הפקת "פאוסט" מאת גונו באופרה הישראלית היא אחת המרשימות ביותר בשנים האחרונות. במרכזה ניצב לא המלחין, לא המנצח וגם לא הזמרים, אלא הבמאי סטפנו פודה. פודה שייך לזן הבמאים הטוטאליים השולטים בכל אחד מרכיבי היצירה - עיצוב תפאורה, תלבושות, כוריאוגרפיה ואפילו תאורה - ומטביעים את חותמם האישי ביצירה.
ריכוז כזה של סמכויות לא תמיד מיטיב עם יצירה אופראית, אך במקרה של "פאוסט" קשה שלא להתרשם מחתירתו של פודה לשלמות בכל היבטיה של ההפקה.
"פאוסט" היא יצירה מן המאה ה־19 שמבוססת על המחזה המופתי של גתה על אודות המדען הזקן שעושה עיסקה עם השטן: נשמתו עבור נעורים. המחזה הילך קסמים על מלחיני המאה ה־19. מלבד גונו גם ברליוז, שומאן, ליסט, מאהלר ועוד רבים אחרים הלחינו אותו בצורות שונות, מאופרה ועד סימפוניה.
הסיבה למשיכה הזאת ל"פאוסט" אינה נעוצה רק באיכויות המחזה של גתה - אולי היצירה הספרותית הגרמנית הקנונית ביותר - אלא גם באפשרויות הגלומות בהלחנת "פאוסט": לייצג בצלילים הן את הנשגב והן את השטני. ניכר שגונו התענג ממש על יצירת דמותו של מפיסטופלס השטן השובב אך מטיל אימה, וכן ניכר שרווה נחת מיצירת דמותה התמימה והטהורה של מרגריט.
המנצח דן אטינגר מנצח לראשונה על "פאוסט", והדבר ניכר בהתלהבותו מכל פרט בתזמור. לעיתים היה נדמה שאנו מאזינים לסימפוניה של גונו, בליווי זמרים. זו היתה חוויה מרשימה, יוצאת דופן, אך לא תמיד הדרמה יצאה נשכרת מכך.
צוות הזמרים היה טוב, ובעיקר בלטו הגברים בתפקידים הראשיים: פאולו באטלייה כמפיסטופלס וגסטון ריברו כפאוסט.
"פאוסט" של גונו היא יצירת מופת של ה"גראנד־אופרה" הצרפתית, שחשוב ומענג לחזור לשמוע אותה, על אחת כמה וכמה בהפקה מושקעת ועשירה כל כך, למרות אי אילו הסתייגויות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו