בליל שישי מושלג של חודש נובמבר 1976 התכנסה ועדת המשחקים של פיב"א בביתו של ד"ר וויליאם ג'ונס במינכן, גרמניה, כדי לנסות ולהציל את הכדורסל האירופי. ל"בית הגמר" של גביע אירופה לאלופות של אותה עונה העפילה מכבי תל אביב, ואיתה צסק"א מוסקבה וספרטק ברנו מצ'כוסלובקיה, נציגות הגוש הסובייטי.
עשר שנים קודם לכן, לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, ניתקה בריה"מ את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. הנתק הוחל גם על מפגשי ספורט. בעשור החולף הצליחו הסובייטים לכפות את הפוליטיקה המדינית שלהם על התאחדות הכדורסל האירופית ולהימנע ממשחקים מול קבוצות ישראליות. ד"ר ג'ונס נכנע פעם אחר פעם, ובמקום הגרלות "עיוורות", תיכננה פיב"א את הגרלת המשחקים כך שהקבוצות הישראליות יוכלו לפגוש רק יריבות ממערב אירופה, לפחות כל עוד היתה ברירה.
פורמט המשחקים הישן העניק לראשי פיב"א שליטה על סידור המשחקים, עד לשלבים המאוחרים של העונה. 12 הקבוצות שצלחו את שלבי המוקדמות העפילו ל"שלב הבתים", שבו חולקו לשני "בתים" - שש קבוצות בכל בית - ופיב"א הקפידה כי מכבי לא תשובץ באותו בית עם קבוצה סובייטית. ה"מזל" של פיב"א היה שעד לשנת 1977 לא הצליחה מכבי לעבור את שלב הבתים ולהעפיל לחצי הגמר, שאליו המשיכו שתי הראשונות מכל בית, כך שלא נוצרה בעיה.
לזכותו של ג'ונס ייאמר ששנתיים קודם לכן, בראשית עונת 1974/5, הוא ניסה לראשונה "לכפות" שלום על הישראליות והסובייטיות, כשהורה לוועדת המשחקים של פיב"א לשבץ באותו בית את צסק"א ואת מכבי. נקבע כי ב־13 בפברואר 75' תארח מכבי את צסק"א בתל אביב, וכעבור שבוע תתארח במוסקבה.
זו היתה אמורה להיות היסטוריה. "פיב"א הצליחה במקום שבו שר החוץ האמריקני קיסינג'ר נכשל", הגיב טל ברודי, קפטן מכבי.
השמחה היתה מוקדמת: מספר ימים לאחר מכן הודיעה צסק"א במפתיע כי היא פורשת מהמשחקים. כדי למנוע עונש הרחקה של שנתיים מהמפעל, כמקובל במקרה של פרישה מטעמים פוליטיים, נימקה צסק"א את פרישתה ב"קשיים כלכליים פתאומיים"; ג'ונס לא קנה את התירוץ והרחיק את הסובייטים מהתחרות לשנה נוספת, עד לסוף 1976.
בתום עונת 1975/6 שוּנה הפורמט של גביע אירופה. 24 הקבוצות שהחלו את המפעל חולקו לשישה בתי "מוקדמות" בני ארבע קבוצות. מכל בית המשיכה קבוצה אחת לבית הגמר; שש הקבוצות שעלו לבית הגמר שיחקו ביניהן בשיטת ליגה, של משחקי בית־חוץ, כשבתום עשרה מחזורים העפילו הקבוצות במקום הראשון והשני למשחק הגמר.
שש הקבוצות שהעפילו לבית הגמר החדש, בעונת 1976/7, היו מכבי, צסק"א, ברנו, ריאל מדריד, וארזה ומאלין. שינוי השיטה לא אמור היה להותיר לגוש הסובייטי ברירה: קבוצותיו - צסק"א וברנו - היו אמורות לפגוש את מכבי פעמיים, בבית ובחוץ.
הסובייטים חיפשו נתיב מילוט אחר. לאחר התייעצות טלפונית עם מיניסטריון הספורט במוסקבה, טענתם החדשה היתה כי "אין זה בטוח לשחק בישראל, שמצויה במצב מלחמה" לאור השבריריות בגבול עם מצרים; וכי גם בבריה"מ ובצ'כוסלובקיה יתקשו לערוב לביטחונה של מכבי, "לאור ריבוי הסטודנטים הפלשתינים במוסקבה ובברנו".
לאון ואנדל, פעיל כדורסל יהודי־בלגי וחבר בוועדת המשחקים של פיב"א, גיחך כששמע את הסיפורים של הסובייטים, אבל ידע שעליו להימנע מהעלאת הנושא להצבעה - שכן הגוש המזרחי השיג בשנה הקודמת רוב בוועדת המשחקים, עם שלושה מחמישה חברים, שהגיעו מרומניה, מבולגריה ומפולין, בנות בריתם של הסובייטים.
הנציג הבולגרי הציע לפתור את הפלונטר בכך שיורחקו מהתחרות "כל הקבוצות ממדינות שאינן ביבשת אירופה". הרמז לישראל היה ברור. אם ועדת המשחקים היתה מצביעה בעד הצעה שכזו, הכדורסל האירופי היה נגרר למלחמת עולם פוליטית, ומתרסק.
מתוך חשש אמיתי לגורל מפעל חייו קם וויליאם ג'ונס ממקומו והציע להפעיל סעיף תקנוני שטרם נעשה בו שימוש: משחקים במדינה ניטרלית.
"אנחנו לא יכולים להכריח את הסובייטים לארח את מכבי אצלם או לנסוע לתל אביב", אמר לשלישייה המזרח־אירופית, "אבל אנחנו יכולים לכפות עליהם לשחק במקום אחר". "היכן?" שאלו השלושה.
ואנדל הרים יד. "אני מוכן לארגן את המשחקים בבלגיה", אמר.
זה היה שח־מט שלא הותיר למזרח אירופים ברירה. לאחר התייעצות טלפונית נוספת עם מוסקבה נאלצו צסק"א וברנו לקבל את המתווה. המפגש ההיסטורי בין מכבי לרוסים נקבע.
האנשים שלנו באמריקה
בעיני אנשי מכבי, חשיבות המשחק נגד צסק"א היתה יותר סמלית מאשר ספורטיבית. ברנו היתה קבוצה מעולה, אבל צסק"א היתה מעצמה: אחת הקבוצות המצליחות בתולדות הכדורסל האירופי, ארבע פעמים אלופת אירופה, וסגנית האלופה פעמיים נוספות. רק וארזה וריאל זכו בתואר יותר פעמים - חמש.
מכבי לא ציפתה לניצחון נגד הסובייטים, אלא להכרה. בעונות הקודמות הפכה למתחרה ראויה בגביע אירופה, אך כמו מרבית הקבוצות בתחרות, לא התקרבה לרמתן של שלוש הגדולות. בעונה הקודמת, 75/6', העניקה לה ריאל שיעור כואב בכדורסל, כשהביסה אותה במדריד בתוצאה 125:78. ההפרש הזה של 47 נקודות היה אז - ונותר עד היום - המפלה הספורטיבית הקשה בתולדות המועדון.
קופצים לבריכה בכיכר, מייד לאחר הזכייה // צילום: משה שי
בשנים הראשונות של שנות השבעים הפכה מכבי לחברה לגיטימית וקבועה בגביע אירופה לאלופות. מעונה לעונה היא העצימה את המסורת האירופית שלה: ב־1971 וב־1972 הודחה בשלב המוקדמות, מול ליאז' ופנאתינייקוס; ב־1973 צלחה את המוקדמות והעפילה לשלב הבתים, אבל הפסידה בשישה משמונה משחקיה; וב־1974, 1975 ו־1976 כבר נאבקה על ההעפלה משלב הבתים לחצי הגמר, אולם בכל הפעמים איבדה את הכרטיס לשלב הבא ברגע האחרון, בגלל הפרשי סלים.
ההתקדמות באירופה לא היתה מקרית. היא הושגה הודות לכך שהנהלת הקבוצה זיהתה במדויק את הסעיפים בתקנון, שאיפשרו לה להתחמש ביותר שחקני חיזוק אמריקנים מכל קבוצה אירופית אחרת. בחסות חוק השבות היתה יכולה מכבי לאזרח כל כדורסלן יהודי אמריקני; ואילו הנהלתה עשתה את המיטב כדי לאתר את היהודים האמריקנים הטובים ביותר ולהביאם ארצה.
רשימת המועמדים נאספה באמצעות מקורותיה של הנהלת מכבי בארה"ב. בעונות הקיץ המריאו לאמריקה המנהל שמלוק מחרובסקי והמאמן המכהן, שם ערכו למועמדים מבחני כדורסל, ואז התיישבו עימם לשיחה כדי להתרשם מאופיים. בין לבין הסתובבו אנשי מכבי בטורנירי הראווה הקיציים ברחבי ארה"ב, שנועדו לחשוף שחקנים לא מוכרים בפני אנשי המקצוע שהגיעו מכל העולם.
המחנה המפורסם ביותר התקיים מדי קיץ ב"מדיסון סקוור גארדן" שבלב מנהטן, אולמה של הניו יורק ניקס, אולם המציאות האמיתיות התחבאו במקומות אחרים: במגרשים הקטנים שבשכונות העוני של הארלם וקווינס, שם שיחקו אלו מול אלו, לאורך כל שעות היום, מאות שחקנים אפרו־אמריקנים - חלקם בעלי רקע מקצועני וחלקם בעלי ניסיון שהסתכם בעיקר בכדורסל רחוב - לעיני ציידי כישרונות, בהם המשלחת מטעם מכבי.
בעידן ההוא, שבו טרם נאספה סטטיסטיקה מקצועית על כל שחקן - דבר אלמנטרי בימינו - התבססה הבחירה בעיקר על תחושות הבטן והאינטואיציות של אנשי הקבוצה. האינטואיציה של מחרובסקי הביאה למכבי בקיץ 1976 שחקן בשם אולסי פרי. מחרובסקי והמאמן דאז, רלף קליין, גילו את פרי בטורניר קיץ בהארלם; הם התלהבו מהסנטר הגבוה (2.08 מטר) והרזה, שלמרות רגלי החרגול הדקיקות שלו קטף אינספור כדורים חוזרים, וידיו הארוכות והרכות הפכו אותו למכונת חסימות בהגנה ולמכונת התקפה קטלנית ומגוונת.
פרי שיחק בהארלם על חייו. בגיל 26, אחרי שנתיים כושלות כמקצוען, היתה הקריירה שלו על פרשת דרכים. בעונת 1974/5 קיבל הזדמנות גדולה כשהוחתם בווירג'יניה סקוויירס מה־ABA (ליגה שהוקמה בשנת 1967 ופעלה במקביל ל־NBA, עד שאוחדה איתה ב־1976), אך נזרק ממנה כעבור מספר חודשים; משם עבר לאלנטאון ג'טס מהליגה החצי־מקצוענית, שם שיחק במשך שנה וחצי ללא הצלחה יתרה. את הקריירה יכול היה להחיות, אולי, רק באירופה - אבל לשם כך היה עליו להציג בהארלם את הכדורסל הטוב בחייו.
סיפורו האישי של פרי הזכיר את סיפוריהם של שחקנים שחומי עור רבים באותה התקופה. הוא נולד באחת משכונות המצוקה של ניוארק, ניו ג'רזי, וגדל תחת מציאות של סמים, זנות ואלימות. את עיקר ילדותו העביר במגרשי הכדורסל. בגיל 13, כשצמח לגובה של שני מטרים, הבין שרק המשחק יחלץ אותו מהשכונה.
בגיל 18 עבר לקולג' ציבורי בטקסס, אבל אחרי תקרית שבה נכנס עם כמה חברים לבר של לבנים וספג מכות רצח, החליט לעבור לקולג' בפלורידה. ב"בת'יון קוקמן" למד פסיכולוגיה ושיחק כדורסל, עד שבקיץ 1974 חתם בווירג'יניה סקוויירס.
פרי הצעיר והכחוש התקשה להשתלב בסגנון הקשוח ששלט ב־ABA. הליגות המקצועניות היו המגרש של הגדולים; אלפי השחקנים שחלמו להפוך למקצוענים נלחמו על המקומות הספורים בקבוצות הליגה, והמשחקים הפכו לזירות קרב חסרות רחמים. רק החזקים והקשוחים ביותר שרדו. פרי נפלט החוצה.
לצד פרי סימנו במכבי שחקן גבוה נוסף בשם פלויד אלן. השניים, פרי ואלן, זומנו על ידי אנשי מכבי למבחן אחרון, בטורניר הכנה שבו השתתפה מכבי בבלגיה לקראת עונת 1976/7.
לפני המשחק מול ראסינג מאלין נפגשו מחרובסקי וקליין עם פרי ואלן בלובי של המלון כדי לשוחח. על השולחן הניחו המלצרים מגש עמוס עוגות. פרי הסתפק באחת; אלן האנוכי בלע את השאר. מחרובסקי וקליין זיהו אצל פרי נימוס וצניעות, תכונות שהעדיפו בחדר ההלבשה שלהם. בשל כך החליטו להחתים דווקא את פרי, למרות שבמשחק האימון עצמו התברר אלן כחסון וכדומיננטי יותר מתחת לסלים.
פרי - שיכול היה לשחק עם מכבי רק בגביע אירופה, בשל חוקי הליגה הישראלית שטרם איפשרו שיתוף של שחקנים לא־ישראלים במשחקי הליגה - היה התוספת האחרונה לקבוצה האמריקנית ביותר שהעמידה מכבי עד אז. פרט אליו, שיחקו במכבי בעונת 1976/7 לא פחות מחמישה ילידי ארה"ב - כולם יהודים: הקפטן טל ברודי; אריק מנקין, שחקן פנים שהוחתם בקיץ 1972; ג'ים בוטרייט, קלע, בוגר אוניברסיטת יוטה, שהוחתם בקיץ 1974 על תקן של זר ושנתיים לאחר מכן עבר גיור והתאזרח; בוב גריפין, גארד צעיר בוגר אוניברסיטת ייל שהוחתם בקיץ 1975; ולו סילבר, פורוורד בוגר אוניברסיטת הרווארד.
חייבים להחזיר את מיקי
לקראת שנת 1977 היו מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי ושוקי שוורץ דוברי העברית היחידים בסגל של מכבי תל אביב. שני הראשונים היו בוגרי מחלקת הנוער של מכבי, ואילו שוורץ נרכש מקבוצת הפועל חיפה בשנת 1975; הוא היה אחד השחקנים הראשונים שהגיעו למכבי משורות קבוצת הפועל.
ההשתלטות של מכבי על שוק הכדורסל המקומי וההתבססות על שחקנים יהודים אמריקנים צימצמו את האפשרויות עבור בוגרי מחלקת הנוער שלה. לא כך היה ביחס לברקוביץ', שנחשב ליהלום בקבוצות הצעירות של מכבי. כיליד פברואר 1954 הקדים ברקוביץ' את הפלישה האמריקנית הגדולה, כשעלה מקבוצת הנוער לקבוצה הבוגרת בקיץ 1971, עוד לפני שמלאו לו 18, וכישרונו הנדיר הפך אותו מייד לאחד השחקנים החשובים בקבוצה.
ברקוביץ' שיחק בעמדת הקלע. הוא היה ראוי לעמדה הזו - משום שידע טוב מכולם כיצד לשים את הכדור בטבעת, בין אם בזריקה מקרוב או בחדירה לסל, תוך כדי סיבוב או בניתור לאחור. הוא היה גבוה, יחסית לקלע (1.92 מטר), מהיר וחסון. ובעיקר היה מנהיג טבעי. למרות שהוקף בשחקנים מנוסים ממנו, ברקוביץ' הצעיר דרש לקבל לידיו את הכדורים המכריעים, ובדרך כלל גם קלע אותם.
רלף קליין היה האב הרוחני של ברקוביץ'. בקיץ 72' שימש קליין גם כמאמן נבחרת הנוער של ישראל, שבהנהגת ברקוביץ' סיימה במקום הרביעי באליפות אירופה שנערכה ביוגוסלביה. ההופעות המסחררות של קפטן הנבחרת, שזכה בתואר מלך הסלים של האליפות, הכניסו אותו לפנקסים של מגלי הכישרונות מה־NBA, שהגיעו לצפות במשחקים.
ברקוביץ' קיבל הצעות למלגות במספר אוניברסיטאות, אבל נשאר בארץ כדי להתגייס לצה"ל. בשלוש השנים הבאות, במקביל לשירותו הצבאי, שיחק בקבוצה הבוגרת של מכבי. בקיץ היה נוסע עם נבחרת ישראל לסיורי ראווה בארה"ב, שבהם התמודדה הנבחרת נגד קבוצות קולג'ים. בכל משחק שבו הצטיין, נוספה עוד מכללה לרשימת העוקבות.
לקראת שחרורו מצה"ל, בטרם מלאו לו 21, החליט ברקוביץ' לקבל את הצעת המלגה שקיבל מאוניברסיטת נבאדה בלאס וגאס. שירותו בצה"ל קוצר בשלושה חודשים, ובקיץ 1975 הוא המריא לארה"ב.
בנבאדה התאמן ברקוביץ' תחת ג'רי טרקניאן, מגדולי מאמני הקולג'ים בכל הזמנים. "אם תשלים כאן שלוש או ארבע שנים", הבטיח לו טרקניאן, "תקבל חוזה ב־NBA".
אלא שמכבי היתה זקוקה לנער הזהב שלה. עונת 1975/6 צילקה את המועדון; התבוסה המוחצת לריאל מדריד, הפסדים מרובים בגביע אירופה והדחה מפתיעה כבר בשמינית גמר גביע המדינה מול הפועל גבת/יגור, שהביאה לכך שבפעם הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי, שוחק גמר הגביע ללא מכבי תל אביב, חייבו את ההנהלה לחזק דרמטית את הסגל.
בתום עונתו הראשונה של ברקוביץ' בקולג' פנו אליו מחרובסקי וקליין ושידלו אותו לשוב ארצה. כדי שיוותר על חלום המכללות, ואולי גם על חלום ה־NBA, היתה צריכה מכבי להציע לו אופק מקצועי ואופק כלכלי. מחרובסקי הבטיח לברקוביץ' כי יירש את ברודי בתפקיד הקפטן, וכי מעתה תיבנה הקבוצה סביבו. אבל הבעיה היתה כספית.
כדי להציע לברקוביץ' חוזה גדול דיו היתה זקוקה מכבי לסיוע. באחד הלילות של קיץ 76' קיבל מנכ"ל "עלית", דוד מושביץ, טלפון משמעון מזרחי.
"חייבים להחזיר ארצה את מיקי", חרץ מזרחי, "אבל אין תקציב גם עבורו וגם עבור סילבר". מושביץ הבין את הרמז. "עלית" החליטה להעלות את סכום האימוץ, כדי לאפשר את החתמתו המחודשת של ברקוביץ', שהפך עוד לפני גיל 23 לשחקן הישראלי היקר אי פעם.
מבצר ישראלי בבלגיה
בצהרי יום חמישי, 17 בפברואר 1977, אחרי אימון קל וארוחה, נבלעו שחקני מכבי תל אביב בטירה שהפכה למלון בעיירה הבלגית וירטון. זה היה מבנה אבן ישן ומאסיבי, בן 150 שנה לפחות. התנאים היו ירודים, אך קירות האבן בודדו היטב את הרעש שהקימו 500 היהודים ברחובות הצרים שסבבו אותו.
למרות השקט המופתי, רק בודדים נרדמו. רוב השחקנים שכבו במיטותיהם ושיננו שוב ושוב את שמות יריביהם, את עמדותיהם, את תנועותיהם כפי שהכירו מהתדריכים: סרגיי בלוב, בעל יכולת הקליעה האבסולוטית; סטניסלב ירמין, חברו התזזיתי בקו האחורי; איוון אדשקו, שחקן הציר המנוסה; אנטולי מישקין ואלזן זרמוחמדוב, תאומי המגדל; הקוֹבלנקוֹאים - סרגיי ויבגני; ועוד ועוד - כולם אלופי אירופה, אלופי העולם, וחברי נבחרתה האימתנית של בריה"מ.
בשעות הערב המוקדמות כבר דמתה העיירה הישנונית שעל גבול בלגיה־לוקסמבורג למבצר ישראלי. עם דגלי ישראל ושלטי מחאה פוליטיים נגד התעמרותה של בריה"מ באזרחיה היהודים ותמיכתה הצבאית במדינות ערב, צעדו המאות אל עבר האולם שעתיד היה לארח את הקרב ההיסטורי בין מכבי לצסק"א. שחקני מכבי היו שליחיהם של אזרחי ישראל, שבשעה 21:30 שעון תל אביב התכנסו בבתים כדי לצפות באירוע לו היקנו משמעות לאומית.
במוסקבה התעלמו מהמשחק לחלוטין. שום עיתונאי סובייטי לא נשלח לווירטון, והטלוויזיה הסובייטית אפילו לא טרחה לשדרו. מבחינת צסק"א, התוכנית היתה פשוטה: לשמור על פרופיל נמוך, לנצח את המשחק, ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.
רלף קליין חשש מאוד מצסק"א. שבועיים קודם לכן נסע קליין למדריד כדי "לרגל" אחרי צסק"א במשחקה נגד ריאל, וחזר לישראל שפוף; הסובייטים התעלמו מה"פאביליון" המאיים של ריאל ורמסו את המארחים ב־20 נקודות הפרש.
כמה חודשים קודם לכן העפילה מכבי לבית הגמר בפעם הראשונה בתולדותיה, אחרי הופעה מבריקה בבית חצי הגמר, שם סיימה ראשונה בבית שכלל יריבות כמו סינודינה בולוניה, דינמו בוקרשט ואולימפיאקוס (מאזן 1:5).
בית הגמר התברר בפתיחתו כסיפור אחר. מכבי ספגה שתי מפלות קשות - 102:79 בהיכל מול מובילג'ירג'י וארזה ו־75:66 בבלגיה מול מאלין - אך נותרה בתמונה בזכות ניצחון בית על ריאל (85:94) ובעיקר הודות להנהלת פיב"א, שהעניקה למכבי שני ניצחונות טכניים על צסק"א ועל ברנו, בעקבות סירובן "לארח" את הקבוצה מישראל, גם לא במדינה ניטרלית. בעקבות שני הניצחונות הטכניים, החזיקה מכבי בסיום הסיבוב הראשון של בית הגמר במאזן של שלושה ניצחונות מול שני הפסדים, אף שעל הפרקט ניצחה פעם אחת בלבד.
יומיים לפני המשחק מול צסק"א בווירטון גברה מכבי על ספרטק ברנו בעיר הבלגית ווילוורד (77:91), לעיני מאות אוהדים ביציעים, ושיפרה את מאזנה ל־2:4. נותרו לה בבית הגמר עוד ארבעה משחקים - מול צסק"א, ריאל, וארזה ומאלין. רק האחרון אמור היה להיערך בהיכל. הבעיה היתה שכדי לשמור על סיכוי לסיים באחד משני המקומות הראשונים ולהמשיך לגמר, היה על מכבי לנצח לפחות שניים מתוכם.
קליין לא חלם על העפלה לגמר, אלא על תצוגה "מכובדת" מול צסק"א. החשש הגדול היה מהתבזות ספורטיבית מול האימפריה הסובייטית, שתשים אותו ואת שחקניו ללעג ולקלס.
בצהרי המשחק הגדול מול צסק"א הוא כינס את שחקניו לשיחת מוטיבציה מיוחדת. "אף אחד לא יזכור את הניצחונות מול הצ'כוסלובקים והבלגים", אמר להם, "אבל ניצחון מול צסק"א יכניס את כולכם להיסטוריה".
ניצול השואה מבודפשט
רגע לפני תחילת המשחק מול צסק"א ניגש אדם אל לאון ואנדל. "עומדת בחוץ אישה זקנה שמבקשת לדבר עם המארגן", אמר האיש, "היא טוענת שזה חשוב מאוד".
ואנדל יצא החוצה ומצא מולו אישה כבת 75. "הגעתי לכאן מישראל, אדוני", אמרה הזקנה ביידיש, "אבל אין לי כרטיס כניסה". ואנדל אחז בידה והכניס אותה לאולם. היציעים כבר עלו על גדותיהם, אך ואנדל סידר לזקנה כיסא מתקפל לידו, בשולחן המזכירות.
עבור ניצולי השואה, שרבים מהם פקדו את היציעים, היווה המשחק בין מכבי לקבוצת הצבא האדום נדבך נוסף בתקומתם האישית והלאומית. המאמן קליין הבין לליבם של הניצולים; גם הוא היה ניצול שואה, בן להורים הונגרים, שהיגרו לברלין והביאו אותו לעולם בשנת 1931.
קליין שרד את המלחמה, לצד אמו ואחיו הגדול, במסתור בגטו בודפשט. אחותו ואביו נתפסו ונשלחו לאושוויץ. רודולף קליין נרצח בתאי הגזים, אבל רותי קליין שרדה, והתאחדה בהמשך עם המשפחה בהונגריה.
רק בשנת 1951 עלה קליין ארצה, בעידודם של האח טיבי והאחות רותי, שעלו לפניו. בישראל לא הבין את השפה ושנא את מזג האוויר, אך מצא מפלט במגרש הכדורסל. אחרי השואה, כשחזר לתיכון בהונגריה, ניסה קליין את כוחו בכדורגל, אך מאמנו טען כי מבנהו הפיזי מתאים יותר לכדורסל. קליין הצטרף לקבוצה חובבנית בליגה ההונגרית והתאמן לאחר שעות הלימודים.
גיסו של קליין, בעלה של אחותו רותי, היה מפא"יניק שרוף. כשקליין הגיע לישראל, החליט הגיס כי עליו להיבחן בשורות הפועל תל אביב. הם הלכו יחד למגרש הפועל ברחוב אוסישקין, אך מצאו מקום שומם; הפועל, התברר להם, יצאה למסע באירופה, והיתה אמורה לשוב רק כעבור שלושה שבועות.
אחיו של קליין, טיבי, נמנה עם שורות הציונים הכלליים, והיה אוהד אדוק של מכבי תל אביב. הוא התנפל בצעקות על הגיס כשהגיע לחופשה מהצבא ושמע על הניסיון לצרף את רלף להפועל. טיבי לקח מייד את אחיו הקטן למגרש הישן ליד קולנוע אוריון והביא את רלף בפני יהושע רוזין, שהורה לו לזרוק כמה כדורים לסל.
קליין קלע, ושוב קלע, ושוב קלע. רוזין התרשם, וכעבור כמה דקות היה קליין לשחקנה החדש של מכבי. בקבוצה הוא לא הרוויח שכר, כמובן; כדי להתקיים עבד כשוטף כבאיות בתחנת מכבי האש ברחוב בזל.
באיטיות ובנחישות רכש לעצמו קליין שם. הצטיינותו במשחקים הקנתה לו מקום בנבחרת הכדורסל של ישראל למשחקי אולימפיאדת הלסינקי 52'. גם במכבי כבש מקום בחמישייה הראשונה. ב־1960 סגר מעגל כאשר מונה לקפטן הקבוצה, תפקיד שבו החזיק עד לפרישתו ממשחק בשנת 1964. כשחקן זכה עם מכבי בשבע אליפויות ישראל ובחמישה גביעי מדינה.
לאחר פרישתו ממשחק החליט ללמוד את רזי האימון בארה"ב. בפילדלפיה שהה במשך ארבעה חודשים אצל שניים מהמאסטרים הגדולים של המשחק - הארי ליטבק, מאמן אוניברסיטת טמפל, וד"ר ג'ק רמזי, מאמן מכללת סיינט ג'וזף - שניהם, לימים, חברי היכל התהילה של הכדורסל האמריקני; בפנסילבניה השתלם אצל ג'ורג' דיווידסון, שאימן קודם לכן את נבחרת ישראל; בקנטאקי, מעוז כדורסל אמריקני אחר, חבר למאמן המפורסם בוב דיוויס.
בתקופתו בארה"ב נחשף קליין לא רק לשיטות מודרניות של הגנה והתקפה, אלא לפילוסופיה של תורת האימון - לאופן שבו ניגשים המאמנים לשחקניהם בבואם להנחיל להם את שיטתם, לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה פיזית ומנטאלית. קליין למד כיצד מייצרים את אותו חיבור קבוצתי מטאפיזי בין המאמן לשחקניו, ובין השחקנים עצמם. מאז ועד היום, אלו הם הדברים שהופכים ספורטאים בודדים ליחידה אחת, בלתי שבירה, לסכום הגדול מסך חלקיו.
ילדים חסרי מורא
הקדנציה הראשונה של קליין במכבי הסתיימה בתום עונת 1971/2, אבל בשנים הללו הספיק לצקת את היסודות למכבי ה"חדשה". הסגנון ההתקפי, המהיר והקטלני שהנחיל לחניכיו ייחשב לסימן ההיכר של מכבי בשני העשורים הבאים.
תחת קליין שיחקה מכבי כדורסל "אמריקני", בכל המובנים. היא קלעה למעלה מ־90 נקודות בממוצע, ופעמים רבות אף חצתה את רף 100 הנקודות - הרבה לפני כניסת קשת השלוש לכדורסל האירופי, וכמובן לפני חלוקת המשחק לארבעה רבעים, שהתרחשה רק בראשית שנות האלפיים.
בקדנציה השנייה שלו במועדון היה קליין בשל ומגובש יותר מבחינת גישתו הכוללת למשחק. הוא היה אמיץ דיו כדי להחליט על הורדתו לספסל של ברודי המתבגר, כעת כבר בן 33. לפני המשחק החשוב מול צסק"א התלבט אם לשלב את ברודי בהרכב הפותח, אך לבסוף החליט לשמור על החמישייה הקבועה. זה היה אקט חצי־התאבדותי: הסובייטים לא רק שהיו מוכשרים וחזקים יותר, אלא בעלי הרבה יותר ניסיון. השחקן המבוגר ביותר בהרכב הראשון של מכבי היה בוב גריפין בן ה־27. פרי היה בן 26, בוטרייט בן 25, וסילבר וברקוביץ' בני 23.
הם היו ילדים, אבל ילדים רעבים וחסרי מורא, שעם פתיחת המשחק מול צסק"א התנפלו על הסובייטים בחמת זעם. מכבי זינקה ליתרון 3:12, אך הסובייטים צימקו ל־20:22. המשחק הפך עצבני ומתוח, וברודי נשלח למגרש. צסק"א עלתה ליתרון 28:30, אבל עשר נקודות של ברודי השאירו את מכבי במשחק והורידו אותה למחצית ביתרון 38:41.
עם פתיחת המחצית השנייה הפך האולם הקטן בווירטון להר געש. היהודים ביציע דחפו את שחקני מכבי, שנראו נחושים יותר. בלוב עוד הצליח לצמק ל־50:54, אך מאותו הרגע חיזקה מכבי את ההגנה ובדקה ה־32 מצאה עצמה ביתרון 14, 54:68, שעליו הצליחה לשמור תוך מאמצים כבירים (63:77, 69:85). בשלוש הדקות האחרונות, כשהתוצאה כבר עמדה על 69:89 לזכות מכבי, פרצו המאות ביציעים בשירת "הגביע הוא שלנו" ו"אל־אל־ישראל". קליין הורה לחניכיו להאט את הקצב, כדי להבטיח את הניצחון.
"שתי נקודות של קובלנקו", תיאר השדר אלכס גלעדי את רגעי הסיום, "79:91 תהיה התוצאה הסופית. רבותיי - הם עשו את זה. כל אחד נתן את מה שהיה לו לתת, כמיטב יכולתו. ומיטב יכולתו - הספיק. כבר לידי נמצא רלף קליין, בתוך השמחה... בוא רלף, תראה את הבחורים שלך בחגיגה שמגיע להם לחגוג. ניצחון גדול, ניצחון היסטורי, רלף..."
קליין: "נלחמנו ועשינו צחוק מהרוסים. אני מצטער לומר את המילה. אני חושב שהחבר'ה האלו, מגיע להם הכל. אין לי מילים בפה".
עטיפת הספר
גלעדי: "גם לנו אין מילים. ניהלת את המשחק בצורה יוצאת מן הכלל. היה איזשהו שלב שהרגשת שזה מעל לכוחותיך, המתח הזה?"
קליין: "לא, לא חושב. דווקא היום הייתי רגוע מאוד יחסית. לא היה לנו מה להפסיד. זה הניצחון הכי גדול שלי בחיים".
(טל ברודי ניגש לעמדת השידור. המצלמה מתמקדת בברודי, עומד לצידו של גלעדי, בלב החגיגה שעל הפרקט)
גלעדי: "טל ברודי, שלוש פעמים ניצחת את הרוסים במדי נבחרת ארה"ב. הגיע לך הרגע הזה".
ברודי: "אגיד לך: כל שנה הגענו יותר קרוב ויותר קרוב. השנה עבדנו בשביל זה. תודה לכל האוהדים שלנו, הם היו פנטסטיים! עם אוהדים כאלה אפשר לעשות הכל. כדורסל בארץ - יש. אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט - בהכל!"
הניצחון הזה - שנחקק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי־יהודי כהתגלמותו המודרנית של קרב דוד מול גוליית - שינה לנצח את המסלול עליו נעה מכבי תל אביב. לפניו היתה מכבי קבוצת כדורסל - מצליחה, אולי, אבל רק קבוצת ספורט; אחריו הפכה לסמל, לאגדה.
עם תום המשחק פרצו חגיגות ספונטניות ברחבי הארץ. כלי התקשורת יצאו מגדרם כדי לתאר את ה"נס" הספורטיבי. מכבי עצמה שבה ארצה רק ביום שני, ארבעה ימים לאחר המשחק. אלפי מברקי ברכה התקבלו בבתיהם של אנשי הקבוצה, ובאופן נדיר התאחדו סביב מכבי כל קצוות הפוליטיקה הישראלית; חברי הכנסת אהוד אולמרט ויוסי שריד קראו יחד להעניק לברודי את פרס ישראל.
קבלת הפנים לה זכתה מכבי תל אביב היתה מאורע שטרם נראה בדברי ימי המדינה. 150 אלף איש הסתופפו בכיכר מלכי ישראל והמתינו להגעת כוכבי הרוק החדשים. "דומה כי העיר תל אביב לא ידעה מעודה שמחה שכזאת", תיאר למחרת העיתון "דבר". "הקהל רקד ושר, הניף כרזות, הפריח זיקוקים, ורבים היכו בפטישי אוויר וצעקו: 'הו־הא, מה קרה, צסק"א אכלה אותה'".
וארזה מפסידה במתכוון
למרות ההישג, היה הגמר עוד רחוק ממכבי. במשחק החוץ מול וארזה הוכתה מכבי (81:70), אולם בזכות ניצחון ביתי על מאלין במחזור התשיעי, נותרה בחיים.
במחזור האחרון והמכריע נסעה מכבי למדריד, ואילו וארזה התארחה במוסקבה אצל צסק"א. המצב הטבלאי היה סבוך. וארזה דורגה ראשונה, עם 16 נקודות; מכבי שנייה עם 15; ריאל וצסק"א חלקו את מקומות 3 ו־4, עם 14 נקודות כל אחת.
מקומה של וארזה בגמר היה מובטח, ואילו צסק"א איבדה סיכוי בוודאות, בשל הפסדה הכפול למכבי - ההפסד הטכני וזה בווירטון. כדי שמכבי תצטרף לווארזה בגמר, היה עליה לנצח במדריד, או להפסיד בהפרש של לא יותר מ־9 נקודות. ניצחון של ריאל בהפרש של יותר מ־9 היה הופך את מכבי תלויה בתוצאות המשחק של וארזה במוסקבה: ניצחון של האיטלקים היה שולח את ריאל לגמר, בזכות יחס סלים פנימי עדיף על מכבי; הפסד של האיטלקים היה מעלה את מכבי לגמר על חשבון של ריאל וצסק"א, משום שבין שלוש הקבוצות היה מתקיים שוויון בנקודות, אלא שבמאזן המשחקים הפנימי ביניהן, החזיקה מכבי בעדיפות.
ב־23 במארס 1977 חזרה מכבי לפאביליון של מדריד, בפעם הראשונה מאז תבוסת הענק ב־47 הנקודות בשנה הקודמת. "המשימה כמעט בלתי אפשרית", אמר קליין, וצדק: ריאל ניצחה 94:106 - ההפרש הרצוי לה. מכבי שוב כשלה במחזור האחרון, ברגע האחרון.
אלא שלעונה הנסית הזו היתה צפויה תפנית נוספת. המשחק בין מכבי לריאל שוחק ביום רביעי, והמשחק בין צסק"א לווארזה נקבע להיערך בחמישי - לוח זמנים שגוי שקבעה פיב"א, כנראה מתוך חוסר מודעות להשלכות שעשויות להיות לכך ששני משחקים קריטיים, שתלויים זה בזה, לא מתנהלים במקביל.
למחרת ההפסד של מכבי במדריד, כשווארזה עלתה לשחק במוסקבה, היא כבר ידעה את מי היא לא רוצה לפגוש בגמר. בעיני האיטלקים, מכבי היתה יריבה נוחה בהרבה לעומת האימפריה ממדריד: בשלוש העונות הקודמות (1974, 1975 ו־1976) נפגשו וארזה וריאל במשחק הגמר. ב־74' ניצחה ריאל; בשנתיים שלאחר מכן וארזה. לא פלא שהאיטלקים העדיפו בגמר את המכבים הבלתי מנוסים.
כדי לשלוח את מכבי לגמר על חשבון ריאל, וארזה היתה צריכה להפסיד במוסקבה. שלא במקרה, האיטלקים הציגו משחק רפה במיוחד, והובסו 104:76. כך קרה שצסק"א שלחה את מכבי לגמר במו ידיה: גם העניקה לה ניצחון טכני, גם הפסידה לה בווירטון, וגם ניצחה עבורה את וארזה במחזור המכריע.
בעצם העפלתה לגמר רשמה מכבי את הישגה הגדול בהיסטוריה - והיתה רחוקה ניצחון אחד מהשלמת סיפור הסינדרלה הגדול בתולדות הכדורסל האירופי.
בלגרד נצבעת בצהוב־כחול
שבוע ימים לפני הגמר נגד וארזה עבר אביו של ברודי, מקס, התקף לב קשה. את ההודעה קיבל ברודי משגרירות ארה"ב בתל אביב, ומייד נטש את הכנות הקבוצה למשחק המכריע והמריא הביתה לטרנטון, ניו ג'רזי. בימים הבאים שהה לצד מיטת אביו. כשהתעורר האב וראה את בנו, נזף בו. "מה אתה עושה כאן?", אמר, "יש לך משחק חשוב". 48 שעות לפני פתיחת הגמר המריא ברודי מארה"ב לבלגרד, מארחת המשחק, שם הצטרף לחבריו לקבוצה. הוא הספיק להשתתף באימון המסכם, אבל שיתופו במשחק היה מוטל בספק.
ההכנה של רלף קליין למשחק מול וארזה לא היתה רק מקצועית. קליין האמין בתורת הביוריתמוס, תיאוריה פסאודו־מדעית, המאמינה בשינויים פיזיולוגיים ומנטליים בבני אדם המתרחשים במהלך כל חודש, ואשר ניתנים לניבוי לפי תאריך ושעת הלידה. מכבי פנתה לווארזה בבקשה לקבל את תאריכי הלידה של השחקנים, ונענתה בחיוב. חלק מההתאמות המקצועיות שביצע קליין לקראת המשחק התבססו על זיהוי שחקני היריב, שהיו אמורים להימצא בירידה ב־7 באפריל 77', יום הגמר, בהתאם לביוריתמוס.
החישובים העלו שאחד השחקנים שאמורים לחוות ירידה באותו יום הוא בוב מורס, כוכבה של וארזה. קליין השתמש במידע הזה גם ככלי פסיכולוגי לחיזוק ביטחונם של שחקניו שלו, שכבר הובסו פעמיים קודם לכן באותה עונה נגד מורס וחבריו.
כשנחת מטוס "אל על" עם אנשי מכבי ואוהדיה בשדה התעופה של בלגרד, פצחו המאות בשירת "הבאנו שלום עליכם". היה זה המטוס הישראלי הראשון שנחת ביוגוסלביה מאז נותקו היחסים בין המדינות, עשור לפני כן. ביממה הבאה נחתו בעיר עוד עשרות מטוסים, ועליהם אלפי ישראלים.
אולם "פיוניר", שעתיד היה לארח את משחק הגמר, הכיל 7,500 מקומות - מתוכם כאלף נמכרו לאוהדים מאיטליה הסמוכה, וכ־5,000 ליהודים שהגיעו מישראל ומרחבי אירופה, על אף הסיכויים הדלים. מעולם בתולדות משחקי הגמר של גביע אירופה לא הביאה איתה מתמודדת כמות כזאת של צופים למדינה זרה.
וארזה היתה הקבוצה החזקה באירופה. היא הוקמה בשנת 1945, ובתחילת שנות ה־60 כבר נחשבה לאחת הקבוצות הטובות באיטליה, הרבה בזכות הגב הכלכלי האיתן שהעניק לה, החל משנת 1956, איש העסקים ג'ובאני בורגי, בעלי חברת "איניס", שווארזה נשאה את שמה.
ב־1970 ניצחה וארזה 74:79 את צסק"א בגמר גביע אירופה לאלופות, ומשם יצאה לעשור המוצלח ביותר של קבוצה אירופית כלשהי בתולדות המשחק. לאורך שנות ה־70 העפילה לכל אחד מעשרת משחקי גמר גביע אירופה, וזכתה חמש פעמים.
וארזה הפכה לכוח אדיר הרבה בזכות שלושת שחקני המפתח שלה: הרכז אלדו אוסולה וצמד הענקים בוב מורס (2.03 מטר), שהגיע לקבוצה בקיץ 72' מאוניברסיטת פנסילבניה ושיחק במדי וארזה בתשע העונות הבאות, ודינו מנגין (2.04).
מנגין היה המנוע. הוא גדל במחלקת הנוער של המועדון וצורף לקבוצה הבוגרת ב־1966, בהיותו בן 16 בלבד. היכרותו עם מכבי היתה ארוכה. הוא לקח חלק עוד בצמד משחקי גמר גביע אירופה למחזיקות גביע ב־1967, שבהם ניצחה וארזה את מכבי בזכות הפרש סלים עדיף.
עשר שנים בדיוק עברו מאז אותה הופעה של מכבי בגמר גביע אירופה למחזיקות גביע ועד להופעתה בגמר גביע אירופה לאלופות, אך היריבה נותרה אותה יריבה, ודומה היה שפערי הכוחות לא השתנו.
על אף הסיכויים הדלים, בלגרד נצבעה בצהוב־כחול. בצהרי יום משחק הגמר יצאו אלפי אוהדי מכבי לצעדה ממלון "יוגוסלביה" עד לאולם פיוניר, מרחק של שמונה קילומטרים. עם כרזות, דגלים, רעשנים וחצוצרות, הפכו האוהדים לחלק מהמאמץ המלחמתי. את האיטלקים זה לא ריגש; הם לא צפו בעיות מיוחדות. "כבר ניצחנו את מכבי ביד אליהו, מול 10,000 צופים", אמר מאמן וארזה, סנדרו גמבה. "יהיה משחק לא קל, אבל ננצח בהפרש של 5-3 נקודות".
רלף קליין שמח על האמירה הזו. לפני המשחק כינס את שחקניו לתדריך אחרון, אבל לא דיבר על כדורסל. "הערב ב־21:30 מדינה שלמה תשב ותראה אתכם", אמר לשחקניו הנרגשים. "וארזה? וארזה זאת עיירה קטנה באיטליה; לאנשים ברומא ובמילאנו לא אכפת מווארזה. לעומת זאת, מאחוריכם עומדת מדינה שלמה! אם תנצחו, תהיו הגיבורים של כל ישראל. אתם תזכרו את זה כל החיים שלכם".
"כולנו רצינו, אבל מי האמין..."
גם במשחק הזה פתח קליין ללא ברודי. הוא בחר לנקוט טקטיקה של שמירה מעורבת: "אישית" מול מורס, במטרה לנטרל את הצלף האמריקני המסוכן, ו"אזורית", כדי להרחיק את מנגין מהטבעת. ההגנה המוזרה של מכבי הפתיעה את וארזה, וסלים של ברקוביץ' ובוטרייט קבעו 9:18. מכבי הגדילה את יתרונה עד ל־13:26 בדקה ה־12, אולם אז התעורר מורס וצימק ל־21:30, ארבע דקות למחצית.
ההגנה החזקה של מכבי גבתה מחיר: פרי, שהופקד על מנגין, ספג עברה רביעית כעבור דקתיים, ומנגין צימק ל־26:30. מבצעי בזק של ברקוביץ' הרחיקו שוב את מכבי ל־26:35, וסל של שוקי שוורץ הוריד את מכבי להפסקה ביתרון 30:39.
בוטרייט קלע עוד סל בפתיחת המחצית השנייה, אך וארזה התאוששה בזכות מורס והתקרבה לכדי 39:44. קליין הזעיק את ברודי מהספסל. תשע דקות לסיום הגבירה וארזה את הלחץ, ומורס השווה ל־61:61.
ברודי קלע שני סלים, ויחד עם נקודות של פרי חזרה מכבי ל־61:68, פחות משלוש דקות לסיום. האיטלקים, במאמץ אחרון, שוב הורידו לנקודה אחת, 69:70, בזכות סלים של מנגין. שני סלים של בוטרייט העלו את מכבי ליתרון 73:76, אך מורס הקטין בשתי זריקות עונשין ל־75:76, פחות מדקה לסיום.
הכדור החשוב ביותר שוב הלך לבוטרייט, שבסל רביעי ברציפות קבע 75:78. וארזה החזירה סל וצימקה ל־77:78. הכדור עבר למכבי, 38 שניות לסיום, להתקפה אחרונה בהחלט, על כל הקופה.
מתוך שידור הטלוויזיה (אלכס גלעדי בעמדת השדר):
"נקודה יתרון. סילבר. ברודי... אנחנו משתדלים שלא לצאת מן הכלים. ברקוביץ' - לברודי. אני לא חושב שזה מחוכם, לא יהיה אחר כך זמן... 12 שניות... סילבר מתרומם - וזה בחוץ... הכדור החוזר של סילבר... וזאת היתה שריקה לצעדים נגד סילבר! שבע שניות לסיום, דיוויד טרנר שרק צעדים לסילבר.
(אוסולה מוציא את הכדור מהצד ומקבל אותו בחזרה. הוא רץ קדימה ומנסה למסור כדור קשתי למורס, שנשמר בידי פרי. פרי מנסה להדוף את הכדור לפני שמורס יצליח להשתלט עליו. הכדור נוגע בקצות האצבעות של מורס ויוצא החוצה).
"הכדור של מכבי תל אביב! שנייה לסיום, 77:78, שנייה אחת לסיום. אני לא מאמין... אני לא מאמין... שנייה אחת לסיום, כדור מן הצד. מכבי תל אביב כבר על המגרש עם הספסל. כל חברי ההנהלה שם, שעשו את כל הדרך ולא האמינו...
"והכדור לסילבר... ושריקת הסיום! גביע אירופה לתל אביב! גביע אירופה - של מכבי תל אביב. 77:78...
"הם הובילו לאורך כל המשחק, לאורך כל הדרך. הם לא הניחו לווארזה. והגביע שלהם! והחיבוקים, והנשיקות, והכל מגיע להם... מי האמין...
"כולנו רצינו, אבל מי האמין. זאת התוצאה... ושימו לב לברודי, האיש שבא מאמריקה ממיטת אביו החולה, כדי לקחת כאן את הגביע.
"ובקבוקי השמפניה נפתחים שוב. כ־4,000 אוהדי מכבי תל אביב במגרש יוצאים מכליהם. חלקם כבר על המגרש. הסדרנים מנסים להשליט סדר...
"וברודי על הידיים. מי אם לא ברודי על הידיים... והשירה עולה כאן, 'הגביע הוא שלנו, של מכבי תל אביב'. גם אתם בבית בטח שרים את השירה הזאת... זיכרו את הרגע הזה. בעוד הרבה שנים תוכלו לספר לנכדים שלכם שראיתם את הרגע הזה בשידור חי, בשידור ישיר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו