לפני שני עשורים, ליאור רז היה המאבטח של ארנולד שוורצנגר. היום, בנסיעות ללוס אנג'לס, הוא עצמו זוכה לאבטחה של שני שומרי ראש צמודים. "אם היית אומר לי אז שיבוא יום ואלך בעצמי עם שומרי ראש, הייתי צוחק", הוא אומר. "אבל החיים הם דבר מדהים. אני עדיין מתפלא שזה קורה לי".
את מה שקרה לרז בשנתיים האחרונות ספק אם גם תסריטאי מוכשר כמוהו היה יכול לדמיין. משחקן אלמוני יחסית בתפקידים שוליים בסדרות טלוויזיה הוא הפך לאחד השמות החמים בארץ, ובחודשים האחרונים גם פרץ בחו"ל, כשערוץ הסטרימינג נטפליקס רכש לשידור את הסידרה המדוברת "פאודה", שכתב עם אבי יששכרוף.
"פאודה" משודרת כעת בעשרות מדינות ברחבי העולם, זוכה לציון 4.5 מתוך 5 בדירוג הצופים של נטפליקס וגורפת מחמאות מכל עבר. רז עצמו מקבל תגובות מכל קצות הגלובוס, מוזמן להרצאות, וישראלים נלהבים בארה"ב מזמינים אותו לטיסה על חשבונם במסוק בשמי מיאמי, או לנהיגה ברכבי היוקרה שלהם. הכל לאות תודה על הסידרה שנגעה בהם.
למרות ההצלחה, הוא נשאר צנוע. נענה לכל בקשת סלפי, מחייך ומהנהן כשעוד מעריץ מציג בפניו צילום של "חבר שדומה לך שתי טיפות" (רק כי גם להוא יש קרחת וזיפים), ומגיב בסבלנות גם כששואלים אותו עשרים פעמים ביום מתי "פאודה" חוזרת. התשובה, אגב, היא עד סוף 2017. הליהוקים מתבצעים בימים אלה, הצילומים יחלו בעוד חודשיים וחצי.
הוא בן 45, נשוי לשחקנית מיטל ברדה ואב לשלושה - מאיה (8), נינה (6) וגיא (2). נולד והתחנך במעלה אדומים. את שירותו הצבאי עשה ביחידה מובחרת ("אל תכתוב איזו, זה מסכן אותי"), והשתתף כלוחם במבצעים מיוחדים. אחרי שחרורו נסע לארה"ב ועבד כאחד מאנשי האבטחה של ה"טרמינייטור", בתקופה שהיה שחקן.
"חברה אמריקנית שמנוהלת על ידי ישראלים פנתה אלי, כי ידעה את הרקע הקרבי שלי. מבחינתי זה היה הכי לא זוהר בעולם, להיות כלב שמירה של שוורצנגר ושל אשתו. הייתי גם מאבטח של נסטסיה קינסקי".
כשחזר ארצה למד משחק בניסן נתיב וחצב את הקריירה באיטיות דרך סדרות בתפקידים צדדיים. הוא שיחק ב"מתי נתנשק", "מיכאלה", "סרוגים", "תיבת נח", "מסודרים", "האי", "ילדי ראש הממשלה", "פצועים בראש", "תא גורדין" ו"הבורר".
היום, לצד העבודה על "פאודה", הוא מרצה ("על תהליך העבודה של 'פאודה', על איך להתמודד עם פוסט־טראומה דרך אמנות וכתיבה, על המצב בארץ, יהודים וערבים"), משחק בסרטים בינלאומיים כמו "מריה מגדלנה", נפגש עם מעריצים מעבר לים, משתתף בקמפיינים פרסומיים, כמו זה ל"הונדה", ושותף בחברת קוקורוזה להפקת פרסומות בטלוויזיה.
לתעשיית הסרטים לא היה מגיע אילולא צומת קריטי, שבו עשה, בדיעבד, את הפנייה הנכונה.
"עבדתי כפרסומאי בגיתם, הייתי מנהל קריאייטיב ומנהל תחום אינטראקטיב בניו מדיה, וקיבלתי הצעה לעבוד כמנהל קריאייטיב במשרד פרסום גדול אחר, שהציע הרבה כסף. אני ואשתי חיינו אז בשכירות, היתה לי כבר ילדה קטנה, והייתי זקוק לכסף.
"ואז החלטתי, ביחד עם אבי יששכרוף, לכתוב סידרה וללכת אל הלא נודע. זו היתה אחת הבחירות המשמעותיות בחיי - לוותר על הבטוח והנכון וללכת עם החלום. לפעמים חלומות מתגשמים".
"פאודה", שעונתה הראשונה שודרה ב־2015, התמקדה בסיפורם של מפקד צוות מסתערבים וחבריו ליחידה, המנהלים מצוד עיקש אחרי מבוקש בכיר של חמאס ביהודה ושומרון. היא זכתה להצלחה גדולה ולבאזז תקשורתי עצום.

ב"פאודה". "אמרו עלי שאני שמן מכדי להיות מסתערב. לא נעלבתי"
"ההכרה הזאת היתה 'בום' גדול עבורי", אומר רז. "משהו בסידרה נגע בהרבה אנשים, שמספרים לי שהם מרגישים שאני חלק מהם. אני אדם סקרן, אוהב אנשים, והם מרגישים פתוח איתי, כמו שאני איתם.
"כיף לקבל כמות כזאת של אהבה, אבל אני לא יודע איך להכיל אותה, איפה לשים את זה. כל העניין הפומבי לא פשוט לי.
"ישבתי לא מזמן עם אשתי בקולנוע. היו שם שני חבר'ה עם מבט עברייני בעיניים, שעשו רעש. אם הייתי ליאור הפרטי, אז אחרי שביקשתי שקט פעמיים־שלוש, הייתי קם ומתעצבן מאוד. באמת קמתי והתכוונתי לבקש מהם לשתוק, אבל אשתי שמה עלי יד ואמרה: 'אתה לא יכול לעשות את זה עכשיו'. אני לא יכול לעשות הרבה דברים שהייתי עושה.
"ישבתי עם הסוכנת שלי, רינת איתן, לקפה בענייני עבודה, צילמו אותנו, ומישהו העלה שטויות לפייסבוק. על כל דבר אני צריך לחשוב היום פעמיים. 43 שנים הייתי בצל, ופתאום הדליקו את כל הזרקורים במכה אחת. זה בום קיצוני לכל אדם נורמטיבי, ולאדם שפעם היה רגיל לעבור לצד השני כשהוא רואה מצלמה זה עוד יותר לא פשוט. למזלי, יש לי משפחה שמשאירה אותי על הקרקע.
"הבנתי שהכל הבל הבלים בערב אחד, שבו ראיתי את עצמי ב'גיא פינס'. עשו רשימה כזאת של 'עשרת ה...', לא זוכר בדיוק מה, ובאותו רגע הבן שלי התינוק, שהיה לי על הידיים, פלט עלי. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'אתה צודק'. כיביתי את הטלוויזיה והתייחסתי רק אליו".
מה הביקורת הכי ארסית שקיבלת?
"שאני שמן מכדי להיות מסתערב. לא נעלבתי".
• • •
בכל מקום שאליו הוא מגיע מתגודדים סביבו עשרות מעריצים, שמבקשים לשתף אותו בחוויות השירות הצבאי שלהם. "הרבה מאוד אנשים מחוברים לדורון (הדמות של מפקד היחידה, שאותה רז מגלם בסידרה; י"ש). יש בעלילה משהו ציוני, רגיש, אישי, עם הרבה אמוציות. אני מבין את זה, אנשים רוצים להתקרב לדמות, יכולים להתחבר אליה.
"כל הזמן קוראים לי 'דורון'. יש לי פיצוצייה סמוך לבית שלי ברמת השרון, כשאני חוזר בערב מהעבודה אני יושב שם לקפה וסיגריה. המוכר הוא בחור ערבי, וממש נהיינו חברים. הוא מאוהב בסידרה, בדמות שלי. אנחנו מדברים בערבית, והוא קורא לי 'דורון'. אני מתקן אותו ל'ליאור', והוא אומר לי, 'לא, אתה דורון'".
למרות ההתעסקות של "פאודה" בחומרים הטעונים שבין ימין לשמאל, יהודים וערבים, חיילים מול פלשתינים - הצופים והמבקרים התקשו לשייך את הסידרה לצד אחד של המפה הפוליטית. זה אחד הדברים שמהם רז נהנה במיוחד.
"מאז שהסידרה נמכרה לנטפליקס היא משודרת במדינות כמו ברזיל, בוליביה, וגם כוויית ואפגניסטן. צופה ערבייה כתבה ברשתות החברתיות שהיא לא יודעת איך לעכל את הסידרה, לא יודעת אם היא אוהבת או שונאת אותה. זה מגניב בעיניי. היום קיבלתי מייל מלבנון שכולם רואים אבל לא מדברים על זה.
"ב'ניו יורק טיימס' כתבו עליה, ביאהו. יש טירוף, בכל מקום שאני מגיע, אלפי אנשים באים לפגוש אותי. הייתי במונטריאול - בתוך 12 שעות נמכרו 1,700 כרטיסים למפגש איתי.
"ראיתי ציוץ של מישהי מערב הסעודית, שכתבה שזו פעם ראשונה שהיא מרגישה חמלה כלפי ישראלים. יש ישראלים שאומרים שזו הפעם הראשונה שהם מרגישים חמלה כלפי הפלשתינים. העובדה שכל אחד מצליח להרגיש חמלה כלפי הצד השני היא הניצחון הגדול שלנו".
הוא עצמו מסתיר בקנאות את עמדתו הפוליטית האישית. "אני מרצה המון, ואף אחד לא יודע אם אני ימני או שמאלני. לא אגיד לך למי הצבעתי בבחירות, אני לא רוצה שזה ישפיע על אנשים שרואים את הסידרה או שמקשיבים לאמירות שלי. אני חושב שלא נכון לאמן להתעסק בפוליטיקה.
"חוץ מזה, היום הכל החריף. ימין נגד שמאל, מזרחים נגד אשכנזים, יהודים נגד ערבים, הכל מוקצן. אני לא רוצה שהאמנות שלי תושפע מזה. אני רוצה לאחד ולקרב".
יש סצנה בסידרה שבה דורון אומר שנגמרו הימים שבהם אסיר יהודי אחד מוחזר תמורת אלף אסירים ערבים. אולי זה יכול לתת כיוון לדעות שלך.
"זה לא קשור. גם שמאלני וגם ימני יכולים לומר ששחרור אלפי רוצחים תמורת אדם אחד הוא צעד לא הגיוני. שיש בזה בעייתיות גדולה. כל צמרת חמאס בעזה היא משוחררי עיסקת שליט. אני יכול להעלות את השאלה למה אנחנו מסכימים לתנאי כזה. האם זו הערבות ההדדית? האם ערבות הדדית אומרת שצריך לשחרר רוצחים? אין לי תשובות".
• • •
השיחה על שחרור רוצחים מעלה סיפור על מפגש הזוי, כמעט בלתי נתפס, שזימן לרז התפר בין חייו האישיים לעלילת הסידרה. ב־1990, כשהיה בן 19, נרצחה חברתו ואהבת נעוריו, החיילת איריס אזולאי ז"ל, כשעשתה את דרכה לבסיס שבו שירתה. רוצחה, עמאר אבו סירחאן, שדקר אותה למוות, שוחרר לפני שש שנים במסגרת עיסקת שליט.
אבי יששכרוף, שותפו של רז לכתיבת "פאודה", מקיים קשרים עם מסעב חסן יוסף, בנו של אחד ממנהיגי חמאס ביו"ש, המוגדר כאחד מסוכני השב"כ החשובים בתולדות ישראל. לפני כמה חודשים גילה חסן יוסף ליששכרוף שאביו חיתן את אחותו עם אותו אבו סירחאן.

איריס אזולאי ז"ל
לפני ארבעה חודשים נפגשו רז ומסעב חסן יוסף בהקרנת הבכורה החגיגית של "פאודה" מטעם נטפליקס, שנערכה בלוס אנג'לס. "אני רואה את 'הנסיך הירוק' על השטיח האדום, אנחנו מתקרבים, מתחבקים, ולא מוציאים מילה, אנחנו יודעים שיש נהרות של דם בינינו. ולא הצלחנו לדבר.
"הוא מסכן, לא אשם, אבא שלו בכיר בחמאס, ומצידי זה הדם של חברה שלי. לא יכולתי לעמוד ולדבר איתו, זה היה גדול עלי. אבי (יששכרוף) דיבר איתו, אבל אני לא מתעניין בזה. זה עניין שלי אישי".
איך התמודדת עם רצח החברה שלך?
"במשך ארבעה חודשים אחרי המקרה לא דיברתי. לא הוצאתי מילים בכלל. כלום, עם אף אחד. למזלי, הייתי אז ביחידה, והם עזרו לי להתגבר, היו איתי, אספו אותי. זה עדיין בור גדול שלא ייעלם לעולם".
זה השפיע על השירות שלך? עורר בך רצון אישי לנקמה?
"עשיתי הפרדה מלאה. אסור היה לי להביא את החיים האישיים לעולם המקצועי. כשאתה חייל אתה אמור להיות מקצוען, נקמה לא באה בחשבון בכלל. עשיתי טריק בראש, אמרתי לעצמי שהמוות שלה היה מתרחש בכל מקרה, היא היתה יכולה לצאת מהבית ולהיהרג בתאונת דרכים. זה היה מנגנון לשרוד, בלי לחשוב על נקמה.
"קיבלתי חינוך טוב בבית, לימדו אותנו להיות מוסריים. כשאתה נמצא בשטחים זה לא אומר שאתה יכול לעשות כל דבר שעולה על רוחך. צריך לשמור על עצמך, להיות מאוד מוסרי, אמיתי, מחובר למקורות. לא לתת לסיטואציה לנהל אותך, אלא אתה צריך לנהל אותה".
בסידרה הפכת ארכי־מחבל לאדם רגיש שאפשר להזדהות איתו. היתה טענה שזה יצר הבנה לטרור.
"לא נתַנו לגיטימציה לטרור. להפך, הראינו שמי שמתעסק בטרור משלם מחיר. גם אנחנו משלמים מחירים, זאת האמת של החיים. בתהליך הכתיבה החלטנו שאין דמויות שטוחות, אין רע שהוא רק רע וטוב שהוא רק טוב. הטוב הוא לפעמים רע, והרע לפעמים טוב - כמו בחיים.
"חלק מהמבוקשים הכי בכירים נתפסו בגלל האהבה העזה לנשים שלהם, בגלל השיחות, המכתבים, המתנות. החלטנו להראות את זה.
"המסר של הסידרה הוא שיש מחיר למלחמה, ושכולם משלמים אותו, לא רק הלוחמים. גם המשפחות, החברים, הילדים - כולם משלמים מחיר כבד על מלחמה, בין אם היא מוצדקת או לא. זה לא משנה. לא באתי לומר לקברניטים מה לעשות, באתי להקיא את מה שיש לי בראש ובלב".
"פאודה" הפכה אותך לעשיר?
"ממש מיליונר (אומר בציניות). זה לא כמו שאנשים חושבים. זו הצלחה, זה כיף, אבל להגיד שאני יכול לקנות וילה מזה? לא. אם הייתי חי בארה"ב וזו היתה סידרה אמריקנית - הייתי מיליארדר. אבל אנחנו בישראל, ויש כל כך הרבה אנשים שמרוויחים מזה.
"יוצרים הם לא המרוויחים הגדולים ממכירות, מי שמרוויח זה הגוף המשדר, חברות ההפקה. גם אנחנו מרוויחים, וזה סבבה. עולם הטלוויזיה הוא כמו סטארט־אפ: יש לך רעיון, אבל אתה צריך משקיע שיביא את הכסף. באתי עם רעיון ל־yes והם לקחו זכויות, וזה בסדר, ככה עובדים. הם שמו כסף".
אחרי מכירת זכויות השידור בעולם, זה בטח צובט בלב.
"לא. אני לא מסתכל מה האחר קיבל, אני מסתכל מה אני קיבלתי ומבסוט ממה שיש לי".
דמיינת שזה יצליח לך כל כך?
"האמת - לא. חשבתי שהיא תצלול לתהום הנשייה של הסדרות. אבי ואני לא כתבנו אף פעם קודם, לא יצרנו, לא תיכננו. רצינו להציג סיטואציה, להראות את הלוחמים, את האנשים שמצילים את החיים שלי ושלך בכל יום. רצינו שאנשים יבינו את אלה שחוזרים הביתה עם מבט מזוגג בעיניים, שיבינו מה עובר עליהם.
"היו תקופות בשירות ובמילואים שלי שעברתי חוויות לא פשוטות. יש לזה מחיר. יש דברים שלא מדברים עליהם בארץ, ואנחנו צריכים לדבר עליהם. מתי ראית סידרה על פלשתינים? שמנו מראה, פתחנו חלון. אנחנו שותים אספרסו נחמד בתל אביב, ובקו אווירי, רבע שעה מכאן, יש עולם אחר, שונה לגמרי, שאף אחד לא רוצה להתעסק בו.
"נוח לנו לחיות את החיים המגניבים שלנו, אבל אני אומר, בואו נפתח חלון, רק נסתכל לשם. שכל אחד יחשוב על זה מה שהוא רוצה, שהם חארות, שהם טובים, שהם רעים, שהם מסכנים. מה שאתה רוצה. אבל לפחות נסתכל".
אחרי שהסתכלת, מה היית אומר בכל זאת לקברניטים?
"אני לא מביע דעה. לא רוצה לחנך אף אחד. אם הייתי רוצה להיות מחנך הייתי הולך להיות מורה, אם הייתי רוצה להיות פוליטיקאי הייתי הולך לפוליטיקה".
זה לא מדגדג לך?
"ממש לא. בכלל לא. גם לא היתה פנייה משום מפלגה. להיות שרון גל כזה? לא. אני לא 'ביטחוני', יש הרבה יותר ביטחוניים ממני, אני בסך הכל עשיתי שלוש שנים צבא ואחר כך מילואים".

"לרכוב בשטח לבד, במדבר, זה תענוג. להגיע למקומות שאף אחד לא מגיע אליהם". רז וההונדה // צילום: זיו קורן
כשאתה מרצה בעולם, שואלים על הכיבוש?
"אני לא מתעסק בזה, אני אומר שזאת הסיטואציה. אני מייצג את ישראל, אני ציוני, אבל בחו"ל אני לא מייצג עמדה פוליטית. אני מייצג את ישראל היפה, החושבת, הטכנולוגית, הקריאייטיבית, המורכבת. אני מראה שאין שחור ולבן.
"לא מזמן הייתי באנגליה, והיתה הפגנה של BDS מול האירוע שהשתתפתי בו. ירדתי למטה ושאלתי מי המארגן. התחלתי לדבר איתו ואמרתי לו, 'אתה משתמש בסמארטפון? יודע כמה טכנולוגיה ישראלית יש בפנים? את קוצב הלב של אבא שלך תזרוק לפח, אל תשתמש בווייז, אל תשתמש בדיסק און־קי, וגם לא בקולטי שמש. תהיה רציני, הכל או כלום. אל תשחק משחקים'.
"הוא לא ידע מה לומר. היו לו כל מיני משפטים שנשמעים כמו דקלום מתוך דף מסרים".
• • •
בעונה הראשונה של "פאודה" השתתפו, בין היתר, גם חבריו מהיחידה. "אמרתי להם שאני צריך את עזרתם. ושאם אני חוטף מכות - אז שזה כבר יהיה מהם. וכולם באו. רוב הניצבים היו חברים שלי. הפעלולנים היו חבר'ה מהיחידה. כל מי שאתה רואה רץ, מתפוצץ, קופץ, חוטף מכות, משתתף במרדף מכוניות - כולם מהיחידה שלי.
"זה היה מדהים, ובעיקר אמין. כשישבנו עם אסף ברנשטיין, הבמאי, אמרתי לו שיש סצנה בסרט אחר שבה רואים מישהו יורה, והתרמיל של הכדור נכנס לו לשרוול החולצה וגורם לו כווייה. מי שהיה בצבא מבין את הדבר הזה, ולשם ניסינו להגיע, לאמת הזו. להראות איך זה נראה, איך זה עובד. כשיש מכות, זה לא חמש דקות של קרב, אלא חילופי מכות".
ויש גם סצנה שרז מחשיב לאמיתית מכולן. "כל מה שקרה לבועז ודריה, שנרצחת בפיגוע - קרה לי. הדיאלוגים, האהבה, איך הוא הרגיש אחרי, זה דומה למה שאני חוויתי.
"ועדיין, צריך לזכור שזו רק סידרה. לא באמת חייל מחליט לעשות חילופי שבויים ככה, על דעת עצמו. נכון שיש הרבה דברים שקרו לאנשים, אבל זו בסך הכל סידרה. לא באמת יש סיפור אהבה בין מסתערב לרופאה פלשתינית".
עד כמה העונה הקרובה תהיה צמודה למציאות המשתנה? אינתיפאדת הסכינים, דאעש?
"הסידרה מאוד מעודכנת. יהיה שם דאעש, והמלחמה הופכת להיות יותר אישית".
"פאודה" עוררה סערה כשהשחקן הישאם סולימאן, מי שגילם את מנהיג המבוקשים, אבו אחמד ("הפנתר"), אמר כי "זכותם של הפלשתינים להילחם ולהתנגד לכיבוש. אני לא מקבל את הדרך שלהם, ולא רואה אותה כגבורה, אבל זכותם להילחם. חייל שנמצא בגדה ומישהו פוגע בו - אני לא חושב שזה פיגוע".
רז לא מצדיק את דברי סולימאן, אבל מדגיש שהוא "שחקן מדהים ואיש של שלום. הוא גר בנצרת עילית, בבניין שבו גרים יהודים וערבים ביחד. צריך להבין שערבי ישראלי נמצא כל הזמן בין הפטיש לסדן. אתה נחשב בוגד בצד הפלשתיני ונחשב גם לבוגד אצל היהודים. כל אמירה שהוא היה אומר היתה נשמעת לא טוב בצד השני.
"אני לא מצדיק את האמירה שלו, טרור זה טרור, לא משנה איפה, אבל צריך להבין את הקושי הרב שבו נמצאים ערבים ישראלים. הם נשפטים על כל דבר משני כיוונים קיצוניים שונים. צריך להפעיל שיקול דעת בהבנה של מה שהם אומרים".
גדלת במעלה אדומים, שנמצאת מחוץ לקו הירוק. ראית מה קרה בפינוי עמונה. עם מי הזדהית?
"אני יודע מה זה התנחלות, יש לי חברים מתנחלים. אני חושב שכל אחד יעשה מה שטוב לו ומה שהוא מאמין בו. אני לא מסתכל על עמונה כעל טוב או רע. יש שם אנשים טובים ולא טובים, כמו שיש בתל אביב. יש אנשים נורמליים ויש פורעי חוק, כמו שיש בתל אביב. מי ששופך חומצה על שוטר הוא בעיניי פושע, אם זה בעמונה ואם זה בכפר שלם".
בסוגיית הקרב העדתי הוא מביע עמדות ברורות יותר. "אמא שלי מאלג'יר ואבא שלי מעיראק, הוא עיברת את השם כשעבד במשרד ממשלתי. אני חושב שקצת התבלבלנו. הקרב בין מזרחים לאשכנזים בתקשורת הוא בחוסר פרופורציה למה שקורה במציאות. פוליטיקאים עושים את זה כדי לקדם את האג'נדה שלהם, מתוך מחשבה שככל שהם יתלהמו יותר, אנשים יאהבו אותם יותר.
"אפשר לדבר על מזרחיות, יש ועדת ביטון, צריך לדבר על התרבות הערבית־יהודית. מעולם לא סבלתי מחוסר פרגון כי אני מזרחי, אף אחד לא דיבר איתי על זה. זה לא היה מעולם 'אישיו' בחיים שלי, גם כשהייתי ילד. מעולם לא עסקתי בזה. רבים ממובילי התרבות היום בישראל הם מזרחים, שחקנים בכירים, כותבים. אני אפילו לא שואל מי מזרחי ומי לא. למה להציף משהו שלא קיים? למה לעורר מחלוקות?"
אתה מכוון למירי רגב?
"יש לה רעיונות טובים, אבל הדרך שהיא מבטאת אותם לא נכונה בעיניי. לעורר מחלוקות זה לא תפקיד של פוליטיקאי. התפקיד הוא לקרב את האנשים.
"זו לא רק מירי רגב. גם ש"ס עושים את זה, כדי לקדם את עצמם. ככל שאתה עושה את זה, אתה מתקדם בקהל שאליו אתה מכוון. במקום לקרב, הם מרחיקים. תרבות זה דבר מקרב, לא יכול להיות שמישהו ייקח תרבות ויהפוך אותה למשהו שמרחיק אנשים".
• • •
רז, ששיחק בעבר בתיאטרון גשר, כותב כעת מחזה להבימה, שוב עם אבי יששכרוף, "גם שם יהיו ערבים ויהודים, אבל זה לא 'פאודה'".
למה בעצם אתה לא משחק בתיאטרון?
"הציעו לי כמה פעמים לעשות תפקידים, ולא יצא".
אילו תפקידים?
"אני מאמין שאני נתפס כגבר רגיש".
אתה רוכב על אופנוע כבד, לוחם ביחידה מובחרת, מסתובב עם קרחת וזיפים. דווקא קלישאה של מאצ'ו.
"אני זה אני. כל חיי הייתי כזה. אבל אני מאוד מחובר לצד הנשי שלי. אני יכול לשבת מול 'דה וויס' ולהזיל דמעה משיר טוב. לקחתי את הילד לגן ונפרדתי ממנו, והיה לי עצוב. ישבתי בחוץ והעיניים על סף דמעות. זה עורר בי מלא דברים. זאת רגישות.
"גם הנסיעות לחו"ל בלי המשפחה קשות לי. הילדים מביאים הרבה אושר. יש לי אישה חזקה בבית שמתפעלת הכל ונותנת לי בסיס לפרוח. מישהי אמרה לי לאחרונה שנולדתי בפרשת 'וייצא', שם מסופר על חלום יעקב, שבו סולם מגיע מהקרקע עד לשמיים. אני עכשיו מטפס בסולם גבוה, שלב אחרי שלב, אבל אשתי מחזיקה לי אותו בקרקע".
בסידרה כמעט מוציאים אותך להורג, ואתה צועק "שמע ישראל". אתה בעניין דת?
"אנחנו יהודים, במצבי קיצון כולם יגידו 'שמע ישראל'. סבא שלי היה דתי, ההורים של אשתי דתיים. היא גדלה בבית דתי. אני לא דתי, וגם לא מסורתי. אני לא הולך עם כיפה, לא אוכל כשר, אבל מחבר את הילדים שלי ליהדות.
"אני צם בכיפור, ואנחנו עושים קידוש כל שישי בבית, זה חשוב לי. אני מאמין שאלפיים שנה העם הזה החזיק בגלל הדברים האלה. זה הבסיס.
"לאחרונה, אחרי הרבה שנים, הייתי בשבת בבית כנסת, במסגרת בר מצווה. לבשתי טלית, ישבתי והקשבתי לחזן - והתחלתי לדמוע מהתרגשות כשהוא שר. אני לא יודע איפה זה נגע בי. הזכיר לי את סבא והילדות, כשהייתי הולך איתו לבית כנסת. זה ריגש אותי. ירדו לי דמעות, התחבאתי מתחת לטלית".
• • •
רז רוכב על אופנוע "אפריקה טווין" מפלצתי של הונדה. "בשנתיים־שלוש האחרונות אני עובד בלחץ גדול מאוד, והרגעים שבהם אני עולה על האופנוע, שם לו ריד באוזניות בקסדה ונוסע - אלה רגעים נדירים של חופש. הרגשה של חירות, של אנונימיות, אף אחד לא יודע מי אתה, לא רואה אותך, אתה מרגיש מעל האדמה ומחובר לאדמה.
"לרכוב בשטח לבד, במדבר, זה תענוג. להגיע למקומות שאף אחד לא מגיע אליהם. אני מכור לאדרנלין, והאופנוע נותן לי את המקום הזה. אני לא נוסע כמו מטורף, אבל חידוד החושים הזה מחבר אותי".
בעבר נהג גם לתופף, אבל הפסיק. "אין לי זמן לזה", הוא מסביר. "אני מעדיף בעיקר לשבת עם חברים טובים, לא מהתעשייה. הם לא שופטים אותי. איתם מותר לי הכל, אני יכול לומר מה שאני רוצה, להיות אני. אני אדם נינוח ושקט, יכול לשתוק כל הערב, וזה סבבה. אני אוהב יותר להתבונן מאשר להיות במרכז. אוהב את הפינה שלי".

"העונה השנייה של 'פאודה' תהיה מאוד מעודכנת. יהיה שם דאעש, והמלחמה הופכת להיות יותר אישית" // צילום: זיו קורן
בסך הכל אתה נהנה מהחיים?
"אני קם כל בוקר בפליאה, ואני נהנה מהפליאה הזו. אני מרוגש וחי בחלום, זה כיף. אני נמצא עכשיו בנקודת זמן שמשפיעה על הרבה אנשים בעולם, מתפלא שאנשים רוצים לשמוע אותי, שאנשים מעריכים את מה שעשיתי, שאני קם וחי.
"אני חי בהודיה גדולה על כל מה שעובר עלי. מודה כל יום, מעריך את זה. יודע מה זה לאבד דברים. יודע שמחר הכל יכול להיגמר. יכול להיות שזה עוד פסיק בדרך לאנשהו, לא יודע לאן, הכל יכול להשתנות, אבל אני בדרך ואני נהנה מהדרך".
מחשבות על רילוקיישן להוליווד?
"רילוקיישן אמיתי לא נראה לי, אבל אשמח לעבוד שם. יש לי את הסוכנים הכי טובים בארה"ב, ובגלל ש'פאודה' משודרת בנטפליקס, מתחילות להגיע הצעות. אני כל הזמן על קו לוס אנג'לס־ישראל. בשנתיים האחרונות הייתי בארה"ב 20 פעם. אני מקווה שאני בדרך לעשות דברים גדולים בעולם, וגם לעצמי".
למשל?
"טיול קרוואן עם אשתי והילדים באוסטרליה למשך שנה שלמה, מחוף לחוף".
judadatit@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו