מאוד קל לתקוף סטטיסטית את עונת הטריפל דאבל ההיסטורית של ראסל ווסטברוק. ממוצע הטריפל דאבל העונתי השני בהיסטוריה, שיא הטריפל דאבלים וגם תואר מלך הסלים על הדרך.
אחוז הקליעה נגד גולדן סטייט? 37.5. נגד סן אנטוניו? 36.7. נגד קליבלנד? 34. המאזן נגד שלוש קבוצות העילית? 2 ניצחונות ו־7 הפסדים - הכדורסל הזה אינו כדורסל מנצח.
יותר מכל, הסלט הסטטיסטי הזה מראה כי האסיסט הפך להגדרה הסטטיסטית הכי בעייתית בכדורסל. ווסטברוק הוא המוסר השלישי בליגה בכמות האסיסטים, אך הקבוצה שלו מדורגת 25 ומספר האסיסטים הקבוצתיים הוא אחד המנבאים הטובים ביותר להצלחה: גולדן סטייט ראשונה (בהפרש עצום), בוסטון שלישית, יוסטון רביעית, סן אנטוניו שישית.
למעשה, העובדה שווסטברוק מוסר חצי מהאסיסטים של אוקלהומה (שזה הרבה יותר מחצי בדקות שהוא על המגרש) מצביעה על כך שהקבוצה הזו בכלל לא מניעה כדור. הכדור אצל ווסטברוק, ואם הוא מוסר השחקן הבא זורק. עם המחשבים ומערכות המעקב של היום, הגיע הזמן למדידה שתבדוק את אחוזי הקליעה בעקבות המסירות שלך.
אבל נעצור פה! ספורט הוא לא רק הסברים סטטיסטיים לניצחונות. ההישג עוצר נשימה מבחינה אחת פשוטה: גוף אנושי אחד, לא כל כך גדול, מבצע אותו. ווסטברוק מגיע בכל יום לאולם כדורסל ולוקח על עצמו מעמסה גופנית בלתי הגיונית. בעונה שבה קבוצות בכירות שלמות לקחו יום מנוחה לכוכבים, ווסטברוק טרם החמיץ משחק אחד. קצת בדומה לעונות 2,000 יארד של נושא כדור בפוטבול: זה לרוב לא מנבא הצלחה קבוצתית, אבל זה עוצר נשימה ומרגש אנשים.
ווסטברוק. כמות האסיסטים שלו מלמדת על כך שקבוצתו לא מניעה את הכדור // צילום: איי.אף.פי
מה יהיה בעתיד? קודמו של ווסטברוק בהישג, אוסקר רוברטסון, חבר בסיום הקריירה שלו לקארים עבדול ג'באר ועבר למילווקי כדי לזכות באליפות. אני לא רואה מועדון שמצליח לבנות אלופה סביב ווסטברוק, וזו כנראה דרכו לאליפות אפשרית לעתיד. אבל מי שצופים בו - במשחקים שלמים או בתקצירי הבוקר - מה שעשה העונה הוא בלתי נשכח.
בין ג'ורדן ללברון
דרך ארוכה יש לווסטברוק להיחשב לשחקן הטוב בעולם, תואר שעדיין מיוחס בעיקר ללברון ג'יימס, שהעונה הזו במידה רבה מגדירה אותו בעיניי - בלי קשר לשאלה אם יעפיל לגמר שביעי ברציפות, יזכה בתואר רביעי או לא יצליח בפלייאוף - בשאלה שחשובה לו מאוד: ההשוואה למייקל ג'ורדן. שלשום לברון שוב לא שיחק, כמו גם קיירי אירווינג, בזמן שמחליפי קליבלנד ניצחו במיאמי בהארכה. הקאבס כנראה אדישים יותר לשאלת הביתיות אחרי ניצחון החוץ המרשים שלהם בבוסטון לפני כמה ימים.
זהו לברון. הפילוסופיה שלו היא לעשות את הדבר הנכון לטובת האליפות, ועבורו זה אומר לנוח בפעם השביעית העונה. כחלק ממגמה שבה קליבלנד משדרת לקהל שחוויית הצפייה בקבוצה בעונה הרגילה היא אינטרס משני, לברון מחשב חישובים: המנוחה שלו חשובה יותר מביתיות מול בוסטון. את גולדן סטייט אי אפשר להשיג בעונה הרגילה; את השחקן הזה צריך לרכוש; את המאמן הזה צריך להחליף; ורק שונאים יתכחשו לכך שספק אם היה שחקן שהבין את המשחק ואת התעשייה כולה כמו לברון.
לברון ג'יימס במנוחה. הפילוסופיה היא לעשות את הטוב ביותר לטובת האליפות // צילום: USA SPORTS TODAY
לכן בכלל ג'ורדן מופיע בקטע הזה, כי הפילוסופיה שלו היתה אחרת. הוא ציטט פעם את ג'ו דימאג'יו ואמר: "אני בא למגרש במחשבה שיש ילד אחד ביציע שעדיין לא ראה אותי". והוא לא התכוון להגיד לילד הזה שעכשיו העונה הרגילה. נכון, אולי לקראת סוף העונה שיחק לפעמים 25 דקות, אבל מעולם לא איכזב במתכוון את אוהדיו.
אם לברון ישאל את עצמו פעם למה לא היה אהוב כג'ורדן, התשובה תהיה כפולה: הוא שחקן פחות טוב באופן ברור (וזה באמת מבלי להמעיט בערכו), ואהב את האוהדים קצת פחות.
תהילה חמקמקה
הקריירה של כוכב הספורט הספרדי היא המחשה לכמה חמקמקה התהילה. כשסרג'יו גרסיה ירד לאחר שנוצח על ידי טייגר וודס בחבטה אחת בלבד מטורניר ה־PGA (אחד מארבעת טורנירי הגרנד סלאם של הגולף) ב־1999 באילינוי, התחושה היתה שנפתח עידן חדש בגולף. לוודס, עוד לא בן 24, זה היה מייג'ור שני, גרסיה היה רק בן 19 וגולפאי עוצר נשימה. כוכב שביט. הפעם האחרונה ששחקן בן פחות מ־20 זכה בטורניר כזה היתה ב־1911.
וודס נגד גרסיה אמורה היתה להיות היריבות של המיליניום, אך זה קרה אחרת לגמרי. וודס הגיע ל־14 זכיות - שני בהיסטוריה לג'ק ניקלאוס, אף שרבים יטענו שבגלל היריבות הבינלאומית העמוקה יותר וסידרת הישגים אחרים, וודס הוא כן הגולפאי הגדול בהיסטוריה. גרסיה לא הגיע אל הדיונים. הוא סיים 12 פעמים בין חמשת הראשונים בטורנירי מייג'ור מבלי לטעום ניצחון, עד שלפני חמש שנים אמר בראיון גלוי לב: "אינני טוב מספיק, אין לי היכולות המספיקות, והגעתי למסקנה שתמיד אשחק על מקום שני או שלישי".
גרסיה. היה אמור להיות היריב המושבע של וודס אך זה לא קרה // צילום: איי.אף.פי
ובצד המקצועי - חובט נפלא של הכדור הארוך, לא מספיק טוב עם הכדור הקצר המסיים. הקלישאה של הגולף היא שהכסף נמצא בכדור הקצר.
יום ראשון האחרון, במאסטרס באוגוסטה ג'ורג'יה, לא נראה שונה במיוחד. ההתמוטטות הרגילה של היום האחרון נתנה לג'סטין רוז, האלוף האולימפי האנגלי, את היתרון. אבל אולי כשאתה כבר בשלב שאחרי הציפיות, הגולף הנפלא יכול לחזור לדבר. פתאום בגומה ה־15 גרסיה חזר לתחרות עם חבטת "איגל" שהזכירה את ילד הפלא של 1999. הוא ניצח בהארכה (גומה נוספת) אחרי טעות של האנגלי וסיכם: "אני גאה בעצמי על כך שלמדתי לקבל דברים כמו שהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
