איך כמעט מתתי בפרו

"כשהבאנו את זהר לבית החולים בלימה, היא היתה במצב קשה. המדדים שלה צנחו, ואני כבר הייתי מבוהל לגמרי. אישפזו אותה בטיפול נמרץ, חיברו אותה להמון מכשירים והיא דיממה מהשפתיים ומהאף. אור, אחותה, דיברה בספרדית עם הרופאה, ד"ר אמפרו, ואני רואה ששתיהן בוכות. ככה, 25 דקות. ואני שואל את אור, מה? מה יש לזהר? מה קורה? ואור מסתכלת עלי ואומרת לי רק: 'אבא, אתה צריך לדעת שזה מסוכן'".

גם עכשיו, חודשיים אחרי, בוקי כ"ץ לא מצליח לשלוט בהתרגשות. לצידו זהר, הגיבורה שלו, שסיפורה ריגש את המדינה כשהיא התנדנדה בין חיים למוות בפרו. וגם אור שם, הגיבורה השנייה שלו, שאלמלא תושייתה, זהר אולי לא היתה כאן עכשיו, כדי לחגוג איתם את ליל הסדר.

"הרופאים איבחנו שאני סובלת מ־TTP, מחלת דם קשה, שהמאפיין הבולט שלה הוא הרס עצמי של כדוריות הדם האדומות", אומרת זהר. "כנראה היה חיידק שהתיישב לי בבטן. אם לאדם בריא יש לפחות 150 אלף טסיות דם למיקרו־ליטר, אצלי היו 6,000. מייד חיברו אותי לקתטר בצוואר והתחילו לתת לי עירוי דם. זה היה בדיוק ביום ההולדת ה־22 שלי".

בוקי: "המצב היה קשה מאוד. הרופאים היו מאוד שקופים איתנו ואמרו שהם מקווים שהיא תצליח לעבור את הטיפול הראשון ולהגיע לטיפול הבא. התקשרתי לנתי, אשתי, שהיתה בארץ, ואמרתי לה: בואי לכאן מהר.

"היינו זקוקים לתורמים רבים, מאחר שהיא נזקקה למאות מנות דם. אור החליטה לפרסם את זה ברשתות החברתיות. כולם התגייסו לעזור לנו. הקיבוץ שלנו, התנועה הקיבוצית, מד"א, חברי הכנסת חיים ילין ואיוב קרא, חברות וחברים של זהר. הרגשנו שמדינה שלמה עומדת על הרגליים ומאחורינו כדי להציל את הבת שלנו".

כבר 14 שנים הם ביטבתה. עברו מגן יבנה כשזהר היתה בת 8, כדי להרוויח את הטבע והפסטורליה ולהיות קרובים לאח של בוקי ולאחות של נתי, הנשואים זה לזו ומתגוררים בקיבוץ. בוקי (58) עובד בגידול התמרים. נתי (54), האם, היא מנהלת החינוך הלא פורמלי לכיתות א'־ו'. הבנות שחר (29) ואור (25) כבר עזבו את הקן, שחר עובדת בשיווק וגרה בראשון לציון, ואור גרה בתל אביב.

בצבא שירתה זהר כמ"כית בבסיס הטירונות של חיל המודיעין. כשהשתחררה עבדה במחלבה הענקית של הקיבוץ עם אביה ("הוא היה המנהל שלי, היה מאוד קפדן"), ואחר כך בתמרים. במקביל, החלה לחסוך כסף לטיול הגדול בדרום אמריקה.

"האמת היא שקצת פחדתי מהטיול הזה. פחדתי מהגעגוע להורים, לאחיות שלי, לחברים. אמנם אני יודעת ספרדית, למדתי בעיקר מצפייה בטלנובלות, אבל גדלתי כל החיים בחממה של הקיבוץ, כמעט לא יצאתי החוצה. ערים גדולות מלחיצות אותי. כשהייתי בצבא והייתי צריכה להגיע לחולון, הלכתי לאיבוד בראשון לציון ולא ידעתי איך לצאת משם. שחר עזרה לי בטלפון, אתה מבין?

"דווקא הוריי עודדו אותי לטוס ולטייל ואמרו כל הזמן שיהיה בסדר".

היא החליטה לצאת לטיול עם חברתה מהקיבוץ, טניה, שמבוגרת ממנה בשנה. יחד תיכננו מסלול מפורט של חצי שנה, שמתחיל בארגנטינה וממשיך לצ'ילה, פרו, אקוודור, קולומביה, קוסטה ריקה ומקסיקו.

בבית החולים בלימה, עם ד"ר אשר מוזר, מנהל בנק הדם של מד"א, וד"ר מריה איזבל מנריקה // צילום: יהודה בן יטח

בסוף אוקטובר הן נחתו בבואנוס איירס. "על השבוע הראשון חטפתי מכה ברגל, כנראה עיקמתי אותה. היו לי כאבים נוראיים, אבל החלטנו להמשיך. טסנו לאושואיה שבדרום ארגנטינה, אבל הצלחנו לטייל רק בפארק הלאומי, בגלל הכאבים שלי. אחרי שלושה ימים המשכנו לדרום צ'ילה, ושם נפרדנו. כל אחת המשיכה לטייל עם אחרים".

במשך שבועות ארוכים חרשה את ארגנטינה ואת צ'ילה, לסירוגין, עם מטיילים ישראלים שפגשה. "כל יום עשינו טיול, ובערב התחיל החיפוש איפה לישון. מצאתי את עצמי כל ערב עייפה ורעבה, רציתי רק לשים את הראש על המיטה. יום אחד לא מצאנו שום מוטל, אז אחד החברים ואני ישנו באוטו. אבל החוויה הכללית היתה של טבע מדהים".

קצת לפני שעלתה על המעבורת מבואנוס איירס לאורוגוואי עם חברתה שרון, שאותה פגשה בטיול, נפטרה סבתה רות, אמו של אביה. "לקחתי את זה קשה, רציתי כבר לסגור טיסה לישראל, אבל ההורים שיכנעו אותי להישאר. כל הזמן היו לי מחשבות על סבתא, ואיך אני לא בהלוויה שלה. בזמן ההפלגה מעדתי ונפלתי על הרצפה, ונפצעתי מעל האף. שרון רצה איתי שם מרופא לרופא".

בוקי: "דיברנו איתה כל יום והרגענו אותה. אמרנו לה שתמשיך לטייל, ושנפגוש אותה בסוף הטיול, בקנקון שבמקסיקו". 

נתי: "קנינו כרטיסים לכולנו (ההורים ושתי האחיות; ע"נ), ותיכננו לטייל איתה שבוע במקסיקו בתחילת אפריל, ואז להגיע לאחותי שגרה בווירג'יניה ולחגוג שם את הפסח".

זהר מחייכת. "המחשבה שהוריי והאחיות שלי באים לפגוש אותי בסוף הטיול נתנה לי זריקת עידוד להמשיך, מאוד התגעגעתי אליהם". 

אחרי שבוע וחצי באורוגוואי הגיעו זהר ושרון למפלי האיגואסו שבארגנטינה, ומשם עברו לברזיל. "זו מדינה שלא תיכננתי להגיע אליה, אבל שרון הציעה שאבוא איתה, ואז היא תבוא איתי לפרו.

"בברזיל עשיתי דברים שלא האמנתי שאעשה בחיי. טסתי על דאון, עשיתי אומגה מעל הים. דברים שבשיגרה לא הייתי עושה בחיים. הצבתי לעצמי מטרות לפני הטיול ובהן מחסומים שרציתי לפרוץ והתגברות על פחדים - ועשיתי את זה. הצלחתי להסתדר לבד ולמצוא את עצמי בטיול מוצ'ילרים כזה. זה היה כיף גדול, תחושה אמיתית של חופש". 

לקראת סוף הטיול בברזיל החלה זהר להרגיש רע. "כאב לי הראש והיו לי בחילות, וחשבתי שזה אולי בגלל שנשרפתי בשמש בחוף. טסנו ללימה, ומשם המשכנו לעיר איקה לעשות סקי חולות בדיונות. שם כבר היו לי סחרחורות קשות ובחילות, ואמרתי לשרון שאני לא מרגישה טוב. אבל איכשהו הצלחתי לסחוב את עצמי, עשיתי סקי חולות והצלחתי אפילו ליהנות מזה.

"חזרנו ללימה, אבל המשכתי להרגיש רע. שרון ושתי בחורות ישראליות שפגשנו, נוי ויעל, התכוונו לטייל בג'ונגלים בפרו, ואני העדפתי להישאר בהוסטל עם עוד כמה חבר'ה ישראלים. קבענו שאטוס לקוסקו ואחכה להן שם.

"סגרתי טיסה ולקחתי מונית לשדה התעופה בלימה. בדרך הסתכלתי על הגוף שלי וראיתי שיש לי סימנים כחולים ונקודות אדומות בחזה, בבטן וברגליים. נלחצתי מזה ושלחתי לאמא צילומים. בשדה התעופה יצאתי מהמונית והתחלתי להקיא. פינו אותי למרפאה בטרמינל וטיפלו בי, אבל המצב שלי רק הלך והחמיר".

בוקי (מימין), זהר, אור, שחר, ד"ר מנריקה ונתי. אחרי שבוע מורט עצבים הודיעו הרופאים לבני המשפחה: "אתם יכולים לחייך, זהר ניצלה" 

נתי: "הלכתי מייד לאחות של הקיבוץ והראיתי לה את הצילומים, אבל היא לא היתה היסטרית. חשבנו שאולי זה בגלל סקי החולות, אולי קיבלה מכה".

זהר: "המצב שלי הידרדר מרגע לרגע. כבר לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. אחד מאנשי הצוות הרפואי נתן לי את הנייד שלו, והתקשרתי להוסטל, לשרון, שעוד לא יצאה לטיול בג'ונגלים. ביקשתי שתבוא לשדה התעופה לקחת אותי, כי אני כבר לא יכולה להסתדר לבד.

"שרון ונוי הגיעו מייד לשדה התעופה ולקחו אותי למרפאת מטיילים גדולה בלימה. עשו לי בדיקות, והאבחנה שלהם היתה שיש לי זיהום בקיבה. קיבלתי אנטיביוטיקה - משקה ורוד כזה, ואמרו לי להישאר לנוח חמישה ימים בהוסטל. שרון, נוי ויעל יצאו לג'ונגלים, ואני נשארתי עם יולנדה, המנקה, שטיפלה בי במסירות. דאגה שאוכל אורז, שאשתה, היתה מאוד אדיבה כלפיי.

"כאבי הבטן פחתו, אבל עדיין הייתי עם כאבי ראש, סחרחורות ופעימות לב מואצות. שכבתי כל היום, ראיתי בסלולרי את כל העונה של 'גב האומה' ומלא סרטים".

"אחרי חמישה ימים, הבנות חזרו מהג'ונגלים ושאלו אם אני רוצה לבוא איתן לקוסקו. אמרתי לעצמי שאסיים את האנטיביוטיקה ואתחזק. סחבתי את עצמי לטיסה.

"בטיסה הרגשתי חלשה מאוד. אחר כך נסענו להוסטל, שם בקושי הצלחתי להזיז את עצמי מהקבלה. בחדר קרסתי לשינה ארוכה, עד היום שלמחרת, עם הפסקה אחת להקאה באמצע הלילה. 

"למזלי, למחרת בא רופא מקומי לטפל במטייל אחר. שרון קראה לו שיבוא לבדוק גם אותי. סיפרתי לו על מצבי והראיתי לו את הסימנים הכחולים והאדומים שיש לי על הגוף. הוא חשד שזה נגרם מעקיצה של יתוש, אבל מאחר שאין לו מספיק אמצעים לבדוק את זה, הציע להעביר אותי לקליניקה גדולה שמטפלת במטיילים. בקליניקה אמרו לי שאני חייבת אשפוז דחוף בבית החולים". 

בוקי: "זהר דיברה עם נתי בשיחת וידאו בווטסאפ, ואני עברתי ושמעתי אותה. כשהסתכלתי עליה זה הספיק לי. היא נראתה רע, והחלטתי שצריך לנסוע לשם להחזיר אותה לארץ. רצתי מייד למזכיר הקיבוץ, אבי גורפינקל, ואמרתי לו, 'הילדה שלי לא בסדר, אני נוסע אליה'. הוא אמר לי מייד: סע.

"חזרתי הביתה, ארזתי תיק, סיפרתי לבנות ועידכנתי את זהר שאני בדרך. שחר אמרה לי, 'אל תיסע לבד, קח את אור, היא יודעת ספרדית שוטפת'. אור היתה צריכה לצאת למחרת למילואים, אבל התקשרתי למפקד שלה והוא מייד שיחרר אותה. לקחתי טיסה מאילת לנתב"ג, וב־4 בבוקר פגשתי את אור בנתב"ג".

זהר: "ביום הראשון בבית החולים היה לי קצת מפחיד, כי לא ידעו ממה אני סובלת. פתאום אמרו לי שרוצים לקחת ממני מח עצם, ואמרתי להם מייד: 'עד שאבא שלי מגיע, אני לא עושה כלום'".

בוקי: "המסע לקח לנו יום וחצי. מלונדון לטקסס, משם ללימה, ואז בטיסת פנים של שעה וחצי לקוסקו. כשנכנסנו אליה לחדר, במחלקת טיפול נמרץ, כולנו בכינו מהתרגשות. ואז אני מסתכל על הבת שלי, וזאת לא הבת שלי! היא היתה בצבע חיוור של לימון, לא הזהר שלי שאני מכיר. אמרתי לה: 'זהר, אבא בא לקחת אותך הביתה'.

"הרופאים שהתייעצנו איתם בארץ אמרו שהגובה הרב (קוסקו נמצאת 3,400 מטר מעל פני הים, והאוויר בה דליל יותר בחמצן; ע"נ) לא טוב לזהר. גם אני כבר התחלתי להרגיש שם לא טוב. אור, המלאכית והלביאה שלי, ניגשה לדבר עם אחד הרופאים שטיפלו בזהר ואמרה לו בצורה ברורה: 'אני רוצה לקחת את אחותי מפה לבית חולים בלימה. תחתום על טופס שחרור'".

זהר: "בלילה היו לי דפיקות לב מואצות, ואחד האחים המטפלים ראה את זה במוניטור שלי ונכנס מייד לטפל בי. זה היה מאוד מפחיד. למזלי זה נרגע אחרי כמה דקות".

בוקי ואור ישנו באותו לילה במלון סמוך לבית החולים. בבוקר חתם הרופא על טופס השחרור של זהר, והיא הועברה ללימה במסוק רפואי, מורדמת חלקית. אביה ואחותה היו לצידה.

כשבוקי צילצל לאשתו ואמר לה לבוא, נתי לא חשבה פעמיים. היא לקחה איתה גם את בתה הבכורה שחר, והן יצאו לדרך. בינתיים, בבית החולים סן בורחָה בלימה, זיהו מייד את הבעיה של זהר, והבינו שהיא נמצאת בסכנת חיים וחייבת לעבור בבהילות דיאליזה להוצאת הדם הנגוע והחזרת מנות דם מסוננות. אבל לשם כך נדרשו מנות דם רבות מסוג A פלוס - 11 בכל טיפול, ובבית החולים לא היו מספיק מנות כאלו. באותו רגע החל המירוץ נגד הזמן.

זה היה מבצע חובק עולם. מחלקת הדוברוּת של התנועה הקיבוצית פירסמה בפייסבוק פוסט וסרטון בספרדית, שסיפר את סיפורה של זהר ואת הצורך המיידי בתרומות דם. עשרות תושבים מקומיים התייצבו בבית החולים בלימה כדי לתרום, ועוד רבים שיתפו את הפוסט וקראו לבוא ולתרום דם למטיילת הישראלית.

אנשי הקונסוליה הישראלית בלימה, אנשי הקהילה היהודית ועשרות מטיילים מכל רחבי העולם ששמעו על מצבה של זהר התייצבו בבית החולים. מד"א שלח מישראל עשרות מנות דם, באמצעות נציגים בכירים של הארגון.

"אנשים המתינו שעות בתור", אומר בוקי בעיניים נוצצות. "קיבלתי טלפונים מתושבים שהיו פעם מתנדבים בקיבוץ. אחרים השאירו מספרי טלפון, שרק נקרא להם אם צריך. ישראלים אמרו שהם רוצים לטוס לפרו במיוחד כדי לתרום לזהר דם. זה היה מדהים.

"ד"ר אמפרו, מנהלת בנק הדם בבית החולים, שטיפלה בזהר, אמרה לי: 'ידעתי שאתם עם חזק וחם, לא ידעתי עד כמה'. הם היו שם בהלם מההתגייסות ההמונית להציל את זהר".

בארגנטינה. "היה כיף גדול, תחושה של חופש"

"שכבתי שם חלשה וחסרת אונים", אומרת זהר. "היו לי כאבי ראש, חולשה בידיים ורעד בכל הגוף. לא ראיתי טוב בעין ימין. בלילה, כשהייתי לבד, אמרתי לעצמי: את לא מוותרת. את חייבת לחיות, כי יש לך משפחה מדהימה, אבא ואמא ושתי אחיות, ואם יקרה לך משהו, הם לא יעמדו בזה. ואחרי שכל כך הרבה אנשים מופלאים מכל העולם נעמדו על הרגליים ועשו הכל להציל אותך, אז את תחיי. אין מצב אחר".

"נכנסתי אליה ביום השני לטיפול וראיתי זהר אחרת", בוקי שוב מתרגש. "חזר לה קצת הצבע לפנים, ראיתי שוב את הילדה שלי. אמרתי לה, וואו, את נראית אחרת!

"ד"ר אמפרו באה אלי, הצמידה כמעט עד הסוף את האצבע לאגודל ואמרה: 'אתה רואה את הרווח הקטן הזה בין האצבעות שלי? זה מה שהפריד פה בין חיים ומוות'.

"נדהמתי. זו היתה הפעם הראשונה שקלטתי שהילדה האהובה שלי יכלה למות. שהכל היה על חוט השערה ממש".

נתי ושחר נחתו בלימה ביום השני לטיפול מציל החיים של זהר. "נכנסתי לבת שלי במחלקת טיפול נמרץ, ונטרפתי", נזכרת האם. "פתאום אני רואה שם את זהר עם כל המכשירים עליה, ועוצרת את עצמי מלפרוץ בבכי מר. ידעתי שכל התרגשות שלה תקפיץ לה את המדדים ותעשה לה רע".

"אבל אני ושחר לא הפסקנו לבכות כשנפגשנו", ממשיכה זהר. "כל כך התרגשתי שהן הגיעו, והיינו שוב כל המשפחה ביחד".

שחר: "הגעתי לבית החולים בהחלטה שהיא חייבת לחיות. נכנסתי אליה ופרצתי בבכי מטורף. שנים שלא בכיתי ככה. התקרבתי אליה, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה: 'זהר, אני מבקשת ממך לחיות'. ואז היא התחילה לבכות, וכל המכשירים שלה ציפצפו בהיסטריה. נבהלתי נורא. אמרתי לה, 'תירגעי, תירגעי'".

התרומות מכל העולם לא פסקו לרגע. בני המשפחה מצאו עצמם מתרוצצים בין מיטתה של זהר בקומה העליונה לבנק הדם, שממוקם בקומה התחתונה. נתי לא תשכח לעולם את התורם הפרואני, שסוג הדם שלו התאים לזה של זהר, והוא נאלץ להמתין בתור כשמונה שעות. "לא ידענו כבר מה להביא לו - שוקולדים, עוגות, מה לא הרעפנו עליו. בסוף כבר ממש לא היה לנו נעים ממנו".

זהר זוכרת היטב את עירויי הדם. "זה היה טיפול ארוך של שלוש־ארבע שעות כל יום. היה לי קר, רעדתי קצת. ביום השני באמת הרגשתי קצת יותר טוב. הייתי עייפה, אבל יותר חיונית. זה הלך והשתפר מדי יום".

שחר: "אחרי כמה ימים של טיפולים נכנסתי אליה לחדר, והיא אמרה לי - די, שחר, אין לי כוח לזה יותר. אמרתי לה: זהר, אני תכף נותנת לך את הסטירה של החיים שלך. את כבר מאושפזת אז לא אכפת לי, אני נותנת לך סטירה. והיא המשיכה - 'אבל אין לי כוח'.

"לא עמדתי בזה והעפתי לה סטירה. הסטירה הזאת איפסה אותה. כשאמא נכנסה אליה אחר כך, היא כבר היתה יותר רגועה".

זהר שהתה בטיפול נמרץ יותר משבועיים. היא קיבלה תשעה טיפולים, שבהם הוציאו מגופה את דמה והכניסו לה את 99 מנות הדם המסוננות של התורמים. כמות הטסיות בדמה עלתה מ־6,000 ל־150 אלף. אחרי שבוע מורט עצבים הודיעו הרופאים לבני המשפחה: "אתם יכולים לחייך. זהר ניצלה".

"הם אמרו לנו שהיא הנס הגדול שלהם", אומרת נתי. חשוב לה להודות לרופאות, ד"ר אמפרו וד"ר מריה איזבל מנריקה, שעמדה בראש צוות הרופאים. "הן מלאכיות אמיתיות, אני לא יודעת עד היום איך להודות להן".

זהר הועברה למחלקה רגילה, וכששחר ואור באו לחדרה, החלו השלוש להשתולל ביחד. "הן נכנסו אלי למיטה והתחבקנו ופיטפטנו בלי סוף. חזרתי לחיים. אחר כך באו שרון ונוי ויעל, שהיו אצלי גם כשהייתי בטיפול נמרץ.

"רק אז התחלתי להבין איזה טירוף היה סביב המקרה שלי. איזו התגייסות משוגעת. אני רוצה להגיד לכולם תודה ענקית, ויש המונים כאלו. הלב שלי עוד מתקשה להכיל את כמות האהבה והתמיכה מכל עם ישראל, ובכלל, מכל מי שלקח חלק בסיפור הזה, בארץ ובחו"ל. יש לי עכשיו דם של הולנדים, צרפתים, בריטים, ארגנטינאים, פרואנים, ישראלים. אני פלזמה בינלאומית מהלכת".

המשפחה חזרה לארץ ביחד בתחילת מארס, וזכתה לחיבוק חם ולגלים של אהבה.

"חזרנו לבית מבריק", אומרת נתי באושר. "מה לא חיכה לנו שם? פרחים, בלונים, בית מדוגם, ים של עוגות. חברי הקיבוץ המדהימים דאגו לנו להכל. זה כל כך מחמם את הלב".

זהר, שהיתה חלשה, התניידה בתחילה בכיסא גלגלים. "למדתי לאזן מחדש את הגוף שלי. אני עוברת טיפולי פיזיותרפיה ותרגילים ליציבה נכונה, ועדיין מטופלת בסטרואידים ובחומצה פולית. עד עכשיו כואבות לי הברכיים כשאני הולכת יותר מהרגיל, אבל מיום ליום אני מרגישה יותר טוב. כל שבועיים אני נוסעת לבדיקות בתל השומר".

תרצי לנסוע שוב לטייל בעולם?

"בטח. אני עוד אחזור לטייל בעולם חזקה ובריאה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו