איציק חנונא קם בהיסוס ממיטתו ומגשש את דרכו בידיים פרושות אל עבר השולחן. סגור בעולם משלו, שבו הוא לא שומע ולא רואה דבר, הוא מעביר את ידיו על הכיסא ועל השולחן, כמוודא שכאן אפשר להתיישב. הוא מוציא מכיסו פיסת נייר מקופלת. "ככה את יכולה לדבר איתי", יאמר לי בשפתיים קפוצות ובקול כמעט בלתי נשמע, יפרוש את הדף על השולחן. אותיות הא"ב מצוירות שם בטוש כחול עבורי, מתחת האותיות בכתב ברייל עבורו.
"תעבירי את היד שלי על האותיות, זו הדרך שלי לקרוא מה שאת רוצה להגיד", הוא מניח את ידי בידו, ואנחנו מתחילים במה שנראה בתחילה כמשימה מייגעת, אבל מתגלה כדרך מופלאה לנהל שיחה. בתחילה בהיסוס, ואחר כך במהירות, אני מתחילה להעביר את אצבעו על האותיות כדי להרכיב את המילים. כשהוא רואה שאני מתעכבת מעט על האותיות, הוא מלמד אותי על המילים המקוצרות. 'כן' זה מספר טפיחות קלות על כף היד, בשביל 'לא' משפשפים את כף היד, ותיפוף באצבעות זה סימן לצחוק; ושיחה עם איציק, שלא נותן למוגבלות לעצור אותו, מלווה בהרבה תיפופי אצבעות.
"אני אעשה הכל כדי לנהל חיים עצמאיים, חוץ מלהיכנס למטבח", הוא פורש בפניי את משנתו. "אני לא אוהב לבשל. רק לזלול", הוא צוחק.
איציק. שיחה מלווה בהרבה תיפופי אצבעות
כבר חמש שנים שהוא כאן, בהוסטל "אופק, בית לעיוורים־חירשים" בחולון של משרד הרווחה בתפעול חברת "שְׂלָו", שבו נותנים לו ולדיירים נוספים עם מגבלה דומה את הכלים לפרוץ את העולם הפנימי שבו הם סגורים מאז הילדות. לצאת מהעולם שבו לא רואים ולא שומעים דבר ולמצוא דרכי תקשורת אחרות עם העולם, דרכי עצמאות, חברות ושמחה עם המגבלה.
איציק, למשל, צריך רק את המגע. מגע אנושי המוביל אצבעות על דף נייר, מגע שלו על כתב הברייל שפורש בפניו עולם שלם, מגע המאפשר לו להרגיש את השמש, את הרוח, את החולצה המתאימה למכנסיים, את העולם.
מדף הספרים בחדרו עמוס עשרות ספרים בכתב ברייל. בגיל עשר התאהב בקריאה, המאפשרת לו לראות עולם יותר מכל אמצעי אחר. "את זה אני קורא עכשיו", הוא מניח בשאון גדול על השולחן קלסר עב כרס של הספר "אש ידידותית" של א.ב. יהושע. "אני מחכה לקרוא את "במבוא חיי", שכתבה בחורה עיוורת, זה שישה כרכים, יש עוד מה לקרוא".
מכשיר קטן שמונח לפני המקלדת שעל השולחן בחדרו מאפשר לו להשתמש גם במחשב. הוא מקליד במקלדת רגילה וקורא בעזרת כתב ברייל. כך הוא מנהל חיים וירטואליים שלמים, עם עמוד פייסבוק משל עצמו, מאמרים שהוא כותב, כמו גם שירים וסיפורים על החיים. חיים של צבעים שמעולם לא ראה, של צלילים שפעם נשמעו לו היטב והיום הוא מסוגל רק לשחזר אותם בזיכרון מתוק, במגע רוטט של רמקול המשמיע מוסיקה.
"אינני שש לחזור לראות. אם אראה ולא אבין מה אני רואה, מה זה אומר, זה יהיה ממש מפחיד. יתרה מזאת, זה ימוטט את כל תפיסת עולמי", כתב באחד הפוסטים שלו המתארים את חייו, ובאותה נשימה הודה שיש דברים שהיה סקרן לראות, כמו אור הירח, "כי את השמש אפשר לחוש אבל לא את הירח והכוכבים".
"אמי סיפרה שכשהייתי קטן ראיתי את השמש, אך אני מטיל בכך ספק גדול", כתב עוד. "כמעט מבטל את זה. כששאלתי אותה על סמך מה היא קובעת, היא אמרה שהייתי ממצמץ בעיניים. זה לא אומר כלום. גם היום כשהשמש מכאיבה לי בעיניים אני ממצמץ".
הוא בן 53, נולד בגבעת אולגה, עיוור מלידה. אחותו ולרי בוגרת ממנו בארבע שנים, אחיו שאול צעיר ממנו בשש שנים וחצי. בגיל 11 חלה בדלקת קרום המוח, וגם השמיעה נפגעה, עד שבתוך כמה שבועות אבדה לגמרי. הילד הקטן, שמלידתו הכיר את העולם בארבעה חושים, נאלץ להתמודד גם עם אובדן השמיעה, להילחם שלא להיסגר בחלל שלכד אותו בתוך עצמו.
"הייתי בוכה הרבה, היה לי מאוד קשה", הוא מתאר עכשיו בקול חלוש. "אבל ההורים שלי לא נתנו לי ליפול, זה המזל שלי. למדתי בתיכון רגיל, עשיתי בגרויות, למדתי שנתיים ספרות באוניברסיטה הפתוחה. כל הזמן רציתי ללמוד עוד ועוד. לדעת עוד ועוד. לא להישאר תקוע. זה מה שהוביל אותי קדימה תמיד".
מורדי עם דורון, העובדת הסוציאלית
עכשיו הוא כותב שירים למגירה, ויום אחד הוא חולם לפרסם אותם. בזמנו החופשי הוא יוצא עם חברים לבתי קפה, קורא ספרים או כותב. "יש לי הרבה חברים רואים ושומעים", הוא מציין את הדי מובן מאליו, כמי שהיה מעורב תמיד בכל סוגי האוכלוסייה.
החלום שלו, הוא לרגע מרצין, הוא למצוא בת זוג. "אדם עם מגבלות יכול להיות עצמאי ולהגיע רחוק, ויודע לקחת את הכלים הנכונים", הוא מדגיש. "אבל אני לא מצליח למצוא בת זוג, כי אני לא יודע לאן לפנות. פורום של היכרויות לא כל כך מתאים לי.
"הדבר הכי חשוב לי הוא שיידעו שאדם עם מוגבלויות לא צריך לוותר. אסור לו להרים ידיים. הוא יכול להשיג כל מה שהוא רוצה, גם אם צריך עזרה, אם הוא יודע שהוא יכול. מעולם לא ויתרתי על דברים שחשובים לי. יצאתי לטיולים בבית הספר עם ליווי, אני מתעקש לדבר עם אנשים, לפגוש אנשים שמעניינים אותי להתקדם במשחק ובכתיבה. לא יושב כל היום בבית וסגור בעולם שלי".
הכי חשוב זה המגע
את הרעיון של הדף שדרכו אנחנו מתקשרים הגה אבא שלו יוסף, בקיץ 75' כשאיציק היה עוד ילד. איציק אוהב את השיטה הזו, כשמחזיקים לו את היד. "מגע זה הדבר הכי חשוב לי. אני אוהב כשמחזיקים לי את היד. עד שהיה לי את הדף הזה, הייתי מתקשר עם מכונת ברייל. היו מקלידים לי. אבל ככה אני יכול ליצור קשר ישיר עם אנשים, דרך המגע.
"הוא היה גאון, אבא שלי", קולו נחלש אף יותר. "רק אחרי שהוא נפטר לפני חמש שנים ממחלה בריאות, התחלתי להבין איזה אדם הוא היה והתחלתי להעריך אותו".
עד לפני 11 שנה היה גר בבית עם הוריו שתמכו בו תמיכה מלאה. לפני 11 שנה עבר להוסטל בגדרה, כזה המותאים לבעלי מוגבלויות שכליות שלא בדיוק התאים לצרכיו. "ההורים שלי התבגרו, אני התבגרתי, התחלנו לריב יותר מדי. קשה להיות עיוור וחירש שתלוי בהורים, כשהם בעצמם כבר מתבגרים וזקוקים לעזרה. אז עברתי להוסטל בגדרה כי לא היה מקום אחר שיקומי לעיוורים־חירשים".
דני. מנהל חיים כמעט עצמאיים לחלוטין
איציק הרגיש מההתחלה שהמקום לא מתאים לו. "לא הרגשתי שזה המקום בשבילי. הייתי מבין הדוחפים להקמת ההוסטל הזה, שמיועד לעיוורים וחירשים", הוא מתגאה, "אבל לא רק אני. כל הגורמים לחצו על משרד הרווחה, עד שהצליח להיפתח.
"ופה זה הבית שלי. הצוות מבין ותומך, יש לי חדר משלי, נעשיתי יותר עצמאי. אני יודע לשטוף כלים, לקחת את הבגדים לכביסה, מתקלח לבד. עד שהגעתי לכאן לא ידעתי בכלל להתקלח לבד, בן אדם בגילי. זו הפעם הראשונה שהגעתי להישגים כאלו, כי כל הזמן מאתגרים אותי כאן".
הבית של איציק, הוסטל אופק המיועד לעיוורים־חירשים, הוקם לפני חמש שנים. איציק היה בין הדיירים הראשונים, וקיבל עצמאות מלאה כשגם זכה לחדר משלו, ללא שותפים. מלבד עשרת הדיירים הנמצאים בו כיום, יש כאן גם אם בית, עובדת סוציאלית וחמישה מדריכים שאמונים על הטיפול בדיירים, רובם מתנהלים כיום בעולם של שלושה חושים בלבד, לא שומעים ולא רואים, וחלקם מתמודדים עם ראייה מוגבלת.
הדבר הכי בולט כאן הוא השקט. גם אלו הנעזרים במכשיר שמיעה לא מדברים בקול, כאילו התרגלו כבר שהשאר לא באמת שומעים אותם. זו שעת צהריים, והדיירים מסיימים את ארוחת הצהריים שאת רובה עזרו להכין בעצמם. אחת מהם שוטפת את הכלים. מבלי לראות או לשמוע היא לא מפספסת שום כוס או צלחת, יודעת בדיוק היכן סבון הכלים והיכן מניחים את הכלים הנקיים. כל זאת אחרי אימון של שנים.
בסלון המרווח פתוחים שני הליכונים, לפעילות ספורטיבית של הדיירים. לאורך כל הקירות הוצמדו קורות עץ, שעליהן יכולים הדיירים להישען כדי לסמן את הדרך. מתגי האורות מסומנים בצבעים עזים שונים מצבע הקיר, עבור אלו שמסוגלים לראות מעט. ההנגשה כאן היא אלמנט חשוב.
איציק (מימין) עם נועם, מצוות ההוסטל. התאהב בקריאה בגיל עשר
המקום מאויש באנשי צוות 24 שעות ביממה, כשמדריך הלילה לא ישן. הרעיון העיקרי הוא לתת לדיירי ההוסטל חיים עצמאיים, עם התמיכה הנדרשת בהתאם למגבלה שלהם. גם לוח הזמנים והפעילויות מגוון ומותאם לאוכלוסייה. בבקרים, מי שעובד במפעל נוסע לעבודה, ומי שעובד בתיאטרון ולא מציג באותו היום עסוק ביצירה, במחשב ובמטלות שגרתיות של ההוסטל, כמו הכנת אוכל, ניקיון וכביסה, בליווי מדריכים.
בימי ראשון יש כאן חוג של טיפול בצמחים. עשר אדניות לבנות מסודרות בחצר, וכל אחד מהדיירים מגדל בהן חסה, תותים, בצלים וכל טוב, שהדיירים מטפחים גם מעבר לשעות החוג. באותו היום גם מתקיים חוג כישורי חיים בקבוצה, שבו לומדים להתנהל עם מטלות היום־יום.
בימי שני נוסעים דיירי הבית ל"בית דוד" בתל אביב, מרכז פעילויות חברתי לבעלי לקות כפולה בשמיעה וראייה. בימי שלישי יש חוג ריקודי עם וברביעי חוג ספורט. כל אחד מקבל גם קורס פרטי בברייל והעשרת שפת הסימנים, ובזמנו החופשי פוגש חברים, יכול לבלות עם מתנדבים ועוד.
שני שרקנים משחקים בכלוב ענקי בחלקה האחורי של הגינה, לצד דק מרשים המקורה בעץ. "מישהו כאן?" פונה אלינו דני לוי, מגשש באצבעותיו את הדרך אל פינת הישיבה בחצר. משקפי שמש עבים על עיניו, מנסים להסתיר את העיוורון. דורון בראל, עובדת סוציאלית בהכשרתה ומתאמת טיפול בהוסטל, לוקחת את כף ידו. היא המתרגמת שלי להיום לשפת הסימנים. הפעם, במקום להרים את ידיה, היא מקישה באצבעותיה על פרקי אצבעותיו, מסבירה לו מי סביבו ולשם מה אנחנו שם. "שפת הכפפה", קוראים לדרך התקשורת הזו, שבה האותיות קבועות על פרקי האצבעות וכף היד, והדוברים מקלידים על האצבעות כבמקלדת קסם.
הוא בן 66, עלה עם משפחתו מאיראן לפני 40 שנה. יש לו חמישה אחים, אחד מהם, נורני, סובל מאותה מגבלה כמוהו וגר איתו בהוסטל. שניהם סובלים מתסמונת אשר, תסמונת גנטית שהלוקים בה נולדים עם חירשות מלאה או חלקית ועם השנים מאבדים גם את יכולת הראייה. הם נתמכו רוב חייהם על ידי ההורים, וכשאלו נפטרו לפני 20 שנה עברו לגור לתקופה קצרה אצל אחותם אורית, שעד היום היא המטפלת העיקרית בהם.
דני (משמאל), איציק, יוני ומורדי. מרגישים שזה הבית שלהם, המקום שבו הכי נוח להם
עד לפני הקמת ההוסטל, דני גר במסגרת "מרפא גנים", שם עבד במפעל מוגן, ועם הקמת ההוסטל בחולון עבר לגור בו יחד עם אחיו. בחדרם המשותף, שנמצא בקומה השנייה, הם מנהלים חיים עצמאים כמעט לחלוטין, דני עובד במפעל המוגן "המשקם" בחולון ונורני כשחקן במרכז "נא לגעת".
גם איציק עובד בתיאטרון "נא לגעת" ביפו, המהווה נקודת מפגש בין עיוורים־חירשים לאוכלוסייה הרחבה. הוא ונורני מופיעים יחד בהצגה "לא על הלחם לבדו". איציק למד משחק בהדרכת הבימאית, ושם הוא מבלה את רוב הבקרים. "בגלל שאני לא יכול לראות את ההצגה, אני כותב לעצמי את הטקסט ומשנן אותו, ומסבירים לי איפה להיות על הבמה. אני מאוד נהנה, למרות שקשה לי כבר לעשות את אותה הצגה כבר שנים", הוא צוחק.
מסוגלים לכל דבר
הוסטל אופק הוקם ביוזמת ובמימון משרד העבודה והרווחה, שמגיש לעיוורים מגוון רחב של שירותי שיקום כגון סיוע רגשי ותפקודי, סבסוד עזרי הנגשה ועזרים טכנולוגיים, וגם שיקום חברתי בפעילויות פנאי ונופש מונגשות. במשרד מדגישים שמטרת ההוסטל היא להיטיב את איכות החיים של אוכלוסיית העיוורים־חירשים ולקדמם לעבר תעסוקה ועצמאות. כל דייר מתוקצב בסכום של 14 אלף שקל, וחלקם משולבים גם במפעלים מוגנים או בתיאטרון המיועד לאוכלוסייה זו.
מי שזכה במכרז להפעלת הבית היא חברת "שלו", המספקת שירותי שיקום וטיפול ממוקדי החלמה ברחבי הארץ ומעניקה מסגרות דיור, פתרונות תעסוקה, שירותי חונכות, הדרכה להורים, שיקום לאחר משבר נפשי ועוד. רעיה ומשה שלו, בעלי החברה, מבססים את הגישה והחזון של החברה על החיים עם ניר, בנם הבכור המתמודד עם שיתוק מוחין וחירשות מינקות. "החזון שלנו הוא בית שכל אדם יוכל לממש בו את עצמאותו, לקדם את המטרות שלו ולבלות בחברת אנשים המבינים אותו ואיתם יוכל לתקשר וליהנות מאיכות חיים גבוהה", אומר צחי שלו, אחיו של ניר, בעלים וסמנכ"ל פיתוח עסקי בחברה.
"התמודדות עם נכות כפולה מביאה איתה הרבה אתגרים, והקושי מתגבר כשהאדם חי בסביבה שלא יכולה לתת מענה מיטבי לצרכים שלו, בנוסף לקושי האובייקטיבי הקיים ביצירת קשר עם אותו אדם. כל אלו הובילו לפתיחת הבית שהגישה השיקומית בו עומדת על ראיית האדם בכללותו, בדגש על הכוחות והיכולות הטמונים בו. יש לנו קשר טוב עם משרד הרווחה, שעוקב אחרי תוכניות השיקום של כל דייר ואחרי ההתקדמות שלו".
כיום יש בהוסטל עשרה דיירים, והבית עצמו ערוך ל־11 דיירים. ב"שלו" מבטיחים שאם יהיו עוד, יוכלו במהרה לארגן בתים נוספים לעד 36 אנשים.
"חלק מהאנשים הגיעו לכאן אחרי שהיו במוסדות שלא מתאימים להם", מסבירה נופר מרשק, מנהלת אזור המרכז בעמותה. "אמנם יש להם מגבלה, אבל הם לא מתאימים למוסדות של אנשים עם פגיעה מוחית או קשישים. אנשים שהגיעו מהבית חששו קצת להגיע לכאן, כי בבית עשו בשבילם הכל והם לא ידעו איך מקום כזה מתנהל. לאט לאט הבינו שאנחנו אחראים על הכל, אבל התפיסה היא שהם יכולים לעשות הכל ואנחנו כאן ללמד אותם ולעזור להם.
"דייר שלמשל לא רוצה ללמוד לבשל לא חייב, אבל אנחנו נמצא יחד איתו משהו אחד שהוא כן רוצה להכין, ואת זה הוא ילמד להכין. אולי מאוחר יותר הוא ייפתח להכין דברים נוספים.
"כל אחד אצלנו צריך לדעת שכשהוא גר כאן, יש לו מחויבות לעצמו ולשותפים, ודברים שהוא צריך ללמוד לעשות בעצמו, אפילו ברמת להתלבש, להתקלח ולהתארגן, כי הוא מסוגל לכך".
מחפש את החצי השני
מורדי וייס (40) יושב בסלון ומנסה להתרכז בעבודה במחשב. עיניו הבהירות נעימות, רכות, מתרכזות באותיות הכתובות בפונט גדול מאוד על המסך. דורון מניחה יד על כתפו והוא מסתובב בחיוך. הוא לא שמע אותנו מתקרבות.
דורון מלהטטת באצבעותיה והשניים מנהלים שיחה קולחת בשפת הסימנים. כמי שסובל מתסמונת אשר, הוא מודע היטב לכך שבקרוב יצטרך להסתמך בעיקר על חושיו האחרים, אבל מנסה בינתיים למשוך כמה שאפשר עם שפת הסימנים.
הוא בחור גבוה וחייכן, גדל בארה"ב ולפני תשע שנים החליט להגשים חלום ולעלות לישראל, לבדו. עד היום, הוא צוחק, יש לו מבטא אמריקני אפילו בשפת הסימנים, שגם בה יש הבדל בין עברית לאנגלית.
אחותו הגדולה, הבכורה מבין ארבעת הילדים במשפחתו, סובלת גם היא מהתסמונת.
"תמיד חלמתי שיהיה לי בית פה", הוא מסמן לדורון, שמתרגמת עבורי. כשהוא מתקשה להיזכר במילה בעברית הוא כותב לה את המילה באנגלית על כף היד. "באתי ממנהטן בניו יורק, ישר לירושלים. היה קשה בהתחלה, גם כי הנגישות בארץ היא פחות טובה מזו שיש בארה"ב וגם כי לא ידעתי את השפה, הרי גם שפת הסימנים היא שונה. אבל בסוף הבנתי שכל דבר זה רק אתגר שאני צריך להתמודד איתו".
בתחילה, הוא אומר, התקשה להתמודד עם מיעוט העזרה ללקויי ראייה בארץ, תחום שבארה"ב היה מאוד מפותח. עם השנים המצב השתפר. "עכשיו יש כל מיני טכנולוגיות שמגדילות פונטים במחשבים או מסכים, צבעים אחרים כדי להדגיש נקודות חשמל וכדומה. מצד שני, עדיין יש מקום לשנות, דברים שאפשר לשפר. לשים אמצעי רטט ברמזורים שנוכל לחצות את הכביש, אותיות גדולות באוטובוסים, חוקים ואמצעים שיקלו על העצמאות של כבדי ראייה שגם לא יכולים לשמוע".
הוא מאוד אוהב את ישראל. ביקר פה כמה פעמים עם תוכנית "תגלית" ובני משפחה, עד שהחליט לעבור לכאן סופית. גר כחצי שנה אצל חבר שהכיר בארה"ב ועלה לארץ, עד שמצא דירה לבדו בירושלים. הוא עבד בדואר במשמרת לילה, התרגל לחיים בארץ. "ישראל זה הבית שלי, אני אוהב את ישראל. את הסביבה, את האווירה, את האנשים, שהם חמים ומעניינים", הוא לא מפסיק לחייך.
"אחרי ארבע שנים וחצי הבריאות שלי קצת הידרדרה, אז החלטתי להתמקד בבריאות ועזבתי את העבודה. התחלתי להרגיש קצת אבוד, כל המשפחה שלי בארה"ב, בלי שבאמת יש מישהו שיכול לעזור לי. אבל ידעתי שאני לא רוצה לחזור לארה"ב. מגיל 18 אני לא גר בבית, אין לי מה לחזור הביתה להורים ואני מאוד אוהב את ישראל".
על הוסטל אופק שמע לפני כארבע שנים, כשהיה בביקור במכון "בית דוד". הוא פנה לעובדת הסוציאלית המטפלת בו בירושלים, וביקש לתאם פגישה בבית אופק בחולון.
"נפגשתי עם מנהלת ההוסטל, ראיתי את המקום ומאוד התרשמתי. רציתי את המקום שלי, את הניקיון שלי, במקום שבו אני גם יכול לקבל עזרה ותמיכה וגם להיות עצמאי. הייתי כל הזמן לבד בדירה בירושלים, והבנתי שאני צריך עזרה. אז כאן יש לי גם דירה משלי, וגם אני לא לבד ויכול לבקש עזרה מהמדריכים בהוסטל כשאני צריך".
מאז הוא פה, בחדר פרטי בקומה השלישית. שני חדרים צמודים שהוסבו לדירת מגורים קטנה, עם מטבחון משלו, סלון ומקלחת. ככה, הוא מסביר, הוא יכול גם לשמור על הפרטיות שלו, וגם בשעת הצורך להיעזר בצוות ההוסטל ולהתחבר עם אנשים כמוהו. מעל המיטה תמונתם של בני משפחתו בארה"ב, על המקרר תמונות של האחיינים. הוא שומר אותן קרוב, כל עוד הוא יכול לראותם.
"אני יודע שהראייה שלי מידרדרת ועוד תידרדר עם השנים", יוסיף מאוחר יותר, כשנתכתב במייל ללא התיווך של מתורגמנית. "בשלב זה אין טיפול או תרופה לתסמונת, וקשה לדעת מה יהיה בעתיד. זה מפחיד לפעמים, ומעלה הרבה חששות, אבל אני לא ממש חושב על זה אלא שמח יותר שאני יכול לראות בשלב הזה. אני מנסה לעבור מיום ליום, ולהישאר עם חשיבה חיובית שאיתה אני יכול רק לקדם את החיים שלי".
גם הוא עובד בתיאטרון "נא לגעת", ולפני כחודש החל לשחק בהצגה "אדגר", אחרי חמישה חודשים של חזרות מפרכות. "זו פעם ראשונה שאני משחק, וזה שינוי גדול בחיים שלי שאני מאוד שמח שעשיתי. כשהייתי ילד הייתי ביישן, ועכשיו אין לי בושה. להיות שחקן ראשי בהצגה זה אתגר גדול.
"זו הצגה על אדם בריא שמאבד פתאום את הראייה והשמיעה, ולמרות שמאוד קשה לו בהתחלה הוא לאט לאט מתחזק. קצת מזכיר את החיים שלי, אבל יש הבדל מאוד גדול. הגיבור בסוף ההצגה מוצא בת זוג, אבל אני עדיין מחפש. היו לי פה בנות זוג בעבר, שהכרתי דרך חברים או בהצגות, אבל לא משהו שהחזיק. עכשיו אני מחפש מישהי שאתחבר אליה מהר. מישהי חמה, רגישה, חכמה ומצחיקה שאוהבת לטייל. אם את מכירה כזו תגידי לה שאני פה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו