באחת ההפסקות בין השירים במופע ההשקה של אלבומו החדש, "לשונות של אש", מספר אביתר בנאי על חודש וחצי של הכנות קדחתניות לקראת המופע. חזרות, ראיונות, הופעות בתקשורת ועוד חזרות מילאו את ימיו.
דווקא כשהוא מספר על זה, אפשר פתאום להבחין שאין בהופעה שלו שום דבר טכני. כלומר, הוא שולט בצד הטכני של הנגינה והשירה (למעט רגעים מעטים אך שופעי יופי שבהם קולו נשבר תחת מעמסת ההתרגשות), אבל המופע כולו הוא לא ביצוע טכני קר ואוטומטי של השירים שנבחרו.
מבט קרוב בפניו של בנאי בזמן המופע מגלה חוויה כמעט ראשונית. הוא שר, אך נראה מופתע מהמילים. היופי של הדימויים הולם בו וממלא אותו התרגשות.
בחלקים רבים של ההופעה נדמה שהוא פוגש את המילים, השורות, השירים והסיפורים בפעם הראשונה ומתאהב בהם עם הקהל. התמימות האותנטית הזו הופכת את היכל התרבות לחדר אינטימי קטן שבו אין לבנאי בעיה לייצר קירבה רגשית עם כל אחד מהאנשים בקהל.
העדפת הרגש על הטכניקה בולטת גם במקומות צפויים פחות. העיבודים המופלאים (אסף אמדורסקי עשה עבודה נהדרת בניהול המוסיקלי) שמעניקים לשירים משענת אך לא משתלטים עליהם, התאורה המדויקת והלא מתלהמת (קובי פלומניק ומוחמד אבו סלמה ראויים לשבח מיוחד עליה), והנגנים שעטפו כל שיר באינסוף רגש.
קשה שלא להתפייט בניסיון לתאר את החוויה הכוללת של המופע. אפילו המילה "התעלות" קטנה לרגעים מלהכיל.
את ההדרן השני מקדיש בנאי לאחיו מאיר ז"ל. הוא שר את "שביר" ו"שוב מלבלב", מדקלם רשימה ארוכה של תודות, ואז, במקום השמור ל"תודה לאל" הגנרי, בנאי חותם את המופע עם "אבא". התרסקתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו