלבנון - להשקיע את הארגון במלחמה המדממת בסוריה, משום שבאמצעותה הוא יכול לטעון שבלם את גלישתה של המלחמה גם ללבנון.

 

"כולם על קצות האצבעות"

למרות הביטחון העצמי הגבוה הזה, ההערכה בישראל נותרה כשהיתה: הסיכוי שחיזבאללה ייזום מלחמה עם ישראל נמוך מאוד עד אפסי, בוודאי כל עוד הוא ממשיך להילחם בסוריה. אבל אחוזי ההסתברות עולים כאשר יידרשו הצדדים להגיב על אירוע נקודתי; למשל אירוע בסוריה שישראל תיתפס כאחראית לו וחיזבאללה יתקשה להכיל אותו, דוגמת חיסול החוליה לפני שנתיים או חיסולם של ג'יהאד מורנייה וסמיר קונטאר שיוחסו לישראל. תגובת חיזבאללה, לו תהיה ברף גבוה מהמצופה מבחינת היקף הנפגעים או הגיזרה שבה תתבצע, עלולה לגרור תגובה ישראלית קשה, שתוביל לתגובת נגד נוספת וממנה להידרדרות לא רצויה.

התרחיש הזה עומד בליבת ההכנות של צה"ל. בדיוק כמו בפעמים הקודמות, הוא עשוי להתחיל בהר דב: טילים על מוצב, מטענים, מרגמות על כוחות פינוי. זה צפוי להיות אירוע מורכב, ולא רק בגלל האויב המיומן: הטופוגרפיה של הר דב - הצירים המפותלים, התצפית הנוחה משטח לבנון שמאפשרת פגיעה מרחוק כמעט בכל מי שנע במעלה ההר, והמרחק הפיזי הגדול יחסית בין מוצב למוצב - מציבים בפני צה"ל אתגר לא פשוט. פינוי פצועים, למשל, יכול לקחת הרבה מאוד זמן כי מסוקים לא יוכלו לנחות באזור; מפקדים בכירים יתקשו להגיע למוצבים כדי לפקד על האירוע מקרוב; ולכוחות תגבור יידרש זמן רב עד שיוכלו לעלות להר.

זה מחייב את כוחות גבעתי שמוצבים בהר דב לעצמאות גדולה מהרגיל, בוודאי בהשוואה לגזרות אחרות. הכוח בגלדיולה למשל (המסייעת בגדוד רותם) מחזיק ברשותו את כל האמצעים כדי שיוכל לפעול לבד, תחת מתקפה, ולשרוד במשך זמן. יש לו טנקים, מרגמות, טילים, תצפיות, כלים הנדסיים כבדים - אמל"ח יוצא דופן יחסית, אבל מתבקש בהתחשב בגיזרה.

"מראים לחיילים סרטים על חיזבאללה". סיור לאורך הגדר // צילום: זיו קורן

"אנחנו מחזיקים את כולם כאן על קצות האצבעות", אומר רס"ן אורי שבת, מפקד אחד הכוחות שמוצבים בגלדיולה. "כל יום מתחיל בתדריך מוצב, כולל סקירה עדכנית של האיומים בגיזרה. אנחנו מראים לחיילים סרטים מהלחימה בסוריה, כדי שיידעו אילו יכולות יש לאויב. הכל, כדי למנוע נפילות מתח וכדי להיות ערוכים לתרחיש הצפוי, שבו נותקף ונישאר לבד".

גם המוצבים בנויים בהתאם. החיים בגלדיולה מתנהלים במתחמים מבוטנים, שערוכים לקלוט מתקפה מסיבית ולצמצם למינימום את סכנת הפגיעה במי שמשרתים בהם. התנועה אל העמדות היא דרך תעלות, והפעילות כולה מתבצעת במרחבים מוגנים. אף אחד מחיילי גבעתי כאן לא הספיק לשרת בדרום לבנון (גם לא המג"ד, טל, שהתגייס בראשית האינתיפאדה השנייה), אבל לאלה שוותיקים מהם מהווה גלדיולה תזכורת חיה לימי רצועת הביטחון, עם המוצבים הקטנים שבהם החיילים ישנו במיטות תלת־קומתיות כדי לחסוך במקום.

לחיילים, כאמור, חסר האקשן. הם מבינים את האיום, אבל מתקשים לראות את התמונה הגדולה. "ביו"ש יש לנו יותר חיכוך", אומר עמרי מראשון לציון. "גם המתח שם יותר גבוה", מוסיף חי מאיתמר (שהשאיר בבית אישה וילד שאיתו הוא מנסה לדבר כמה שיותר בשיחות וידאו בסלולרי, כשיש קליטה). "אנחנו מתאמנים כל הזמן, מתרגלים. הכוננות פה מטורפת", אומר דוד מירושלים. "רואים פה את האויב בעיניים, וברור מה יקרה - כשיקרה".

 

צה"ל משנה את קו המגע

מלחמת לבנון השלישית עלולה, כאמור, להתחיל מגלדיולה, ולהתגלגל משם. התרחישים שלה אינסופיים, אבל העיקרון שמנחה את חיזבאללה הוא אחד: לנצח. אם ב־2006 רצה חיזבאללה בעיקר לא להפסיד, בעתיד הוא מכוון הרבה יותר גבוה. הארגון רוצה להכאיב לישראל, לגבות ממנה מחיר, ולצרוב בתודעה - הישראלית, הלבנונית, האזורית, העולמית - מי ניצח ומי הפסיד.

זה יתבצע, בגדול, בשלוש זרועות. הראשונה והמשמעותית ביותר היא האש - עשרות אלפי הרקטות והטילים שצבר הארגון, ואשר מסוגלים לכסות כל נקודה בישראל. רק לשם ההמחשה: אם בצוק איתן הצליח חמאס לשגר כ־120 רקטות בממוצע ביום, חיזבאללה נערך לשגר כמות ארבע־ספרתית ביממה, בכל אחד מימי הלחימה. רוב הרקטות הן קצרות (קטיושות), מה שאומר שהחיים בקו חיפה־טבריה וצפונה יהיו אתגר לא פשוט, אבל חיזבאללה מכוון בפירוש גם לפגיעה מסיבית בתל אביב (באמצעות רקטות ארוכות יותר, בעיקר M-600) והוא משקיע כעת בדיוק של הרקטות ובהגדלת ראשי הנפץ שלהן כדי להעצים את הנזק שיגרמו.

מתנהלים במתחמים מבוטנים. תעלות באחד המוצבים // צילום: זיו קורן

הזרוע השנייה נוגעת בהפתעות משלל סוגים: מזל"טים ורחפנים (חלקם נושאי חומרי נפץ), צוללנים וסירות מהירות, מתקפות סייבר ופגיעה ביעדים אסטרטגיים, והכל - במטרה לפגוע משמעותית בישראל, להכאיב לה, ואם אפשר אז לשתק אותה.

הזרוע השלישית היא תודעתית לגמרי, ונוגעת בדבריו של נסראללה על "כיבוש הגליל". באמצעות פלוגות רדואן, כוחות העילית שלו, הוא מעוניין לבצע פשיטה איכותית לשטח ישראל ולהשתלט על יישוב או מוצב, כשבמקביל הוא ממטיר על קו המגע מאות רקטות כבדות מסוג בורקאן כדי לגרום למקסימום נפגעים. מדובר בהרבה יותר מאשר הדגל על גלדיולה: פיגוע איכות שיגבה מחיר כבד - הרוגים, פצועים, חטופים - ובמידה רבה יצרוב את תמונת הניצחון כבר במכת הפתיחה.

ההיערכות לשני האתגרים הראשונים היא לאומית, ובתוך צה"ל - רב־זרועית וזירתית. האיום השלישי מסתייע אמנם בגורמים רבים, אבל האחריות הבלעדית עליו היא של אוגדת הגליל. בכל תרחיש מלחמתי (ובוודאי בימות שיגרה) תפקידה הוא לעשות הגנה חזקה על הגבול כדי לשלול הישגים מחיזבאללה. זה אומר לא רק כוחות מתוגברים ושלל אמצעים ופעולות (למשל פינוי אוכלוסייה) שיינקטו בחירום, אלא גם לא מעט אמצעי מנע שננקטים בשיגרה.

כל מי שנוסע בכביש הצפון לא יכול להחמיץ את העבודות ההנדסיות הנרחבות שמתבצעות כדי להקשות את החיים על חיזבאללה: פריצת צירים, הקמת מצוקים, פריסת גדרות. צה"ל משנה את קו המגע ("ארגון המרחב" קוראים לזה בז'רגון הצבאי), ורואה איך מעבר לגבול חיזבאללה נוהג בדיוק כמותו - מתבסס, מתחפר, מתעמק בשטח הבנוי והפתוח, כדי להקשות על צה"ל בסבב הבא.

לוחם בפלוגת "תומר" החרדית // צילום: זיו קורן

בהקשר הזה זכאי חיזבאללה לציון גבוה: הוא עושה עבודה יסודית. זה בא לידי ביטוי באיסוף המודיעין השיטתי, בפעילות הסדורה שעוברת בכל אחד מ־230 הכפרים בדרום לבנון והופכת אותם למתחמי לחימה מבוצרים, בהקמת מכשולים ובביסוס הקשר עם צבא לבנון. היריבות ששררה בין הארגונים הללו בעבר התפוגגה על רקע הלחימה המשותפת בשנים האחרונות נגד גורמי דאעש ואל־קאעידה בגבול סוריה־לבנון, וגם לאור ההכרעה הברורה שחיזבאללה הוא בעל הבית האמיתי בלבנון.

מבחינת ישראל יש בכך גם חדשות טובות: במלחמה הבאה לא תהיה דילמה אם להפריד בין מדינת לבנון לחיזבאללה. ב־2006 נמנעה ישראל מפגיעה בתשתיות לבנוניות כדי לתקוע טריז בין לבנון לחיזבאללה, אבל בסיבוב הבא כבר לא יהיו שאלות. דבריהם של הנשיא והרמטכ"ל הלבנוני, ושיתוף הפעולה הגלוי בין צבא לבנון לחיזבאללה, הופכים מבחינת ישראל את לבנון וצבאה למטרה לגיטימית, ובמידה רבה עושים לצה"ל את החיים קצת יותר קלים.

ועדיין, המלחמה הבאה תציב בפני ישראל אתגרים לא מוכרים. לא רק בהיבט האיומים על העורף - שתכליתם הברורה היא לגבות מחיר ולייצר לחץ של האוכלוסייה על הממשלה - אלא גם בחזית. המלחמה בסוריה הפכה את חיזבאללה לכוח מיומן עם ניסיון קרבי משמעותי, ובעיקר - לצבא. מבחינת צה"ל יש בכך חסרונות (יכולתו של חיזבאללה לפעול במסגרות גדולות ולהפעיל שלל אמצעי לחימה, מטנקים וארטילריה ועד לאמצעים אוויריים ומודיעיניים מתקדמים), אבל גם יתרונות: קל יותר להילחם בצבא מעצם היותו ממוסד, היררכי ומרובה אמצעים, ומכאן גם מטרות.

 

הרנסנס של גבעתי

אל מלחמת לבנון השנייה הגיעה גבעתי רק בימים האחרונים. עד אז היא היתה בעזה, שקועה במבצעי התקיפה שאחרי חטיפת גלעד שליט, מתוסכלת מכך שלא נקראה למערכה הגדולה. בתוכניות המבצעיות העתידיות כבר אין סימן שאלה לגבי מקומה: בכל מתאר, בכל זירה, יש לגבעתי מקום מרכזי.

בהמשך השנה תסיים החטיבה את הפעילות המבצעית, ותצא לאימון. התוכנית הרב־שנתית מאפשרת לצה"ל, ולגבעתי בתוכו, להתאמן לא מעט כדי לשמור על כשירות גבוהה למלחמה; זה מתבטא ביכולת, אבל גם בחוסן. גבעתי היא היום חטיבה חזקה, מבוקשת, בטוחה בעצמה. על כל מקום מתחרים כמה מתגייסים, רוב הטובים יוצאים לקצינים, לא מעט ממפקדי הפלוגות גם חתמו לטווח ארוך. גם הקליטה באוגדה 162, כחלק מהשינוי הארגוני בצה"ל, עברה חלק; כנראה שבעידן הנוכחי קל יותר לחבר את הדנ"א של גבעתי, נח"ל וחטיבת השריון 401 לאורגן מתפקד אחד.

אבל העידן הזה מעורר גם שאלות וקשיים. פרשת אלאור אזריה שטילטלה את צה"ל בשנה החולפת לא פסחה גם על גבעתי. לחיילים היו שאלות, מקצתם כעסו. כמו בכל צה"ל, הטיפול היה באמצעות שיחות של מפקדים. מפקד החטיבה ומפקדי הגדודים והפלוגות עברו יחידה־יחידה, חייל־חייל, כדי לוודא שכולם מבינים מה מותר ומה אסור. 

המח"ט, אל"מ ירון פינקלמן, פגש חיילים מגדוד "צבר" שפעלו בראשית גל הטרור בשכם והרגו עשרות מחבלים בסידרה ארוכה של היתקלויות. פינקלמן שאל את החיילים אם מישהו מהם פחד לירות; איש לא הרים יד. השאלה הבאה היתה אם היה מישהו שלא קיבל גיבוי לאחר שירה; גם כאן, כולם שתקו. המסקנה היתה ברורה: מי שפועל לפי הנהלים, יקבל גב.

צריך להיות תמימים במיוחד כדי להאמין שזה היה האירוע האחרון מסוגו. הוויכוח הפוליטי הסוער, המחלוקת בסוגיות דתיות, המעורבות הבוטה של חברי כנסת, רבנים ושאר צעקנים בנעשה בצה"ל, ובעיקר הזמינות וההשפעה של הרשתות החברתיות - כל אלה יחייבו טיפול פיקודי מתמשך. 

מתן אלגרבלי, המ"פ היוצא של פלוגת "תומר" (ראו מסגרת), מזהיר מפני הפסוק המוכר מהתנ"ך ש"בימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה", ומוסיף ש"אמרתי לחיילים שלי שבצבא יש רק מחליט אחד, וזה המפקד, ואם יהיה בדבר הזה סדק אפשר לסגור כאן את הבסטה וללכת הביתה".

בהיבט הזה צפויה גבעתי להתגעגע להר דב. אחרי האימון תחזור החטיבה לפעילות מבצעית, הפעם בשטחים, עם כל המורכבות והדילמות המוכרות. בינתיים היא בצפון, במקום שבו הדברים ברורים, שחור ולבן.

סרן מתן אלגרבלי, המ"פ היוצא של הפלוגה החרדית // צילום: זיו קורן

רק כאשר החיילים הצעירים יתבגרו קצת, או כאשר יתנהלו כאן שוב חילופי מהלומות בין ישראל לחיזבאללה, הם יבינו מה עבר עליהם בקו הזה, ושכאן - יותר מבכל מקום אחר - עושים צבא כמו בספר, ומסכמים כל יום שקט בסיפוק על כך שהמלחמה נדחתה לפחות ביום אחד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו