בשבוע ליגת אלופות בו קיבלנו הרבה מאד שערים בהתקפות מתפרצות נפלאות מאתלטיקו מדריד ומונאקו - שהצטרפו להתקפות הסילון הסוחפות של פ.ס.ז' שהשמידו את ברצלונה בשבוע שעבר - קל להסיק מסקנות ששיטת החזקת הכדור האובססיבית של פפ גווארדיולה מאוד לא מעודכנת.
הספרדי אמנם ניצח עם מנצ'סטר סיטי את מונאקו 3:5 עם שלושה שערים ב־19 הדקות האחרונות, אבל שני שערי המהפך של סיטי היו מבעיטות עונשין, ושער מוקדם יותר מטעות קשה של מונאקו. המוליכה הצרפתית בהחלט הצדיקה את המוניטין ההרפתקני שלה בשני צדי המגרש.
אבל היה מעניין לשמוע בסיום את קשר מונאקו, פביאנו, שבישל שני שערים ואמר: "הכדורגל של סיטי והצורך לרדוף אחרי המסירות הפיל אותנו מהרגליים". כלומר, טעויות לא קורות מעצמן. הכדורגל של סיטי כן שבר את מונאקו, גם אם הניצחון נראה די מקרי. קבוצות פוזשן מוצאות עצמן רעננות יותר לקראת סיום המשחק וכאן זה היה קיצוני. כי בשעה הראשונה פער הגילאים הגדול מאוד - שחקני סיטי היו מבוגרים ביותר משלוש שנים בממוצע בהרכב הפותח - ניכר.
לפחות לטעמי, הביקורת נגד הכדורגל של גווארדיולה היא לא טקטית, אלא שזה היה ונותר כדורגל של עשירים. יותר ויותר מסתבר שקבוצת כדורגל עם כוח אדם סביר, אבל לא אגדי, לא תצליח ליצור לעצמה מספיק מצבים מכדורגל כזה. הוא נועד לענקים כמו אינייסטה, מסי, רובן ומולר. השיטה הכלכלית תבטיח שנראה קבוצות סופר גרופ שכדורגל כזה יתאים להם.
אוהד הטלוויזיה המודרני בוודאי מעדיף אותן. סיטי הנוכחית תמשיך לראות פערים גדולים בין הישגיה באירופה לאנגליה, לא רק בגלל השיפוט שגווארדיולה מבקר. אין באנגליה קבוצות התקפה נפלאות כמו מונאקו, אבל גם אין הרבה קבוצות הגנה רכות כל כך במצבים נייחים כמו קרנות, למשל.
בשבוע שעבר השיגו שתי קבוצותיו הקודמות של גווארדיולה תוצאות מאד מנוגדות, אבל אל תחפשו אותן בקונספציית ההחזקה בכדור. באיירן מינכן החזיקה בכדור יותר מכל קבוצות בשבועיים האחרונים ורמסה את ארסנל.
ברצלונה פשוט זנחה כמה מהעקרונות הקריטיים לכדורגל פוזשן. אפילו כשגווארדיולה ביסס את כל הקבוצה על שחקני בית, הוא השתמש בשני שחקני רכש מאוד אתלטיים באגפי ההגנה (אבידל ודני אלבש). מימי אייאקס וליברפול הגדולה ואפילו רחוק בהיסטוריה אל ברזיל והונגריה של שנות החמישים והשישים, אין טיקי טאקה/טוטאל פוטבול בלי מגינים תוקפים דומיננטיים. אלו של ברצלונה היום מאוד לא מרשימים.
תמיד תהיה לנו את פאריס
בודפשט פרשה אתמול מהמירוץ לאירוח אולימפיאדת 2024. היא כמובן לא הייתה מועמדת מובילה, אבל פרישתה היא מכה לתנועה האולימפית. הניסיון ב־2020 להוזיל את עלויות המשחקים בכדי להפוך אותם לנגישים לערים בינוניות ומדינות פחות עשירות, נחל כישלון חרוץ. מאז שהתקבלו ההצבעות קיבלנו את שתי ההצבעות האולימפיות הדלות בהיסטוריה המודרנית. בייג'ינג גברה על אלמטי בקזחסטן לאירוח משחקי החורף של 2022 אחרי שוורשה, לבוב ואפילו שטוקהולם ואוסלו העשירות פרשו. עכשיו, במרוץ ל־2024 נותרו רק פאריס ולוס אנג'לס - שתיהן אירחו שתי אולימפיאדות בעבר.
בודפשט עוד הלכה דרך ארוכה, עד מספר חודשים לפני ההצבעה - לפניה כבר פרשו המבורג, רומא ובוסטון שנחשבות לכלכלות עשירות בהרבה. התמונות בשבועיים האחרונים מאצטדיוני ספורט נטושים ומוזנחים בריו - לא תמיד באשמת הארגון האולימפי - כמובן לא סייעו לאווירה. בודפשט אולי תשוב להתחרות על משחקי 2028, אבל אפילו המשחקים הרחוקים הללו כבר ספגו כמה מכות. הציבור בוינה דחה מראש את ההצעה במשאל עם. הממשלה ההולנדית נסוגה מכוונתה לתמוך במשחקים כאלו.
.jpg)
קרי. בעל מימדיים גופניים רגילים ועדיין מצליח להיות סופרסטאר // צילום: USA SPORTS TODAY
אתמול אפילו היו שמועות שתומאס באך, נשיא הועד האולימפי, רוצה להעניק את משחקי 2024 לפאריס ואת 2028 ללוס אנג'לס כדי "שלא יהיו יותר מדי מפסידים".
על פניה זו הצעה רעה, אבל מובנת נוכח חוסר הרצון של דמוקרטיות מערביות להיכנס לסיפור. התוצאה עלולה להיות בטחון גדול יותר של דיקטטורות כמו קטאר, או פשוט עוד ועוד משחקים במזרח הרחוק – שם כבר מתכוננים לארח את שלושת המשחקים הקרובים.
לנצח את מייקל ג'ורדן
כתבתי לא פעם, כמו רבים אחרים, על חשיבותו העצומה של סטפן קארי למשחק הכדורסל בכך שהוא מוכיח שספורטאי בעל ממדים גופניים די רגילים יכול להיות סופרסטאר באן.בי.אי. זו תמיד הייתה הבעיה הגדולה של הכדורסל. התחושה, המעוגנת בעובדות, שהוא נועד לענקים בלבד. אפילו מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט הם בשני האחוזונים הגבוהים של האוכלוסייה. שחקנים של 2.04 מטרים הם באלפיון העליון והם עדיין לא נחשבים לגבוהים.
אבל אפילו קארי הוא ב־10-15 האחוזים הגבוהים של האוכלוסיה ועכשיו באן.בי.אי מצאו את הפתרון המושלם לכך שכל אחד ואפילו כל אחת יוכלו לחלום על קריירה מקצוענית אצלם. מהשנה הבאה תושק ליגה מקצוענית בגיימינג - כלומר לשחק כדורסל על המחשב - בחסות האן.בי.אי. לא עוד אירוע חד פעמי, אלא מצב בו קבוצה מקצוענית תשלם את משכורתם של חמישה שחקני כורסא שייצגו אותה בליגה הזו.
בשלב הראשון השחקנים שהם יפעילו על צג המחשב לא יהיו שחקנים אמיתייים - כלומר לברון לא ישחק וקארי לא יופיע על המסך - אלא שחקנים דמיוניים. זה כמובן שלב ביניים.
אולי ההסכמים עם השחקנים לשימוש בדמותם הם עניין בעייתי, אבל בסוף זה יגיע. ויביא איתו את האבסורדים של אמצע המאה ה־21. כותרת כמו "קליי תומפסון דורש זריקות קלות יותר, משום שהוא מרגיש שהאחוזים של דמותו במשחק נפגעים". וכמובן שנקבל מטץ' אפים של שחקנים היסטוריים: מביל ראסל דרך דוקטור ג'יי ועד למג'יק ג'ונסון ואלן אייברסון - כולם יהיו בליגה הזו. מי יודע? בכדורסל וירטואלי ייתכן שג'ורדן יפסיד.
אוהדי רד בול לייפציג. המבנה העסקי של הקבוצה לא מוצא חן בעיניי אוהדי קבוצות יריבות // צילום: אי.פי.איי
מי כאן בעל הבית?
אם אתם עוקבים אחרי כדורגל גרמני באדיקות - כנראה שראיתם שהמחאות נגד רד בול לייפציג תופסות נפח סיקור גדול. המבנה העסקי של הקבוצה לא מוצא חן בעיניי אוהדי קבוצות יריבות ומרוב שהוויכוח התלהט זה הגיע לאלימות.
עם כל הכבוד לכך שלייפציג קצת מעקמת את הכללים - לא היא, אלא היתרון הכספי הגדול של באיירן הוא הבעיה של הליגה. כשזה מגיע לאלימות, אתה מיד חושד שיש כאן עניין מעבר למודל הכלכלי וענייני מזרח-מערב ופוליטיקה מתערבבים.
לכן מעניין לקרוא השבוע את שטפן אורספל ב־ESPN שכתב על כך שהמודל של 50+1 (האוהדים מחזיקים ביותר מ־50 אחוז מהמניות ר"ד), קרוב לקריסה. מנהל הופנהיים, פיטר גורליץ' (הבעלים שלו, דיטמר הופ, פטור מהחוק), אומר שהחוק קרוב לקריסה ושהרטה ברלין והמבורג בעצם כבר תחת "בעלות לא פורמלית" מאחורי הקלעים.
גם נשיא איינטרכט פרנקפורט, פרדי בוביץ', סבור שימי החוק ספורים. באופן מפתיע, דווקא אולי האנס, שחזר לשלוט בבאיירן מינכן - אומר שלא יפריע לו אם החוק יבוטל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
