כדי ליהנות מ"נורמן", הטרגדיה הקומית החדשה והמדוברת של יוסף סידר ("הערת שוליים"), יש למתן את הציפיות ולהבין כמה דברים.
ראשית, אף שהוא שואב ממנה השראה ברורה, "נורמן" אינו באמת מבוסס על פרשת "מעטפות הכסף" של אולמרט וטלנסקי. שנית, סידר אינו מגיש כאן מגנום אופוס ביקורתי וארסי שמפרק את השחיתות השלטונית לגורמים. אם כבר, להפך. שלישית, אירועי הסרט מובאים מנקודת מבטו של אופנהיימר, שהולך ומסתבך ככל שהעניינים מתפתחים, ועוסקים באופן כמעט בלעדי במאבקיו להותיר את ראשו מעל למים ולשרוד את הסופה.
רוצה לומר, סרטו של סידר הוא סרט אינדי אמריקני לכל דבר, שאינו תפור בהכרח למידותיו של הקהל המקומי, ולמעשה, הפוליטיקה הישראלית משמשת לו מחולל עלילתי ותפאורת רקע בלבד.
במרכז העלילה ניצב עסקן יהודי־ניו־יורקי מבוגר ונודניק ששמו נורמן (ריצ'רד גיר), שמתעקש לרכוש זוג נעליים יקרות עבור פוליטיקאי ישראלי זוטר (ליאור אשכנזי) שאותו הוא פוגש "במקרה" ברחוב. כמה שנים לאחר מכן, כאשר אותו פוליטיקאי מוצא את עצמו, בניגוד לכל הסיכויים, מתמנה לראשות הממשלה, נורמן מרגיש שהוא סוף סוף הימר על הסוס הנכון. מטיפוס דחוי שגורם לבני שיחו לחפש דרך מילוט ברגע שהוא פותח את הפה, הוא הופך למרכז העניינים. אנשי עסקים בכירים מבקשים להיעזר בו כדי לקדם את האינטרסים שלהם. וגם בני הקהילה שלו רואים בו פתאום מושיע פוטנציאלי.
כצפוי, נורמן אינו מיטיב להתמודד עם המעמד החדש, וכפי שנרמז משמו המלא של הסרט - "נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער ניו־יורקי" - עד מהרה הוא מתחיל לעשות טעויות קריטיות שמביאות למפלתו הבלתי נמנעת.
אף שרציתי ש"נורמן" יהיה סרט נוקב, נחרץ ואמיץ יותר, קשה להאשים את סידר בחוסר אמביציה או לטעון שהתוצאה היחסית קלילה והמעט חנפנית שיצאה תחת ידיו אינה עובדת. ועוד יותר קשה שלא להתרשם מהאופן שבו הוא צולח את טבילת האש הבינלאומית שלו.
בעזרת תסריט מורכב ומהודק, שמחולק לארבע מערכות, עולמו הפתטי וגדוש חצאי האמיתות של נורמן משורטט על המסך בפרטי פרטים. צוות השחקנים המצוין שמקיף את גיר (מייקל שין, סטיב בושמי, דן סטיבנס, שרלוט גינסבורג ועוד) מיטיב לתמוך בכוכב הוותיק ומסייע לו להקנות לעולם המאוד ספציפי הזה עומק ובשר.
בתוך כך, מהלכיו המפותלים של התסריט מבוצעים בתנופה, במקצועיות ובדיוק רב, ומביאים את הסיפור לנקודת הסיום בצורה אפקטיבית.
עם זאת, לא יהיה זה מוגזם לומר שהסרט מונח כל כולו על כתפיו של גיר בן ה־67, שאינו מתקשה לגרום לצופים להזדהות עם דמות לא מאוד חכמה ולא בהכרח סימפטית. הדמות של נורמן משלבת באלגנטיות בין שלושה תפקידים שגיר עשה בעשור האחרון (הרמאי ב"התרמית", איש העסקים הכושל והלחוץ ב"עסקה מגונה", וחסר הבית ב"מחוץ לזמן"), ומניבה לוזר בודד, מעורר חמלה וחסר טקט שכמעט בלתי אפשרי לכעוס עליו לזמן ממושך. המתודות שלו אולי מפוקפקות וגובלות בפלילים, אך השאיפות והצרכים שלו, יחד עם החן הנואש שניגר ממנו כמו זיעה, מאנישים אותו ומטעינים את הסרט ברגש ובעניין.
בסופו של דבר, "נורמן" הוא אולי סרט קטן שאינו מעוניין ליצור יותר מדי בלאגן. אבל את מה שהוא כן עושה - הוא עושה מצוין.
ציון: 8
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו