סקוטלנד בדרך לברקזיט?

היה משהו נאצל ובריטי מאוד בהודעה של ראשת ממשלת בריטניה, תרזה מיי, לפרלמנט, על הפעלת "סעיף 50" ותחילת היציאה מהאיחוד האירופי. כי מיי היתה מהמתנגדים להחלטת הפרישה במשאל העם. אבל כשהתבררו התוצאות, שבעקבותיהן התפטר ראש הממשלה דיוויד קמרון, היא הצהירה לאחר שהחליפה אותו כי "ברקזיט זה ברקזיט". מיי, אם כן, היא ראשת ממשלה שמכפיפה את רצונה לרצון הבוחר, וזו דמוקרטיה ישירה במיטבה. גם אם פרשנים רבים סבורים שמיי לא היתה מתנגדת ברקזיט נחרצת אלא יותר נאמנה לקו הממשלתי דאז. 

אלא שאם דרישות הפרישה מאירופה - בבריטניה ובשאר אירופה - מנוסחות לרוב כ"רצון העם" כנגד "ביורוקרטים ופוליטיקאים", חוגגי הפרידה מהאיחוד האירופי נתקלים בדרישה פופולרית חדשה על בסיס רצון העם: משאל עם חוזר בסקוטלנד לגבי פרישה מבריטניה, ולמעשה הישארות עצמאית של סקוטלנד בבריטניה. כל זאת, רק שלוש שנים אחרי משאל עם דומה, שבו הצביעו הסקוטים בעד הישארות בבריטניה. 

כדי להבין את המצב צריך להיעזר במתמטיקה. התוצאה הכללית בהצבעת הברקזיט בבריטניה היתה ניצחון בהפרש של 1.3 מיליון קולות לטובת הפרישה. היו שראו את התוצאה הזו כלא לגיטימית כי זהו פער קטן מדי עבור החלטה בעלת משמעות לדורות. כך, למשל, בגלל הטיה דורית - מבוגרים נטו לרצות בפרישה - היו טענות שמספר שנות החיים המצטבר של המצביעים בעד ההישארות גדול בהרבה. 

אבל הבעייתיות הגדולה יותר היא אזורית. באנגליה עצמה נחלו הפורשים ניצחון ברור ביותר - 53.4 אחוזים. זה היה בערך המצב גם בוויילס. אבל סקוטלנד הצביעה אחרת לגמרי: 62 אחוזים בעד הישארות באיחוד ויותר מכך. לא היה מחוז אחד בסקוטלנד שבו היה רוב לפרישה. 

זה מחזיר אותנו למשאל העם של 2014. הצעת ההיפרדות של סקוטלנד נדחתה ברוב של 55 אחוזים - רוב מרשים במיוחד לנוכח העובדה ששיעור ההצבעה היה יותר מ־84 אחוזים. תומכי עצמאות סקוטלנד נאלצו להכיר בתוצאות, כשהתחושה היא שלנוכח התוצאה החד־צדדית חלום העצמאות הסקוטית צריך לחכות לפחות דור. 

אלא שעכשיו מתברר שדור בפוליטיקה הוא לפעמים קצר יותר מדור במכשירי טלפון ניידים. הנסיבות השתנו; מתברר שתנאי הפתיחה של משאל העם הסקוטי היו, לפחות בעיניים רבות, מיצג שווא. 

אחת הטענות המרכזיות של הממשלה הבריטית ב־2014 נגד פרישת סקוטלנד סבבה סביב הישארותה של בריטניה באיחוד האירופי. יותר מכך - אפילו הועלו ספקות האם סקוטלנד עצמאית תיאלץ לעבור תהליך קבלה ממושך לאיחוד. בעיתונות פורסמו תרחישי אימים לגבי הכלכלה הסקוטית מחוץ לאיחוד. כלומר, אחד הטיעונים המרכזיים להישארות בבריטניה היתה הרצון הסקוטי להישאר באירופה. בפועל, מתברר שזה בדיוק להפך. 

הפרלמנט הסקוטי, בעל סמכויות של פחות ממדינה, מיהר להצביע בעד הצעת השרה הראשונה (התפקיד הבכיר בממשל הסקוטי) ניקולה סטרג'ון, לדרוש מהממשלה בלונדון משאל עם חוזר. מיי מוצאת את עצמה, אם כן, במצב סבוך. הפוליטיקאים סביבה דורשים לא לאפשר לסקוטלנד להצביע על עצמאות עוד חמש שנים לפחות. אבל קשה להסביר מדוע רצון הבוחר האנגלי חשוב מרצון הבוחר הסקוטי, ומיי עצמה אף אמרה ערב הצבעת הברקזיט כי יציאה מאירופה תהיה הרסנית לאיחוד עם סקוטלנד.

 

ובינתיים, בבלפסט

במידה רבה סטרג'ון נמצאת בעמדה נוחה משל מיי. ראשת הממשלה הבריטית כבולה מוסרית־תדמיתית בתוצאות של משאל עם. סטרג'ון נבחרה לתפקידה אחרי משאל עם שבו תמכה בהיפרדות מבריטניה. ואם היא נצרה מעט את תחושותיה עד הפעלת סעיף 50, שלשום היא מיהרה לסכם: "היום ראשת הממשלה לקחה את בריטניה אל מעבר לצוק - בלי שיהיה לה מושג היכן בריטניה תנחת. זהו תהליך שאליו סקוטלנד התנגדה ובו מתעלמים ממנה". 

סטרג'ון הבטיחה לבדוק כל דרך כדי לשמור את מעמדה של סקוטלנד באירופה, והיא דורשת משאל עם מיידי. התגובה מלונדון היתה צוננת למדי: מיי אמרה שלא תאפשר הצבעה על עצמאות סקוטית לפני שיסתיימו הדיונים על הברקזיט וההסכם יונח בפני הבוחר הסקוטי. אבל ניסיון להשהות את דיוני הברקזיט כדי לעכב אפשרות של עצמאות סקוטית, יעורר ביקורת מצד תומכי הברקזיט.

ניקולה סטרג'ון, השרה הראשונה של סקוטלנד // צילום: אי.פי

בסקוטלנד יש גם קריאות למשאל עם לא רשמי, בדומה למהלך שנעשה בקטלוניה. חשוב לזכור שהקטלאנים הצביעו בעד עצמאות - אבל ממשלת ספרד לא הכירה בתוצאות והמהלך נותר חסר משמעות. 

וזו באמת האירוניה ההיסטורית הגדולה. נכון שלא כל תומכי ההיפרדות מאירופה עשו זאת מתוך שוביניזם לאומני - אבל יוזמי המהלך באו מהימין הקיצוני ושיחקו על תחושות גדולתה של בריטניה, עם נוסטלגיה לימי האימפריה. עכשיו הם עלולים למצוא את עצמם מביאים להתפרקות בריטניה או לפחות להצטמקותה לגודלה במאה ה־18. האיחוד בין המדינות בוצע בשנת 1707, למרות שעדיין היה צורך לדכא את המרד היעקוביני של 1745. ההזדמנויות הכלכליות שהביאה האימפריה הבריטית הגדלה הקלו מאוד את התהליך. 

אבל 308 ק"מ מאדינבורו, מעבר לים האירי, שוכנת בלפסט - בירת האזור הצפון־אירי. צפון אירלנד קיבלה הזדמנות אחת להצביע על איחוד עם אירלנד, אבל זה קרה בעת המציאות המדממת של 1973. הקתולים החרימו את הבחירות, וההישארות בבריטניה נתמכה ביותר מ־98 אחוזים מהקולות. 

בהצבעת הברקזיט תמכו 55 אחוזים מהצפון־אירים בהישארות באיחוד. הסיבה לכך היתה שהאיחוד הביא לטשטוש ולהקלה של ההפרדה האירית. מנהיגי מפלגת שין פיין, שעד הסכם השלום היו הזרוע הפוליטית של המחתרת האירית ומאבק העצמאות, הודיעו כי "הבוחר האנגלי גורר את האירים מחוץ לאירופה", והחלה דרישה למשאל עם לגבי איחוד אירלנד. 

המצב האירי קצת יותר פשוט מהסקוטי. עצמאות סקוטית פירושה רק תחילת מהלך בקשת חברות באירופה - שתשמח מאוד את גרמניה וצרפת כהוכחה לתבוסה לבדלנות הבריטית. לחלופין, אם צפון אירלנד תתאחד עם אירלנד, היא תהיה אוטומטית חברה באיחוד. ועוד עניין: אלימות בין סקוטלנד לאנגליה היא לא חשש ריאלי בדור הזה - אולי מלבד במשחקי כדורגל. באירלנד הדברים מסובכים בהרבה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו