"אני מאמינה שחלק מהטיפולים שעברתי נעשו לשווא"

לאחר 13 טיפולי הפריה חוץ־גופית, החלו ספקות לנקר בליבה של שרית מגן. ספקות דוקרים, מציקים, שכמעט לא הופיעו במשך קרוב לחמש שנים.

"צץ בי קוצר רוח. תחושה של חוסר תוחלת וחוסר סבלנות לכל מה שקשור בטיפולים. התרופות, ההזרקות, חדרי הניתוח, הרופאים, הפרוטוקולים, ההמתנה מורטת העצבים לבשורה, והאכזבות החוזרות ונשנות. 

"בשנים האלה היו לי שלושה הריונות. הריון אחד הסתיים מעצמו בהפלה בשבוע השמיני, סביר להניח שהעובר היה לא תקין. שני הריונות נוספים הסתיימו באופן יזום בשבועות מתקדמים, אחרי שהתגלו מומים בעוברים. הייתי כמעט בת 41 ולא ראיתי לאן זה הולך. מה יקרה אחרת הפעם.

"חמור מזה, הרגשתי שמבחינת הרופאים סביבי, אפשר להמשיך כך עוד כמה שנים. בישראל נשים עוברות טיפולי הפריה עד גיל 45. השילוב של חוסר הבנה ותחושה שהטיפולים נעים במסלול של ניסוי וטעייה הפך קשה לעיכול. הסוללה הפנימית, שהניעה אותי קדימה במשך שנים בלי לשאול שאלות, התחילה להתרוקן". 

למרות ניצני ההתפכחות, מגן עברה עוד שני טיפולים, כי "להרים ידיים זה מאוד מפחיד. גם אם כישלונות חוזרים ונשנים הם כואבים ומייאשים, לפחות יש שבריר של סיכוי. אור חיוור בקצה של מסדרון שכל הדלתות בו נעולות. עצירה פירושה שזהו, נסתם הגולל. כבר לא יהיה לך ילד משלך". 

לאחר שגם הטיפול ה־15 במספר לא הסתיים בהריון תקין, מגן בכל זאת עצרה וחישבה מסלול מחדש. בסופו נולד לה ילד, עילם, היום בן 6. עוד נספר איך הפלא הזה קרה.

•   •   •

שנתיים לאחר שילדה, הבינה מגן שהיא חייבת לשוב ולבחון את המסלול שעברה. במיוחד כי דווקא היא, כעיתונאית חוקרת, היתה מצוידת בארגז כלים מפואר לבקר את התהליכים בזמן אמת.

"הייתי רצת מרתון עיוורת", היא אומרת. "כשאת רצה מרתון, אסור לך לחשוב יותר מדי על זה שאיכות המסלול לא מיטבית, שהשמש צורבת בעיניים ושהגוף כואב. מחשבות ביקורתיות יקשו עלייך לכבוש את היעד. אם תסיטי את המבט, תיפלי. אם תטילי ספק, תאבדי את המומנטום.

"שנים עסקתי בתחקירי בריאות כעיתונאית חוקרת וכרכזת מערכת ב'עובדה' (גילוי נאות: שם עבדתי עימה כשנה וחצי; נ"ל). היו לי כל האמצעים להתבונן לעומק על עולם טיפולי הפוריות. המון מקורות, קשרים, יכולת לקרוא מחקרים מקצועיים, לאתר נתונים, לשאול את השאלות הנכונות, לזהות מוקדים של בעייתיות, ובכלל, חוש ביקורת מאוד מפותח.

"אבל כל הלחם והחמאה שלי בחיי המקצועיים נמחקו כמטופלת. צרכתי שירותי בריאות במאסות, פגשתי רופאים, הזרקתי תרופות, נכנסתי ויצאתי בלי הפסקה מבתי חולים וממרפאות, ושום דבר מסל היכולות שלי לא בא לידי ביטוי.

"העיוורון מובנה בתהליך. ההשתוקקות לילד היא עוצמתית ומקיפת כל, והמחשבה שזה לא יקרה מטילה אימה, עד כדי כך שמפסיקים לחשוב. נדירות הן הנשים שמצליחות להרים את הראש בתוך התהליך הזה, שהוא שתלטני וכובש, ומונע על ידי הרצון האנושי הכי סוחף וקמאי".

בארבע השנים האחרונות בחנה מגן (48) את תחום ההפריות החוץ־גופיות (IVF) בישראל, כדי לשמש עיניים פקוחות ומקצועיות עבור עשרות אלפי נשים, זוגות ומשפחות, שמצויים במצב שבו היתה, ולצייד אותם בכלים שיאפשרו להם לבצע בחירות נבונות. יותר מ־100 אלף ילדים ישראלים נולדו בזכות התהליך הזה ב־35 השנים האחרונות. בעולם נולדו בזכותו לפחות 6 מיליון ילדים.

ישראל היא מהחלוצות בתחום ונמנתה כבר ב־1982 עם "מועדון החמש", חמש המדינות הראשונות שהצליחו להביא לעולם תינוקות מבחנה. מספר טיפולי ההפריה לנפש הוא הגבוה ביותר בעולם, וזו המדינה היחידה בעולם שבה נשים יכולות לעבור 10, 15 ואפילו 20 טיפולים במימון ציבורי. מגן מצטטת יועץ פריון באחת מקופות החולים, שסיפר לה כי לאחרונה נאלץ לסרב לבקשת רופאיה של אישה לעבור את הטיפול ה־33 במספר.

אבל בכל הנוגע להצלחת הטיפולים, ישראל משתרכת מאחור, מתחת לממוצע העולמי. בשנת 2013, למשל, שיעור הלידות כתוצאה מטיפולים עמד על פחות מ־16 אחוזים, לעומת 33 אחוזים בארה"ב. 

הסיבה העיקרית לא נעוצה באיכות הרופאים ושירותי הרפואה בארץ, אלא בכמות הטיפולים שסיכויי ההצלחה שלהם נמוכים ביותר עד אפסיים. הם שפוגעים בממוצע הביצועים. המדינה מממנת מתקציבה טיפולים לנשים עד גיל 45 או עד שני ילדים, וכבר בגיל 44 (על פי נתוני קופת חולים מכבי), 98.2 אחוזים מטיפולי הפריון נכשלים. 

יתר על כן, מעבר למספר מסוים של טיפולים - כנראה שישה עד שמונה, לפי ההנחה הרווחת בקרב רופאי הפריון - סיכויי ההצלחה פוחתים דרמטית. מה גם שטיפולים חוזרים ונשנים הם כשלעצמם בעלי פוטנציאל לייצר בעיות פריון חדשות.

מגן, למשל, גילתה שסיכוייה להרות כתוצאה מהטיפולים היו נמוכים ביותר בגלל הכישלונות החוזרים. בעוד שהיא סברה שבכל סבב טיפולים סיכויי הצלחתה דומים לסבב הקודם, למעשה הם הלכו וצנחו מטיפול לטיפול.

נתונים אלה, ורבים אחרים שגילוים עורר בה תדהמה, הביאו את מגן לכתוב ספר בנושא ההפריות החוץ־גופיות. היא שוחחה עם עשרות מטופלות ועם שורה ארוכה של רופאים, חוקרים וגורמים במערכת הבריאות, וצללה אל תוך מחקרים וסטטיסטיקות. הספר "ילד משלך", הראשון מסוגו, רואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן. 

•   •   •

בשורש הדברים נמצאת הכמיהה. כמיהה יסודית, בסיסית, כוססת, מכרסמת, בגוף, במחשבה, בחלומות, במה שמעזים לדמיין ובמה שמפחדים לחשוב, במה שיהיה אם כן ומה חלילה אם לא, בשנים ארוכות של התאמת העצמי ל"שרוול" צר בדרך למטוס שאינו מגיע, "שרוול" שבתוכו ובגבולותיו מתנהלים החיים, והם מתאימים עצמם למידותיו.

ועם הכמיהה באה המתנה ארוכה. שנים. חמש שנים, ליתר דיוק. המתנה מתמחשת בבטן כחולה־סגולה, שאין בה סנטימטר אחד פנוי מדקירות, בעטי הזרקה עמוסי הורמונים ששוכנים במעלה המקרר, ובשקית מחטים קטנה בארון; בעשרות רבות של בדיקות אולטרה־סאונד, ובעיניי החרדות, שתלויות בעיני הטכנאית המביטה בשחלות שלי, בהמתנה לשמוע כמה זקיקים נוצרו, התפתחו, הבשילו. כל אחד מהם יוכל להיות הילד שלי. הילד מהחלומות. 

וככל שעובר הזמן, הכמיהה המתמשכת כבר חורצת חריצים של ממש בנפש, כפי שתעיד העובדה שגם היום, שנים אחרי, חמש בבוקר, כשאני כותבת את המילים האלה, עדיין עולות לי דמעות בעיניים. געגועים למה שאין דרך לדמיין, למובן מאליו, שעבורך הוא רחוק כמו השמש. תהיות איך יהיה כשיהיה, אם יהיה לי פעם אחד כזה. ילד.

וגם רגש אחד נוסף, ש"מזהם" את הכמיהה הנקייה, לא נאצל או יפה במיוחד. הרצון הפשוט להיות "כאחד האדם", כמו כולם. לא להיות חריגה. 

(מתוך "ילד משלך")

בדיוק ביום הולדתה ה־36 ניגשה מגן לבצע בדיקה תקופתית שגרתית אצל רופאת הנשים. "היא הקלידה משהו במחשב, ואז הרימה אלי את העיניים ושאלה, 'ילדים את רוצה?'. ואני, במבוכה, התחלתי לגמגם, שאני חושבת שכן. אני רוצה ילדים, כן. אבל לא הבנתי מה זה שייך עכשיו. ילדים בכלל לא היו על סדר היום שלי באותו שלב. 

"והיא, אישה מקצועית, עניינית, 'שריף שחלות' נטולת סנטימנטים, אמרה לי, 'את יודעת שאולי זה מאוחר מדי? אתמול היית צריכה לעשות ילדים. אין לך זמן'.

"יצאתי מהקליניקה בתחושה שאני תכף קורסת. נכנסתי למכונית הקטנה שלי, הנחתי את הראש על ההגה ובמשך דקות ארוכות הרגשתי מצוקה איומה. הרופאה הזאת הפילה עלי את השמיים. 

"כן, יכול להיות ששמעתי וקראתי שגיל 35 הוא קו גבול ברור מבחינת הפוריות, שמרגע שחוצים אותו נכנסים לאזור של חוסר ביטחון. מצד שני, מכונות יחסי ציבור משומנות של רופאים מציפות את התקשורת בסיפורים על נשים בגיל 50 שילדו תאומים וסבתא בת 55 שילדה. אף אחד לא מדקדק בפרטים ורואה שמדובר בתרומת ביצית או בפונדקאות. 

"הרגשתי צעירה, חיונית, בכושר, בנקודת התחלה ולא בנקודה שהיא אולי מעבר לסוף. שנה קודם הכרתי את ניל, בן הזוג שלי, הכל היה פתוח ומבטיח, הכל היה לקראת. היו לו תאומות קטנות ומקסימות מנישואיו הראשונים, שקיבלו אותי בשמחה מהרגע שנפגשנו. כך שעבור שנינו, הריון בכלל לא היה עדיין על הפרק.

"הרופאה זרקה את החיים שלי למסלול אחר. עברתי כמה בדיקות, ובאחת מהן - צילום רחם - בדיקה לא סימפטית במיוחד, גילו שאחת החצוצרות שלי, הצינורית שמחברת בין הרחם לשחלה, כנראה סתומה. עברתי שש הזרעות (טכניקה שבה הזרע מוחדר לרחם באמצעות צנתר; נ"ל) שכשלו.

הפריה חוץ־גופית. יותר מ־100 אלף ילדים ישראלים נולדו בזכות התהליך הזה ב־34 השנים האחרונות // צילום אילוסטרציה: GettyImages

"אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי בתחילתו של מסלול ההפריה החוץ־גופית. יקום בפני עצמו, עם טרמינולוגיה חדשה, תרופות, בדיקות, סדר יום. אחת המיומנויות הראשונות שלמדתי היתה להזריק לעצמי זריקות לבטן. עשר בלילה הפכה להיות שעת ההזרקה שלי, ואת כל לוחות הזמנים כיוונתי לפי זה.

"בעשרה לעשר הייתי פורשת על שולחן הקפה בסלון בית מרקחת קטן: מחטים, מזרקים, אמפולות, אלכוהול, צמר גפן. למדתי לחטא את הבטן ובאיזה מיקום לדקור.

"החיים סובבים סביב הטיפולים. בדיקות דם ואולטרה־סאונד כדי לראות אם הזקיקים גדלו, כך שאפשר לשאוב אותם. שאיבת הביציות נעשית בחדר ניתוח, בהרדמה מלאה. יום שלם של ניתוק מהחיים, מהעבודה".

"בשלב מסוים התחלתי להתמכר לזה", היא מחייכת. "חיבה מוזרה שגיליתי אצל מטופלות רבות נוספות. בכל טיפול את מחכה לרגעים האלה, שבהם התודעה נמסה לתוך הרפיה מוחלטת ושינה שאין עמוקה ממנה.

"אחרי כמה ימים שבהם העוברים מתפתחים באינקובטור, מחזירים לך אותם לגוף, ושוב בדיקות, ואז המתנה מורטת עצבים לתשובה אם הם נקלטו. תהליך שתלטני, שזוחל אל תוך לוח הזמנים ומשעבד אותו ואת התודעה, לפעמים למשך שנים. 

"שעת ההזרקה הקבועה מביאה אותך למצבים שאת מזריקה לעצמך בשירותים של אולם חתונות, בבתים של חברים. התרופות דורשות קירור, כך שחייבים להביא את זה בחשבון בכל פעילות, ובמיוחד בנסיעות וטיולים. מועד שאיבת הביציות לא מאוד צפוי, כך שצריך להבטיח יכולת לכופף את החיים לטובת זה. למשל, היה לי יום צילומים בצפון הרחוק, וכדי להגיע הביתה בזמן לשעת ההזרקה היעודה ולטיפול שתוכנן לבוקר שלמחרת, אירגנו לי טיסה מיוחדת במקום לנסוע עם שאר הצוות בהסעה".

•   •   •

רופא שאת מאמינה בו? זה עולם שלם, כמו החצי השני שלך. בטיפול הראשון אצל הרופא הפרטי, הוא עוד לא אמר לי "שלום, נעים מאוד" - נכנסתי להריון. הפלתי אחר כך, אבל מאותו רגע ראיתי בו קוסם. הוא שולח אותך לעוד בדיקה, ואת אומרת, "איך אף אחד לא חשב על זה קודם?!". את עוברת הפלות, והוא אומר, "תעשי בדיקת נוגדנים", ואת חושבת, "תותח".

אחרי גרידה את שוכבת שם במיטה והוא תופס לך את היד ואומר, "יהיה בסדר". בהחזרת עוברים הוא אומר לבעלך, "תשמור עליה", ואת מרגישה שיש איתך מישהו. גם כשהטיפולים הפרטיים האלה עלו לי הרבה מאוד כסף, ולא היה מאיפה לקחת את הכסף הזה, המשכתי פעם אחר פעם אחר פעם, כי מבחינתי הוא נתן לי נקודת אור. השילוב של יחס אישי ושל תוצאות - נכנסתי אצלו ארבע פעמים להריון - ללא ספק עשה את זה. כל פעם שהייתי מגיעה אליו הוא שידר ביטחון. אמר לי, "את היית בהריון, ואת תהיי בהריון, ואת תהיי אמא".

הייתי מכורה. מגיעה לקליניקה ואומרת, "שלום, באתי לעשות טיפול". ממש ככה. לא שאלתי למה זה קורה, מה הסיכויים שלי, האם הסיכויים נמוכים יותר ממה שהיו כשהתחלתי בטיפולים, או גבוהים יותר.

הזמן עבר. הרופא שידר לי ביטחון מוחלט, אמר לי, "את בחורה צעירה, מה שעשית עד עכשיו לא מעניין אותי. אנחנו נמשיך, את תהיי אמא, עובדה שנכנסת להריון". היה ברור לי שאהיה אמא, וזהו. חוץ מזה לא היה קיים כלום.

כל העולם ידע על זה, היינו נשואים הרבה שנים, והיו לי כבר תשובות מוכנות לשאלות חטטניות. היו אומרים לי, "תגידי, את ובעלך מנסים טבעי גם?" הייתי עונה, "לא, הוא ישן בסלון ואני בחדר שינה, אנחנו נפגשים במעבדה".

(הילה חייט, עברה 18 טיפולי הפריה חוץ־גופית ושש הפלות. היום אם לשני ילדים - ולא מטיפולים) 

הרופאים, אומרת מגן, הם שחקן מורכב בתיאטרון הזה. "מצד אחד, הם אנשי מקצוע ויש להם קריטריונים של מקצוענות. מצד שני, הם פוגשים נשים מאוד כמהות ונחושות. זה מייצר מפגש מורכב. לפעמים הם נכנעים ללחץ, מבקשים לְרצות. לפעמים קשה להם לומר את האמת, והרבה פעמים קשה להגיד לא, גם כשנראה שאין סיכוי להריון. כי ברפואה יש בדרך כלל קמצוץ סיכוי להצליח, להפתיע, ליפול על הצד הטוב של הסטטיסטיקה. 

"הדבר השלישי שממנו אי אפשר להתעלם הוא כסף. הרבה מאוד כסף. רופא פריון מצליח יכול להרוויח באופן פרטי 100 אלף דולר בחודש, ברוטו. למרות שהטיפולים ממומנים על ידי המדינה במערכת הציבורית, הרפואה הפרטית משגשגת. אני הופתעתי לגלות עד כמה התחום הזה פעיל בלילות, במיוחד אצל הכוכבים הגדולים. המרפאות הפרטיות עובדות עד 12 ו־1 בלילה, בקלות".

לפי דו"ח מבקר המדינה, מתוך כ־35 אלף מחזורי הפריה חוץ־גופית שבוצעו בישראל בשנת 2010, יותר ממחצית התקיימו בבתי החולים הפרטיים. בבדיקה שנעשתה בקופת חולים מכבי בנוגע לסבבי הטיפול שמימנה הקופה בשנים 2014-2011, נמצא כי 16 אלף בוצעו בבתי החולים הציבוריים, לעומת 51 אלף בבתי החולים הפרטיים. יותר מפי שלושה.

"נשים רבות עוברות למסלול הפרטי כדי להיות מטופלות על ידי אדם אחד, ולא לעבור מיד ליד. כשאת משלמת סכום שנע בין 1,500 ל־4,000 שקלים לכל טיפול, לא כולל התרופות, שיכולות לעלות גם 2,000 שקלים לטיפול, את מקווה שזה אולי יניב יותר הצלחות. גם אני התחלתי את הטיפולים במערכת הציבורית ועברתי אחרי תקופה לרופא פרטי.

"יש רופאים שהמצפן והמצפון המקצועי עומדים אצלם בראש. הם חד־משמעית לא מטפלים בנשים מעל גיל מסוים, או כשהם סבורים שאין טעם. ויש רופאים שנמצאים במלכודת הזאת, של הרצון העז של הנשים ושל הידיעה שאפשר לעשות טיפולים עד גיל 45, שבו הסיכויים להצליח כמעט לא קיימים. הם משקיטים את עצמם על ידי מסירת המידע, ובכל זאת ממשיכים את הטיפולים כרגיל. אם לא יועיל, אז לא יזיק, יש לקוות.

"ויש גם רופאים שהם קופות רושמות, ואפילו מנצלים את המצב. הם אומרים: אם אני לא אעשה את הטיפול, מישהו אחר יעשה. אני מעריכה שהם נמצאים בקצה.

"באופן שבו המערכת פועלת, שני השחקנים המרכזיים, הנשים והרופאים, לפותים זה בזה, בלי שכמעט תהיה מעורבות ניטרלית ואובייקטיבית מבחוץ. הכל מתערבב יחד באין מפריע, דינמיקה סוערת של פחד, אינטרסים, חולשה, בלי שמישהו מנסה אפילו לנהל את ההצגה הזאת. המדינה היתה צריכה להיות שחקן הרבה יותר פעיל ומשמעותי. לקבוע גבולות וקריטריונים.

"ד"ר יעקב סגל, מנהל תחום רפואת נשים במכבי, אמר לי במפורש שנעשים טיפולים חסרי כל סיכוי כמעט, ממניעים כלכליים. בסוגיה הזאת מתנהל ויכוח מאוד סוער. מהו טיפול מיותר? איפה נכון למתוח את הגבול בין טיפול מועיל למיותר? והוויכוח הזה מתנהל מאחורי הפרגוד, בתוך הברנז'ה ולא באופן ציבורי. לטעמי זה מאוד לא נכון, במיוחד בהתחשב בכך שבשנת 2014 בוצעו קרוב למחצית מהטיפולים ב'מכבי' בנשים מעל 40".

•   •   •

לפני שנתיים פירסמה האגודה הישראלית לחקר הפוריות (איל"ה), הגוף המאגד את אנשי המקצוע בתחום הפוריות, נייר עמדה חריף, שקבע שאין לעשות "טיפולי שווא", שסיכויי ההצלחה בהם הם פחות מאחוז אחד. האגודה חששה מניצול כספי של מטופלות, מהולכתן שולל, וקבעה שבמצבים האלה אין הבדל גדול בין רופא אליל לרופא המודרני.

"הנושא הזה נוגע בעצבים חשופים. ח"כ יעל גרמן, לשעבר שרת הבריאות, אמרה לי שכיוון שתמיד תהיה אישה שתצליח להרות בגיל 44 וללדת, היא לא יכלה כשרת הבריאות להפסיק את המימון הציבורי של טיפולים בגיל הזה. אני חושבת שהמינימום שהמדינה יכולה לעשות הוא להבטיח שהמטופלות יכירו את הנתונים במלואם, ושלפחות יתנהל דיון בעניין הזה. אני, כשהייתי בתוך המערבולת, כמעט לא קיבלתי מידע.

מגן. "לא שאלתי מה הסיכויים שלי" // צילום: יהושע יוסף

"יש שדר נפוץ, שאם נהיה מספיק נחושות וחזקות, נצליח. שמה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח, עם פרוטוקולים טיפוליים יותר אגרסיביים ומינוני הורמונים יותר גבוהים. זה מגביר עוד יותר את העיוורון.

"היום, כשאת הולכת לאחת מ־24 יחידות ה־IVF בישראל, אין לך שום דרך לדעת מה הביצועים של היחידה הזאת. כנ"ל לגבי רופאים פרטיים. יש רופאים 'עם שם'. שמועות שהרופא הזה הוא מלאך, ההוא גואל, השלישי קוסם ואצל הרביעי אין לך סיכוי, חבל על הזמן. אבל נתונים מסודרים, שלמערכת הבריאות אין בעיה להפיק, לא תמצאי. 

"כשאת מסתכלת מה יש למשרד הבריאות להציע, מדובר בנתונים דלים מאוד. לגבי כל שנה מפורט כמה טיפולים נעשו, בכמה טיפולים הוחזרו עוברים, כמה הריונות וכמה לידות היו. אבל זה לא מחולק, למשל, לפי גיל. הרי ההבדלים בין אישה בת 30 לאישה בת 45 הם תהומיים. אלה ממוצעים שלא מלמדים דבר. 

"כל מה שהיחידות צריכות לעשות הוא לדווח בסוף השנה כמה טיפולים בוצעו אצלן, כמה הריונות היו וכמה לידות. כשאישה מגיעה בזמן אמת, אין רישום ודיווח מיידי עליה, ולכן קשה לוודא מה מדווח ומתי. ומה נחשב הריון? הריון שאותר בבדיקת דם? או הריון שאותר על ידי דופק בבדיקת אולטרה־סאונד? הרי הריונות רבים לא מסתיימים בלידה תקינה. יש פה, לפחות תיאורטית, אינסוף אפשרויות לשחק עם הסטטיסטיקה. 

"המדינה יכלה בקלות לייצר מסד נתונים, אבל מנהלי היחידות התנגדו, מסיבות רבות. למשל, מחשש שתהיה סלקציה של מטופלות. שיחידות לא יקבלו מטופלות עם סיכויים נמוכים להרות, כדי לא לפגוע בסטטיסטיקות.

"מצד שני, מדובר בתחום מאוד תחרותי ורווחי, ולכן חששו שבאופן הזה יחידות מסוימות יתחזקו על חשבון אחרות. לכולם היה עדיף לפעול מתחת לרדאר.

ההתנגדות הזאת לא עובדת לטובת המטופלות, שהמידע הזה יכול להיות מאוד יעיל עבורן. רק בשנתיים האחרונות התחילו להקים מסד עשיר יותר, ועדיין לא יתפרסמו נתונים לגבי כל יחידה ויחידה".

•   •   •

מגן זוכרת את התדהמה שאחזה בה כשראיינה את אחד הרופאים בערב, בגינת הבית שלו, וגילתה את הסיפור על הבְלָסטוֹציסט. זהו עוּבר בן חמישה ימים, המונה כ־100 תאים. הסיפור עליו ממחיש את הדינמיקה שבין רופאי הפריון למטופלות, כמו גם את חוסר הידע.

"היום אני יושבת מולך וזה כל כך ברור לי, אבל כשעברתי את הטיפולים לא היה לי מושג. אף אחד לא טרח להסביר לי. אחרי ששואבים את הביציות ומפרים אותן, מגדלים אותן באינקובטור עד היום השלישי, שבו העובר כבר מונה בדרך כלל שמונה תאים. בשלב הזה, ברוב המקרים, מתבצעת ההחזרה. איך בוחרים אילו עוברים להחזיר? ראשית, לפי מספר התאים בכל עובר. ככל שהוא רב יותר, כך עדיף. שנית, המראה של העובר. בעיקר קיומם של שברים בשטחו, שככל שהם רבים, כך איכותו יורדת. הקריטריונים האלה ממש לא מנבאים את הצלחת הטיפול. 

"אבל מתברר שאם מחזיקים את העוברים באינקובטור עוד יומיים, עד היום החמישי, אלה ששורדים הם הבלסטוציסטים, מעין 'עוּברי סיירת מטכ"ל'. הם עברו את הגיבוש, שרדו, ויש להם סיכוי הרבה יותר גבוה לייצר הריון, שגם יהיה תקין גנטית. בשלב הזה גם אפשר ללמוד עליהם הרבה יותר, וכך להסיק יותר מסקנות לקראת הטיפול הבא, אם יהיה". 

אז למה מחזירים עוברים ביום השלישי?

"יש לפעמים סיבות טכניות. לא בכל היחידות יכולים לגדל עוברים עד היום החמישי, האינקובטורים צפופים בגלל אינפלציית הטיפולים, ועוד. אבל יש סיבה אחת בולטת, מקוממת במיוחד ומאוד פטרונית: הפסיכולוגיה של המטופלות.

"אם הרופא מחזיר לך עוברים ביום השלישי, את הולכת הביתה שמחה. יש לך עוברים בבטן. גם אם הם חלשים ומצ'וקמקים, לפחות היתה החזרה. אם זה לא מצליח, תמיד אפשר להגיד, 'ניסינו'. אבל אם תמתיני ליום החמישי, אמנם עשוי להימצא באינקובטור עובר מנצח, אבל יש גם סיכוי גבוה ששום עובר לא ישרוד עד ליום הזה. והרופאים לא רוצים לחזור למטופלות בידיים ריקות, כי אז הכעס והתסכול יופנו אליהם.

"מה שאני הייתי רוצה הוא שלפחות יפרשו בפניי את המידע הזה ויאפשרו לי להחליט. או אפילו שהרופאים יאמרו לי מה דעתם וינמקו אותה. אם יש רופאים שמעדיפים את ההחזרה ביום השלישי, שיסבירו למה". 

•   •   •

קרוב לתשע בבוקר אני מגיעה ביותר משמץ חגיגיות לבית החולים. יומיים קודם שאבו לי שש ביציות, ואתמול בישרה האחות שחמש מהן הופרו. יש לי חמישה "עוברים".

"עוברים", בשפה הלא רשמית של ההפריה החוץ־גופית, הם ממש לא היצור השוחה במים חמימים כשאגודלו תחוב לו בפיו. כאן "עוברים" הם ישות מיקרוסקופית, שכל גודלה תאים ספורים, ובינה לבין אדם אין עדיין כלום. 

באותו בוקר מבצע את ההחזרה רופא נעים סבר, שכבר נתקלתי בו בעבר. רגע לפני שאני נכנסת לחדרון שבו יוחזרו העוברים אני אומרת לו, כמעט כבדרך אגב: "אני מבקשת שתחזיר לי עובר אחד".

"אחד?" הוא מגיב בהפתעה, "את כבר עברת את גיל 35".

"אני יודעת", אני מחייכת נוכח התזכורת הלא הכרחית הזו, "ובכל זאת".

למה שמתרחש אחר כך אני לא מוכנה: החיוכים הופכים להתנצחות, ואחר כך לקרב של ממש. הוא מנהל מולי מערכה על זכותו, כמעט חובתו, להחזיר לי שניים. החזרה של שניים, הוא טוען, מעלה את סיכויי גם להריון של עובר יחיד. לחיזוק הטיעון הוא משתמש בתיאוריית שדה האורז: אם תזרקי גרגיר אחד בשדה, יש סיכוי שיצמח ממנו אורז אחד. אם תזרקי שניים, יש סיכוי שיגדלו שניים, אבל את מגדילה גם את הסיכוי לאורז בודד. 

אני: "אבל בהחזרה של שניים אני מייצרת גם סיכוי לתאומים, נכון?"

רופא: "כן, אבל תחשבי מה עומד כאן מול מה. את מוכנה לקחת את הסיכון שלא יהיו לך ילדים בכלל מול הסיכוי שיהיו לך תאומים?"

(מתוך הספר)

העובדה שמגוף האישה נשאבות ומופרות ביציות רבות מייצרת ברירת מחדל להחזרה של יותר מעובר אחד, ומכאן להריונות מרובי עוברים. בישראל מחזירים בממוצע 2.3 עוברים לטיפול, בעוד שברוב מדינות העולם שואפים להחזיר עובר יחיד.

"אני במקרה התעקשתי שיוחזר לי עובר אחד, כי לניל היו תאומות. הוא הכיר את האתגר הגדול שבגידול תאומים וחשב שעדיף עבורנו ילד אחד. זה לא שהתנגדתי להחזרת עוברים מהסיבות הנכונות, של הסיכונים".

אולי כי הסיכונים בהריון של תאומים ידועים מאוד לכולם ומוכנים להתמודד איתם.

"לא, זה בכלל לא מאוד ידוע. חמור מכך, הריונות של תאומים ב־IVF נחשבים כהצלחה אצל הרבה רופאים, ובטח שאצל מטופלות. הם 'עשו משפחה'. 'שניים במחיר אחד'. אפילו לי נראה מאוד חינני להביא תאומים, ולא חשבתי לרגע על הסיכונים שבהריון. בהריונות תאומים יש יותר סיבוכים כמו רעלת הריון, סוכרת הריון והיפרדות שליה, ויש פי שישה מקרים של שיתוק מוחין והרבה יותר פגים.

"אפילו העובדה שההחלטה כמה עוברים להחזיר נעשית בדקה התשעים היא שגויה. עשר דקות לפני ההחזרה הרופא קורא לך ואומר, 'יש לך ארבעה עוברים. שניים נראים טוב, אחד נראה מצ'וקמק, ועוד אחד נראה לא משהו. אני מציע להחזיר שלושה'. זאת הדרך לקבל החלטה כזאת? 

"בנוגע לשלישייה, אני חושבת שיש תמימות דעים בקרב רופאים שזה מצב מאוד לא רצוי. פחות בקרב מטופלות. רבות מהן אומרות, 'תחזיר לי כמה שיותר עוברים, מקסימום נדלל בהמשך'. אבל גם בדילול עוברים יש הרבה מאוד סיכונים.

"פרופ' יצחק בליקשטיין, רופא בכיר בבית החולים קפלן ומומחה עולמי להריונות מרובי עוברים, אמר לי שבארץ עושים הרבה מאוד דילולים, משלישיות לתאומים. גם פה, באופן לא מפתיע, אין נתונים רשמיים חד־משמעיים. 

"נכון שאנחנו מוכנות לעבור כמעט הכל. אבל זה לא הוגן. אנחנו חייבות לשמוע ולהבין היטב מה משמעות כל דבר, ולא עשר דקות לפני ההחזרה. אלה החלטות שיש לקבל עם בן הזוג, עם עצמך.

"אנחנו נוהגות ברכב במהירות רבה, במזג אוויר סוער, בתנאי שטח לא ברורים - אז לפחות ששמשת הרכב לא תהיה זרועה בכתמים. לפחות שנראה בבהירות את הדרך. כולל האלטרנטיבות. תרומת ביצית, פונדקאות, אימוץ, תרומת זרע. גם הבחירה לא להביא ילדים קיימת, וגם היא בסדר". 

•   •   •

לאחר שגם הטיפול ה־15 לא צלח, מגן ובן זוגה החליטו לפני שבע שנים לפנות לקבלת חוות דעת נוספת. "הגענו לקליניקה הביתית של הרופא בשעת ערב מאוחרת. נתנו לו את תיק המסמכים, שהכיל את כל תיעוד הטיפולים שלי. הוא ישב וקרא אותו בשקט, ואנחנו הסתכלנו על עשרות התינוקות שחייכו אלינו מהתמונות שעל הקירות.

עם בנה עילם. "יש לי ילד בזכות הטכנולוגיה המופלאה של ה־IVF, אבל אני גם המחיר של הדרך הזאת"

"כשסיים לקרוא אמר בשקט, 'המקרה שלך מאוד פשוט. היו לך שלושה הריונות, כך שאת יכולה להיכנס להריון. הם הסתיימו בצורה יזומה, כך שאת יכולה להחזיק הריון. הבעיה היא שהעוברים לא תקינים. כלומר, יש פגם גנטי בביציות, וזה הגיוני בהתחשב בגיל שלך.

"'אם נשתמש בביצית צעירה ותקינה, מתרומה, יש סיכוי מצוין לילד. את יכולה להמשיך ללכת לטיפולים, אבל אני מעריך שהסיכויים שלך להצליח הם שני אחוזים. מתרומה יש לך סיכוי של 50 אחוזים'. 

"לעולם לא אשכח את ההתרגשות ואת השמחה שלנו. ובעיקר את ההקלה. חשבתי שאני במסדרון ללא מוצא, והאיש הזה ממש פתח לי דלת, וראיתי אור. ראיתי פתאום לאן אני צריכה ללכת. ולא פחות חשוב, הבנתי. מישהו סידר לי את הנתונים באופן הגיוני, לראשונה זה שנים". 

בתוך שבועות ספורים היתה מגן על מטוס לחו"ל, בדרך לקבל תרומת ביצית. "הייתי אז בת 41, מאוד רחוקה מגיל המקסימום שקבעה מדינת ישראל לתהליך, 45. יכולתי להמשיך עוד ארבע שנים בטיפולים מיותרים, שאי אפשר לדעת איך היו משפיעים על הבריאות שלי ועל היכולת שלי לשאת הריון.

"אחרי שנה כבר היה לי ילד משלי".

"ועדיין, הטריד אותי אם אפשר היה לדעת קודם שזה הפתרון. ואם כן, למה לא עצרו אותי מלעבור כל כך הרבה טיפולים.

"בזמן הכנת הספר שמעתי רופאים שאמרו לי, בלי להתבלבל, שזה בסדר שאישה תעבור שלושה וארבעה טיפולי הפריה חוץ־גופית כושלים, כדי שבזמן הזה היא 'תבשיל' פסיכולוגית לקראת תרומת ביצית. ממש כך. אני לא מכירה שום טיפול רפואי בהרדמה מלאה בחדר ניתוח, שנעשה לצורך היערכות נפשית לקראת טיפול רפואי אחר.

"נכון, הבאתי ילד בזכות תרומת ביצית, ובכל זאת אני רואה את עצמי כסיפור הצלחה. יש לי ילד בזכות הטכנולוגיה המופלאה של ה־IVF. אבל אני גם המחיר של הדרך הזאת, אפופת הערפל, הלא שקופה, מרובת האינטרסים. אני מאמינה שחלק מהטיפולים שעברתי נעשו לשווא, עם כל המשמעויות של הזמן, הכסף, האנרגיה הנפשית והמחיר הבריאותי.

"ככל שנשים שעוברות את הטיפולים או יעברו אותם בעתיד יידעו יותר, כך הן יוכלו לשלוט בתהליך הזה, ובעיקר לבחור ממקום מודע, מפוכח. לא ממקום שבו הכמיהה העצומה מעוורת את עיניהן ואף אחד לא באמת מסייע להן לעבור את הדרך בהצלחה ובשלום".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו