המון קצוות חוטים זועקים מולי ומבקשים שאתפוס אותם ואעקוב אחריהם כדי ללמוד ולהכיר את האלבום החדש של איפה הילד. "מתוק בחשכה" קוראים לו, וגם השם הזה הוא קצה חוט. אולי הוא רוצה לרמוז על כך שהלהקה הוותיקה הזו, שפועלת כאן כבר שלושה עשורים, היא סוג של ממתק בתוך שדה שהולך ומחשיך. מעבר לעובדה שזו מחשבה יומרנית מאוד, היא גם לא נכונה. "מתוק בחשכה" הוא שיר רוק רך שיושב על שתי קלישאות לעוסות: יותר מדי אלכוהול + שעות הלילה שבהן הרוקר פעיל לכאורה. בפועל, אפס אפילה נכנסה אל תוך השיר, שמעובד כמו רוב מה שמכונה היום "פופ רוק".
הז'אנר הזה, שהוא למעשה ורסיה מעוקרת של רוק - כזו שסילקה ממנו את הרוח החתרנית והשאירה אסתטיקה של גיטרה־בס־תופים - הוא זיכרון עצוב ומלא אירוניה מרירה על ימי הזוהר של הרוק. מה שנשאר, אם תרצו, זה דאווין של רוקנרול. אפילו הבחירה בעופר מאירי כמפיק האלבום היא הצהרת כוונות ברורה באשר לסאונד שלו ולמטרות שהוא שם לעצמו: איפה הילד לא רוצים להופיע במועדונים חשוכים מול קהל של בודדים, אלא מכוונים אל ישיבת הפלייליסט ומצעדי המכירות.
מאירי מביא איתו מסורת של הפקה עגולה מאוד, נוחה מאוד לעיכול, פופית מאוד ומעודכנת מאוד. החיבור בינו לבין הלהקה, שהיתה בניינטיז ממובילות תור הזהב של הרוק המקומי, חותך החוצה מהאלבום את כל מה שעשוי להרגיש קצת שפיצי או מאתגר.
אל תמהרו לפתח תחושת החמצה על השפיצים האלו. אם ללמוד ממילות השירים, יכול להיות שבכלל לא היו שפיצים כאלה. שורות כמו "בלב שלי הנר דולק / אבל בחוץ עדיין צר" ("עמוק נפלא") או "לקחת לי ת'נעורים הבאת לי ת'זקנה / התחפושות הן מתקלפות והאמת מרה" ("כמה אפשר למשוך") גורמות לגעגוע לימים של "זמן סוכר", שבהם הצליחו חברי הלהקה ללכוד רוח של תקופה ולתת לה פרשנות מוסיקלית מקומית נהדרת. "מתוק בחשכה" נשמע מהאזנה להאזנה יותר ויותר כמו כעס על ימים שחלפו, תסכול על תהילה וחשיפה שנדדו הלאה וניסיון (שנועד מראש לכישלון) לחזור אליהן.
איפה הילד של שנות ה־90 היתה להקה מחוברת לעצמה, ששרה את עצמה בצורה מאוד מדויקת וחפה מפחד. הם לא היו צריכים להגיד שהם שמים זין, הם פשוט שמו. לאחרונה תקף חמי רודנר משתתף ב"דה וויס" וטען ששוחטים לו את השירים. אפשר היה לחשוב שחמי רודנר מוכן להילחם כדי לשמור על האדג' שלו. עכשיו מתברר שהוא פשוט רוצה להיות היחיד ששוחט את השירים שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו