ביום שישי שעבר יירט טיל "חץ 2", טיל קרקע-אוויר סורי. קודם לכן, נכנסנו כמעט לשגרה שבה מערכת "כיפת ברזל" מיירטת רקטות קצרות טווח, וביתר שאת במהלך מבצע "צוק איתן'. מצפון ומדרום מתחמשים באלפי רקטות לטווחים שונים. איך הגיעה הזירה המזרח תיכונית למצב שבו רקטות וטילים מנהלים את צורת החשיבה, את אופי ההגנה על אזרחים ובכלל, את חיינו כמעט.
צריך לזכור שכוח הרתעה נבנה בתהליך ארוך טווח שתחילתו עם סיום המלחמה הקודמת, שהרי אילו הייתה הרתעה - לא הייתה המלחמה. כוח הרתעה מורכב בין היתר מכלי לוחמה, שטח נרחב עוצמה כלכלית וכדומה. באופן די מפתיע, דווקא כלי הנשק שממנו חוששים היום במערב ובמזרח כאחד, טילים בליסטיים, נחשבו ככלי ראוותני יותר מאשר כלי מכריע מלחמה או מטה כף.
800 שנות לחימה בליסטית
עוד במאה ה-13 השתמשו הסינים ברקטות ככלי מלחמה. כוחות בריטיים השתמשו ברקטות להארת שמיים במרילנד בשנת 1812. הסובייטים ירו מאות אלפי רקטות במלחמת העולם השנייה נגד הגרמנים. אלה האחרונים לא נבהלו מהם וייחסו להם יותר נביחה מנשיכה. והנה דווקא הגרמנים הטילו את כל יהבם על קו השבר של מלחמת העולם, על הרקטות ה-וי 2.
מיטב הטכנולוגיה בזמנים ההם הוטלה אל המערכה בהנחה אסטרטגית מוטעית שחשבה על גזר דין מוות על אזרחי בריטניה ובעצם הטיית הכף חזרה לטובת הגרמנים. 1190 רקטות שוגרו לעבר לונדון יחד עם מטען קרבי מועיל הקטן מאשר התקפה אווירית אחת של בנות הברית. פחות משלושת אלפים אזרחים בריטים נהרגו. במונחים של מלחמת העולם בכלל ובמטרת ההפצצות בפרט, זהו מחיר נמוך לכל הדעות. בריטניה כידוע לא נכנעה. אמנם טיל סקאד אחד בקנדאהר אשר בסעודיה הרג כמאה חיילים אמריקאים לעומת הרוג אחד על 39 סקאדים לישראל, אך עדיין התוצאה המיידית נסבלת.
39 טילים נורו על ישראל, אך רק אדם אחד נהרג. שמי גוש דן במהלך מלחמת המפרץ // צילום: gettyimages
מה בכל זאת הפך את איום טילי הקרקע-קרקע לסיוט מטה העורף והפיכתה של כל הארץ חזית? מדוע ההתייחסות בישראל אל סכנת הטילים היא כאל סכנה קיומית יותר מאשר הקמתה של מדינה פלשתינית בלב הארץ? ומדוע נדמה שרק ישראל מוטרדת מסכנת הטילים?
למרות האיומים: איש לא השכיל לפתח מערכות הגנה
נשוב אחורה, מעט היסטוריה. עם השתכללותם של אמצעי הנהוג והניווט לאחר מלחמת העולם השנייה ופיתוחם של ראשי נפץ גרעיניים, הוגדל באחת גם דיוק הפגיעה וגם עוצמת ההרס. ברחבי העולם, ביבשה, בים ובאוויר הוצבו טילים נושאי ראש קרב גרעיני לטווחים של אלפי קילומטרים.
כאב ראש לא קטן היה נחלתם של מפקדים ומנהיגים, ובאופן טבעי ניתן היה לצפות שתתפתח מערכת הגנה בפני הטילים הנ"ל בדיוק כפי שקיים לכל מערכת נשק אחרת. אולם לא ברה"מ לשעבר ולא ארה"ב השכילו לייצר מערכות הגנה כאלה. ברה"מ לא הצליחה מפאת פיגור זמני בטכנולוגיה מתאימה וארה"ב לא השתמשה בטכנולוגיה עדיפה לייצר מערכת הגנה בפני טילים בליסטיים.
"חזון אמריקני אוטופי, כאילו הטילים לא הומצאו מעולם". מערכות נשק בליסטיות רוסיות במהלך מצעד במוסקבה // צילום: אי.פי
נשמע מופרך, אולם כך כותב פרופ' אנג'לו קודויה מאוניברסיטת בוסטון: "..בשנות השישים דגלה ממשלת ארה"ב בחזון אוטופי, שלפיו צריך להתייחס לטילים ולראשי הנפץ שלהם כאילו לא הומצאו מעולם, ומאז לא חזרה בה מעמדה זו. היעד הזה הפך לחלק מהדימוי העצמי האינטלקטואלי של השכבה החברתית שממנה צומחים מעצבי המדיניות של ארה"ב. בהסכם 'סאלט 1' משנת 1972 ביקשה ארה"ב להבטיח שהטילים היחידים שיהיו בשימוש יהיו רק כאלה שבכוחם לגרום להרס ללא הבחנה, ולא טילים לשימוש רציונלי..". ברור שברה"מ הפרה את ההסכם ולא מנעה מעצמה פיתוח טילים אחרים וגם ניסיונות לבניית מערכות הגנה. ארה"ב הגנה בקנאות על ההסכם, מה שמנע ממנה לפתח מערכות הגנה נגד טילים 'רציונליים".
מלחמת המפרץ השנייה הפכה את הקערה על-פיה. אין כיום איש שאינו מתייחס בכובד ראש גם ובעיקר לטילים בליסטיים 'רציונליים'. אולם חשיבה מעמיקה עדיין לא מייצרת מערכות הגנה והרתעה מפני טילים אלה. אילו הייתה פורצת מלחמה במקביל לשיגור הטילים היו נחסמים צירי תנועה מרכזיים. רוב אמצעי הלחימה, מחסני החירום, האספקה, האנרגיה והתשתית, שדות התעופה והנמלים נמצאים בתחום פגיע לכל טיל (שבעים אחוזים מאוכלוסיית ישראל ומהתשתיות לעיל נמצאים בתחום המפורסם מחדרה לגדרה). החשיפה של העורף גרמה לשינוי חלוקת משאבי הצבא לכיוונים שלא חשבו עליהם. תוצאה מידית הייתה מרוץ התחמשות בנשק הזול והפשוט הזה, טיל סקאד, ע"י כל מדינות ערב, אף כי יש לציין שכמות בלתי מבוטלת של טילים כאלה הייתה כבר בעבר.
2 מיליון דולר ל"חץ"
ישראל נכנסה לפיתוח טיל מיירט טילים בסיוע כספי ניכר מארה"ב מתוך הכרה מאוחרת מדי בצורך במערכת הגנה יעילה מול טילים בליסטיים לטווחים קצרים ובינוניים. טיל ה'חץ' המגובה במכ"ם ומערכת בקרת אש חדישים, אמור לתת מענה על התקפת טילים הנמצאים בשלב בשלישי, כלומר במרחקים של עשרות ק"מ מהמטרה. מבחינה טכנולוגית, טיל ה'חץ' נחשב לטוב מסוגו כיום, הוא היחיד שפגע במטרות דמויות טיל תוקף במעופו ולהשמידו.
עלותו של טיל 'חץ' אחד היא יותר משני מיליון דולר, פי ארבעה-חמישה מטיל 'סקאד'. יתרונו וחסרונו כאחד של טיל ה'חץ' הוא במבחן האש. אם חלילה יצוידו טילי סקאד בראש קרב ביולוגי, כימי וגרעיני, וניתנה הוראה לשיגור, משמע כוח ההרתעה הידוע לא הועיל בשלב זה. נותרו דקות ספורות להגיב. מכ"ם ה'חץ' מזהה את השיגור, ובטווח המתאים משוגרים לעבר הטילים התוקפים טילי 'חץ'.
שיתוף פעולה בין ישראל לארה"ב בפיתוח מערכות יירוט נמשך מאז שנות ה-80. לוחמות פטריוט מישראל וארה"ב בתרגיל משותף בחוף תל ברוך // צילום: זיו קורן
אם יבוצע יירוט מוצלח, יושגו מספר מטרות: טיל ה'חץ' הופך מנשק הגנה לנשק מרתיע, התוקפן ישקול שנית את צעדיו, במיוחד אם ישראל תתקוף מידית במלוא העוצמה. אולם, אם חלילה ייכשל היירוט, תאבונו של התוקף תרקיע שחקים, תרתי משמע. כוח ההרתעה יקרוס באחת והשאר יישאר לדמיון. נדמה שזו פעם ראשונה בו קיימת משאלה פנימית, לא להעמיד במבחן את טיל ה'חץ', מכל היבט שהוא עם כל המורכבות שבדבר. והוא עמד במבחן האש.
שכבות ההגנה התרבו, כך גם האיומים
מאז תחילת פיתוחו של ה'חץ' חלפו השנים אבל האיומים לא הוסרו. בינתיים התרחבה שכבת ההגנה של מערך הטילים המיירטים. מערכת 'כיפת ברזל' הצליחה הרבה מעבר למשוער, ובמקביל לכך פותחה גם מערכת 'שרביט קסמים'.
תפיסת ההגנה המרחבית מעל שמי ישראל בעצם רחבה יותר עם השלמת כל מערכת ההגנה. על כל 'שכבה' של גובה ומרחק נמצאת מערכת אחרת המיועדת להגן מפני הטילים התוקפים. כך למשל טיל חץ-3 מיועד ליירט טילים המגיעים מאזורים כמו איראן. היירוט מתבצע גבוה מעל האטמוספירה ורחוק מהגבול, וזאת כדי להשמידו מוקדם ככל האפשר ועם מרווח זמן לתיקון במקרה של החטאה.
סקרנו את ההיסטוריה של רקטות וטילים וראינו שהחשש האמתי מפני התקפת טילים הוא רק במידה וראש הנפץ הוא גרעיני או כימי. תועלתם של טילים תוקפים מוגבלת ואיננה מכריעת מלחמה. ובכל זאת, קברניטי מערכת הביטחון העלו את רמת ביטחונם של אזרחי ישראל עם השלמתה הצפויה של מערכת ההגנה הרב-שכבתית. הלוואי ולא נזדקק לה.
הכותב הוא ד"ר להנדסת אווירונאוטיקה וחלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו