ד"ר דרור סופר (56), מנהל מערך הטראומה בבית החולים איכילוב, מציל חיים. לא אחת מכנים אותו מטופליו "מלאך". הוא מנהל את המערך כבר יותר מעשור, ועד לא מזמן שימש למעשה הטראומטולוג היחיד בבית החולים. מתוקף תפקידו וממרום ניסיונו, התחושה שלאחר ניתוח מוצלח אינה זרה לו.
"להצליח זה כיף, זו התעלות רוח. אני לא אלטרואיסט. זה כיף כי הצלחתי, ניצחתי את הקרב, זו תחושה של העצמה פנימית, תחושת כוח. אני בטוח ששחקן כדורגל או טניס שמנצחים חווים תחושות דומות.
"מאידך, כשמגיע פצוע קשה שמת בחדר הניתוח זו תחושת כישלון אישי, אפילו אם לא היה שום סיכוי. אם מדובר במישהו שאתה כבר מכיר ונלחם עליו הרבה זמן, זה הופך למשהו אישי יותר. כשאתה נכנס לעולם הרפואה, אחד הדברים הראשונים שסטודנט לומד להכיר זה מוות. מה שמשותף למי שעובד בבית חולים זה לחיות בצל המוות, כיום אנשים כמעט לא מתים בבית".
אתה זוכר את החולה הראשון שמת במשמרת שלך?
"עשיתי תורנות לילה כסטאז'ר בהלל יפה. היה איש מבוגר מאוד וחולה. לא היה מה לעשות איתו, והוחלט שאנחנו רק נקל את סבלו ולא ננסה לעשות דברים הרואיים. אני זוכר את הלילה שבו הוא נפטר, עמדתי בחדר והסתכלתי עליו, על המוניטור, ואיך לאט־לאט הוא הולך ודועך, המספרים יורדים עד שפתאום נהיה קו ישר. ושקט. היתה עוצמה נוראית בתוך החדר באותן שניות. זו היתה הפעם היחידה שהרגשתי את הכובד הזה של האירוע, ומאז זה לא חזר".
מה השתנה בנפש שלך שאיפשר לך להתמודד עם דברים כאלה בהמשך?
"לא ברור. יש כנראה תהליך למידה של הגוף. זה פשוט קורה, אתה לומד להרחיק את זה ממך".
סופר מספר כי לצד הרגישות הרבה שלו לאנשים ולאירועים, הוא מתקשה לבכות. "לא בכיתי מאז גיל 12. הייתי ילד קטן ואיזשהו אדם מבוגר מאוד העליב אותי, לא זוכר אפילו מה הוא אמר. זו תקופה שילדים לא היו מתחצפים ולא היה לי מה לעשות. כל כך נעלבתי עד שהתחלתי לבכות בשקט בפינה. ומאז החלטתי שאני לא בוכה יותר. יש מצבים שאני רוצה ולא מצליח. גם לא כשמישהו מת. אין לי מושג איך זה קורה. יש עצב וכאב, אבל זה לא מביא לידי בכי. למדתי לקבל את זה".
כשהשתחרר מהצבא הלך לעשות מבדקים לעבודה בבנק לאומי לתפקיד של טלר, וקיבל תשובה שלילית. "עשו לנו מבדקים פסיכולוגיים ובסוף היום אמרו לי 'אתה לא מתאים לעבודה'. גם כי הייתי 'אובר קווליפייד', וגם כי לדבריהם - התכונה הכי בולטת שלי היא שאני מרגיש נוח במצבים של חוסר ודאות. בזמנו הייתי צעיר ולא ידעתי שזה ישמש כלי בחיים שלי, אבל היום, בדיעבד, אני תמיד נזכר בזה ואומר לעצמי שהם צדקו. אני מרגיש נוח בתנאים של אי ודאות".
לתחום הספציפי של הטראומה הגיע אחרי שהבין את חשיבותה של עבודת הטראומטולוג במערך. "אדם לא תמיד בוחר את המקצוע, המקצוע בוחר את האדם", הוא מסביר. "הייתי פעם מתמחה צעיר, והגיעה בחורה פצועה באורח קשה מאוד לבית החולים. היה בלאגן בחדר, צעקות, אף אחד לא ידע מה לעשות. ופתאום הגיע בן אדם שלא הכרנו, פרופ' יורם קלוגר, הוא היה הטראומטולוג הראשון של איכילוב.
"מייד עם כניסתו נהיה סדר, דברים התחילו לזוז, הוא חילק פקודות, אנשים ביצעו, ואחרי 20 דקות מצאתי את עצמי איתו בחדר ניתוח. ניתחנו את הבחורה, יצאנו החוצה ואמרתי לעצמי 'כזה אני רוצה להיות', ומאז אני כזה".
גונב השעות
הוא גדל בבת ים, ועוד כילד אותר לקבוצת המחוננים של אריקה לנדאו. "הייתי עובר מבדקים פסיכומטריים ופסיכוטכניים כל שלושה חודשים, ולמדתי באוניברסיטה כבר מגיל 10. מצד שני הייתי פושטק, הציונים שלי לא היו טובים בכלל וביליתי הרבה בים". בצבא שירת כמדריך טירונים בבה"ד 4, ועם השנים נישא ליעל, ולזוג נולדו ארבעה ילדים.
לצד חיי המשפחה ולמרות העומס שבעבודתו, ההספקים שלו מרשימים. על קיר משרדו תלויה תמונה שבה הוא מצולם עם המנטור שלו, ד"ר סטיב כהן. "האיש הזה היה המנטור שלי בארה"ב כשהתמחיתי שם. הוא הסביר לי שאני חייב לייצר את הזמן שלי, כי אחרת כל הזמן אהיה קבור בעבודה. אז אני גונב שעות, תמיד יש לכולם המון זמן פנוי שנכנס בין הדברים, ואת זה למדתי לנצל. אני גם ישן פחות, לפעמים 5 שעות, לפעמים פחות".
איך נראה סדר יום טיפוסי שלך?
"אין לי סדר יום טיפוסי. אני קם בחמש וחצי בבוקר, מתארגן ונוסע לעבודה. אני מגיע לעבודה ונמצא פה כמה שצריך. יכול להיות עד שלוש אחר הצהריים או עד 12 בלילה. אני מצטרף לעבודה הרגילה בחטיבה הכירורגית, אנחנו גם מנתחים ניתוחים רגילים. כשהעבודה מסתיימת יש חורים ואני מתפנה למה שאשתי מכנה 'תחביבים של בעלי'. אני רוכב על סוסים, רוקד טנגו ארגנטינאי, מנוי לאופרה, מטיס דאונים, רץ ורוכב על אופניים.
"יום אחד בשבוע אני מפליג. כבר קרה שבמהלך הפלגה קיבלתי טלפון שצריך להגיע לבית החולים. אז מורידים מפרשים, מפעילים מנוע, מחזירים אותי לחוף, אני קופץ החוצה והם ממשיכים. נסיעה למסעדה עם המשפחה מתבצעת בשני רכבים, למקרה שיקפיצו אותי. בכל רגע אני יכול לקום ולהיעלם".
לא סיפור אוטוביוגרפי. כריכת הספר "קוטפי הזיכרונות"
סופר, שהשתתף בסידרת הטלוויזיה "גיבורים" בערוץ 10, מעיד כי הוא גם אוהב לבשל, לקרוא ולכתוב. "בין היתר אני אוהב לקרוא את תומאס מאן, ג'יימס ג'ויס, עמוס עוז, מאיר שלו, צ'ארלס דיקנס, דוסטויבסקי, צ'כוב ואפילו ארווין יאלום. אני פתוח לספרות ולספרים. אני קורא כל הזמן, אם אני בבית החולים ולא קורה כלום - אני כותב שירה או קורא. הכתיבה שלי התחילה משירה, ואפילו פירסמתי שלושה ספרי שירה. אני עושה הרבה דברים אבל בזמן מועט.
"אשתי טוענת שאני חי בקיצוניות כי אני חושב ומאמין שאין מחר. אני באמת חושב כך. צריך לחיות את החיים עכשיו, עכשיו לכתוב את הספר, עכשיו לנסוע ולעשות. החבר'ה שלי שואלים אותי איך אני מסתדר ואני עונה להם 'אישן מספיק כשאמות'. אין מחר. אני חי בפירוש בקיצוניות מתוך הידיעה הזו, ומתוך צפייה במה שקורה אצלי בעבודה. החשיבה הזאת התגברה כתוצאה מהעבודה שלי. יעל אשתי אומרת שזה לא נורמלי. היא אומרת שלרוב האנשים יש מחר, ואולי היא צודקת".
כך, נראה כי ההבנה הזאת לגבי יום המחר, הביאה את סופר להיות אדם אקטיבי ורב־פעלים, שכעת החליט גם להוסיף לרזומה שלו תואר נוסף - סופר.
"כמו נרקומן"
בתחילת החודש יצא לאור רומן הביכורים שלו "קוטפי הזיכרונות" (הוצאת ידיעות ספרים), המגולל את סיפורו של ד"ר דוד רוזנבלום, רופא מנתח מוערך, שמקבל מכתב מאישה בשם מאיה, המבקשת לפגוש אותו בנוגע לעניין מסתורי. רוזנבלום מבין במהרה שברשותה של מאיה סודות הקשורים למנטור שלו בתחום הטראומה, ד"ר עופר שבתאי, שנעלם מחייו.
השניים יוצאים למסע בלתי צפוי, שבמהלכו מתברר להם שייתכן כי המסלול בו הם צועדים קשור לסיפור אהבה בין אמא של מאיה לד"ר שבתאי. בספר גם ניתנת הצצה אל המתרחש בחדרי הניתוח, בלי לחסוך בסצנות רפואיות מעולמם של מנתחי הטראומה.
"קשה לי ממש להצביע מהיכן נולד הסיפור עצמו. יש הרבה דמיון. התחלתי לעבוד על הספר לפני ארבע שנים בערך. ברגע שהיה שלד והתיישבתי לכתוב, זה לקח ארבעה חודשים", הוא מציין. בשלב מסוים הרגיש סופר שקשה לו להתקדם בכתיבה והחליט לנסוע לבוקרשט ולכתוב שם. סופר למעשה התחיל שם את לימודי הרפואה, ובילה שם ארבע שנים לפני שחזר לארץ והשלים את לימודיו באוניברסיטת ת"א.
"אני נוסע לשם הרבה, יש לי שם חברים ואני דובר את השפה. אני אוהב מאוד להיות שם, ואכן היתה לי שם פריצת דרך. אך רוב הכתיבה נעשתה בארץ, כשאני 'גונב' זמן לכתיבה. הרעיון התגבש בתוכי עד שהחלטתי שהגיע הזמן לכתוב.
"זה מאוד כיף לכתוב. זו תחושה נהדרת, אתה בורא לעצמך עולם, בורא דמויות מאפס, ואתה יכול לעשות איתן מה שאתה רוצה. תהליך הכתיבה ממכר, כמו סמים. כשהספר יצא לאור, כמו נרקומן התחלתי לחשוב מייד מה יהיה הספר הבא".
סיפורה של ריבה
בין היתר, עוסק כאמור הספר בחייהם של טראומטולוגים, מה שמעלה את ההשערה כי הרומן הוא למעשה קטע אוטוביוגרפי. אלא שסופר ממהר להפריך את הטענה: "בפרוזה הסופר מסתתר ומתחבא מאחורי הדמויות שלו, והוא יכול להיות חלקים מהן או בכלל לא. חשוב לי לציין שיש הפרדה ביני לבין הספר. הספר זה לא אני. זה לא סיפור אוטוביוגרפי. הדמויות שלי הן כאלה כי כך בחרתי. אי אפשר להסיק מזה דבר על מה שאני עושה. הגיבורים שלי הם לא אנשים אמיתיים".
היכן בכל זאת יש בהם חלקים ממך?
"יש משהו ממני בכל אחד מהגיבורים. עופר, למשל, גורם לדברים לקרות. היכן שהוא נמצא מתרחשים דברים, ויש לו שליטה על חייו. הוא גם הולך כפוף, קצת כמוני. במובן הזה אני יותר כמו עופר, וההפך מדוד - שנגרר לדברים.
"דוד קנאי לשפה העברית, בזה הוא דומה לי. אני אוהב מאוד את השפה העברית. מפריע לי שיש הרבה זילות בשפה שלנו. ניצלתי את הבמה של דוד כדי להכניס את הפן הזה, וזו גם סוג של מחאה.
"לחייו של דוד, שהוא רציני ובודד, נכנסת מאיה - בחורה צעירה ומלאת שמחת חיים. לכן דוד מאוד נמשך אליה כי הוא הצד שני, יש בו עצבות מסוימת. פתאום פורצת אליו החיה הזאת, בדיוק כשנמאס לו להיות לבד, ואין שום סיכוי שהוא לא ייפול לזה. כפועל יוצא הם מגלים כל מיני דברים. היא אמנם לא דמות מושלמת, אבל היא לא מדוכאת או עצובה, אלא אופטימית".
בספר גם מתואר סיפור אהבה נוסף, בין עופר לאישה בשם קורֵה. "זה סיפור אהבה יוצא דופן שחוצה זמנים. הרעיון הוא על אהבה שבהתחלה היתה חד־צדדית, סיפור על סטודנטים צעירים שנפגשים במקרה לזמן קצר מאוד בבית הספר לרפואה. המפגש משאיר רושם כביר על אחד מהם, ועל השני לא כל כך. אחד מהם שומר את זה בלב כל הזמן, וכך החיים סוחפים אותם עד שיום אחד הם נפגשים ויש פיצוץ, כי הם היו צריכים להיות יחד מההתחלה".
בספר אתה מזכיר את השיר "החולד", שלקוח מהספר "שירים שמכבר" של נתן אלתרמן. נראה שיש לך מערכת יחסים מיוחדת עם השיר הזה.
"זה שיר גאוני, אחד האהובים עלי, אני קורא בו רבות ותמיד חוזר אליו. בשיר הזה יש כל מה שצריך להיות בשיר. המשקל שלו, התנועה וגם התוכן. כשאתה קורא את הבית השני, למשל, זה לוקח אותך למיליון מקומות. אתה שואל את עצמך, מאיפה זה בא? איך הוא חשב על הצירוף הזה? אני קורא ואומר לעצמי 'וואו'. יש בשיר הזה הכל - תשוקה, בדידות, מוות, חיים, מסתורין. אני חושב שהשיר הזה הוא פיסגת היצירה של אלתרמן כי יש בו הכל. בכלל, אני חולה על שירה".
מהיכן הגיע שמו של הרומן שלך - "קוטפי הזיכרונות"?
"הקדשתי לזה די הרבה מחשבה. השם נוצר כי אני חושב שלכל אדם יש סיפור. לקחתי כל מיני דמויות שנמצאות מסביבי בחיים, ורקחתי אותן לאיזשהו סיפור, שמתי אותן בתוך סיטואציות שאני מכיר והפכתי את זה למשהו שזז. בתור מתמחה צעיר אהבתי מאוד לשבת בלילות עם חולים מבוגרים בבית החולים ולדבר איתם. הם היו מספרים לי את הסיפורים שלהם, וזה היה מרתק.
"וחשבתי על כך שהזיכרונות האלה לא שווים כלום אם הם לא עוברים תקופת הבשלה, כדי שניתן יהיה למעשה לקטוף אותם. הרגשתי שברומן הזה מה שעשיתי הוא לקטוף זיכרונות בשלים. קטפתי זיכרונות של אנשים שהיו מסביבי, וגם שלי, ורקחתי מהם ריבה; כי, כידוע, היא לא מתקלקלת בקלות, היא מתוקה ואנשים אוהבים אותה".
בספר שלך יש תמות של פרק חדש, חיים חדשים. היכן אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים? עוד כמה שנים אתה רואה את עצמך במקצוע?
"אני כבר מבוגר, אני מניח שבתוך חמש שנים אהיה פחות פעיל. לפנסיה יוצאים בגיל 70 ולאט־לאט מאריכים את זה. רוצים שתצעד מהעבודה ישר לשיקום הגריאטרי. אני רק צריך לעבור במסדרון בשביל זה. כעיקרון אני מוכן לפרישה.
"הצרה הכי גדולה של רופאים היא שהם לא מכינים לעצמם משענת להמשך. בוקר אחד הם קמים ואין להם מה לעשות, כי הם יודעים לעשות רק דבר אחד - להיות רופאים.
"כשיתאפשר לי - אטוס ליוון לכתוב את הספר הבא שלי. לשאלתך, אין לי מושג איפה אני רואה את עצמי בעוד עשר שנים. יש לי חוסר ודאות נוראי לגבי מה שיתרחש, ומצד שני - אין לי בעיה עם זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו