"פעם היה בינינו מחנק. היום זה אחרת"

""אני רוצה בבקשה אמריקנו קטן, וליד איזו עוגה של זקנים כזה", אומר אבי גרייניק למלצרית בבית הקפה. אבל בתפריט יש רק עוגיות. "קבענו פה במיוחד כי הייתי בטוח שיש עוגות", ממהר עידן אלתרמן לקחת אחריות, "בגלל שאני יודע שהוא, כמו הזקנים, תמיד אוהב לאכול עוגה בבית קפה". וגרייניק משתדל לשמור על קור רוח: "הכל טוב, יקירי. מקסימום אני יכול לאכול לחם עם ריבה". 

"טוב, אז בשבילי שקשוקה לא חריפה", מזמין אלתרמן, ואז פונה אלי: "מה שמצחיק ביחסים בינינו, זה שיש כל מיני דברים שאבי עושה בקביעות, ואני מעולם לא עשיתי. נגיד, בחיים לא ישבתי בבית קפה ואכלתי עוגה".

גרייניק: "עידן נוסע לברלין וללונדון רק כדי לראות הופעות ולעשות סקי. הוא לא יודע שבאירופה האמיתית אנשים יושבים בקרן הרחוב, כשיש טיפה של שמש, שותים קפה ואוכלים עוגה. ואני בחור אירופאי".

בצהרי יום קריר, הם יושבים זה לצד זה סביב שולחן בבית קפה. השולחן ממוקם כמעט באמצע המדרכה, על רחוב סואן במרכז תל אביב, ללא ספק הלוקיישן הגרוע ביותר עבור חבר'ה עם הפרעת קשב וריכוז. כמעט כל מי שהסתובב פה בניינטיז מזהה אותם, מתרגש מהמראה של שניהם יחד, וממש חייב לזרוק איזו מילה. "רגע, אז איפה היינו", היה המשפט שנאמר הכי הרבה במשך שעתיים וחצי, שבהן נקטעו אינספור חוטי מחשבה.

הם נפגשו לראשונה כשהיו בני 16 וחצי, נפרדו כעבור שנים ברעש גדול, וכעת הם שוב יחד - צמודים מתמיד. "זה מאוד דומה להתאהבות עם אישה", מסביר אלתרמן ושולח מבט מצועף לחבר שלידו. "התאהבתי בו כי הוא הצחיק אותי, זו תמיד תכונה מושכת. חוץ מהמשיכה לאותו הומור, היינו אז באותו מקום בחיים - שנינו רצינו נורא להיות עם בחורות יפות, ואפילו לא היינו עם בחורה לא יפה. היינו אאוטסיידרים". 

גרייניק: "בשנות העשרים והשלושים שלנו התנגדנו למונח 'זוגיות', אבל החברוּת שלנו היא זוגיות, וזה דומה בעיניי לזוגיות עם ילד. כי יש לנו משהו משותף, יש לנו ילד משותף. כי גם כשאין לנו מופע באוויר, תמיד יש משהו משותף לשנינו. ועידן בעיניי הוא חבר מעולה, אבל יותר מזה הוא משפחה, עם כל ההיקשים הטובים והלא פשוטים שיש במשפחה".

אלתרמן: "אבי ואני חברים יותר טובים היום מאשר פעם. אנחנו בפרק ב' של הזוגיות שלנו. למרות שבזמנו היינו מבלים יותר זמן ביחד, היום אנחנו מאה אחוז אמיתיים אחד עם השני. לא שאז היה זיוף, אבל כמו בזוגיות בין גבר לאישה, לפעמים היה לחץ לא לחשוף לגמרי את כולך כי אתה יודע שזה ישפיע על השני".

גרייניק: "מבחינתנו העבודה והחברות הן אותו אירוע. בוא נגיד שהחבר שלי לבירה זה עידן".

אתם יוצאים גם לבילויים משפחתיים משותפים?

גרייניק: "זה פחות קורה".

אלתרמן: "וזה קצת חבל, אני מצר על כך. הזמנו את אבי ואשתו לארוחת ערב, והילדים מכירים קצת, אבל אני חושב שהם לא נפגשים מספיק. כשאני פוגש את הבן שלו עילאי, אני אומר לו: בוא לדוד עידן.

"תשים לב, דרך אגב, שאין כמעט צמדים שהצליחו להחזיק מעמד. דיברנו, למשל, עם 'מה קשור' על ההבדל בין צמד לשלישייה, והוא עצום. בשלישייה לפעמים יש תחושה של קואליציה ואופוזיציה - אאוטסיידר מול שניים. אבל מצד שני, כשיש מתיחות, תמיד יהיה מישהו שלישי שיכול לעזור לפתור אותה".

•  •  •

עידן גדל בחיפה לאמא פרופסור לתכנון ערים בטכניון ולאבא מהנדס, ויש לו אחות קטנה. את ילדותו בילה בחוגי דרמה, ובצבא שירת בלהקה צבאית. אבי נולד בחיפה אחרי שתי בנות, ובגיל 13 עבר עם משפחתו לקריית אתא. אביו היה קבלן עבודות חשמל ואמו עקרת בית. "הבנתי שאני לא מלך השכונה, אז נהפכתי עם הזמן למצחיק יותר ויותר", הוא מספר.

בגיל ההתבגרות הם נתקלו זה בזה בסינמטק בחיפה, שני ילדים עם ביטחון עצמי נמוך ושפה משותפת. אבל החיבור הראשוני היה בערב כישרונות צעירים בחיפה, ב־1988, שלאחריו הפכו לחברים הכי טובים, ניסו בדיחות אחד על השני וחלמו לכבוש את העולם. "רצינו להיות שחקנים מצחיקים כשנהיה גדולים", נזכר אלתרמן. "בזמנו זה היה רחוק מאוד מאיתנו, כי הערצנו את 'זהו זה' ולך תדע איך מגיעים לשם.

"אבי גדל על סרטי בורקס, אני על הומור בריטי סטייל מונטי פייתון ומל ברוקס, ונורא השפענו אחד על השני. חשבתי שסרטי בורקס לא מצחיקים, ואז דרכו הבנתי אחרת. הבנו שאין דבר כזה הומור נמוך, וזה רק תלוי איך אתה עושה אותו. מונטי פייתון עשו דברים שאחד יגיד עליהם וולגרי ואחר יגיד גאוני. וולגריות זה עניין של טעם".

"שנינו רצינו נורא להיות עם בחורות יפות, ואפילו לא היינו עם בחורה לא יפה". בתחילת הדרך

אחרי הצבא החליטו לנסות את החומרים שלהם בתל אביב, והצטרפו למועדון הסטנד־אפ של דומינו גרוס. שם היו חלק מחבורה שכללה, בין היתר, את תומר שרון, תומר יוסף, ירדן בר־כוכבא, חנן לדרמן ודני קרפל.

החל מ־1994 ובמשך כשלוש שנים כיכבה החבורה בתוכנית המערכונים "פלטפוס", ששודרה בחינוכית (ערוץ 2) והוציאה מתוכה את פינת הקאלט של הצמד - "נווה חמציצים" - שהציגה את החיים בשכונה פריפריאלית עם דמויות שוליים הזויות. ב־2000 גם הוציאו אלבום מצליח כחלק מלהקת "לולה", עם בר־כוכבא ויסמין קידר.

ב־2003 היתה להם ביד תוכנית מצליחה בפריים־טיים ("כוכבי השכונה" בערוץ 2), שהתבססה על הדמויות של נווה חמציצים, הם מילאו אולמות עם המופע "ילדים סורגים", שבו לקחו את הנונסנס עד לחיקויי ירקות, וחדרו עמוק לסלנג הישראלי ("מה אתה דפוק?"). אבל אז הם עצרו הכל, והחליטו להתפצל. הם התרחקו זה מזה, יצאו לקריירות סולו וניסו להתנער מהזוגיות הזו.

"אני יכול להגיד שהיה ריב גדול, ואני אפילו לא זוכר בדיוק על מה ולמה נפרדנו", גרייניק מנסה לשחזר. "זה היה ניקוי מתחים. בסוף 'כוכבי השכונה' רצו שנאריך את העונה השנייה בעוד שמונה תוכניות ולא רצינו כי היינו חנוקים, והמחנק גרם למתיחויות".

אלתרמן: "אני אפילו לא זוכר את זה. אבל כן זוכר שהיה לנו לא קל בעונה השנייה, ולדעתי זה נבע מהרבה דברים אישיים בינינו. נגיד, יצא לנו להתווכח כמה פעמים ליד אנשים. הפרידה בסוף לא היתה בפיצוץ, זה פשוט התפייד ונוצר ריחוק מאוד גדול כתוצאה ממחנק הדדי".

גרייניק: "מגיל 21 היינו צריכים כל הזמן to deliver. תחשוב מה זה 12 שנה, שבהן במקביל גם התמודדנו עם עניינים של בחורים צעירים, כל מיני בעיות אישיות. למשל, לי היו חצ'קונים עד גיל 24. התחלנו את הקריירה מהמקום שבו גדלנו כילדים, והתפתחנו, נעשינו גברים, והיינו צריכים לעצור רגע ולחדש את השק של הרעיונות". 

אלתרמן: "היה לנו דחף ליצור לבד. היו מתקשרים אלי ואומרים: 'אתה חושב שאבי ירצה?'. יאללה תעזבו אותי, אתם רוצים את אבי? תשאלו אותו. תפסיקו לשאול אותי עליו כל הזמן. אז מגיע השלב שבו אתה רוצה רגע להבין מי אתה לבד. זה כמו לרצות לשכב עם אחרות, באיזשהו מקום".

גרייניק: "היום אני כבר יודע מי אני לבד, ואני יודע שאני בוחר להיות עם עידן כמה שאני יכול".

אלתרמן: "אם היו אומרים לי היום קח אך ורק את אבי, מין עיסקה כזאת, הצלחה היסטרית עד גיל 70, אבל אסור לך לעשות דברים אחרים, אז אני לא הייתי לוקח. ואני חושב שגם אבי לא. היה לי חבל, אבל אנחנו חייבים להיות בעוד דברים".

•  •  •

במקביל לפירוק של הצמד, קיבלו שורה של החלטות שעליהן לא פעם יתחרטו בהמשך הדרך. בראשן: ויתור על ההצעה להיות חלק ממייסדי "ארץ נהדרת". 

"היינו יקירי קשת, בזמנו, והם עבדו על תוכנית חדשה", נזכר אלתרמן. "מולי שגב (העורך הראשי; נ"ו) הסביר לי שזה קצת כמו 'סאטרדיי נייט לייב', אבל אמרנו: היינו כבר מספיק זמן חלק מקבוצה, בפלטפוס, ואנחנו רוצים לעשות את הדברים שלנו. ואז אבי ואני נפרדנו, ו'ארץ נהדרת' המשיכו להיות בטלוויזיה. אז כל אחד מאיתנו קצת חשב לעצמו שיכול להיות שעשינו טעות כשסירבנו לתוכנית שתיזכר לדורות, שהיא הצלחה שלא היתה אי פעם בתחום. 

"אני אגיד לך את האמת, אני ממש לא אוהב לעשות חיקויים. לכן גם המצאתי את הדמות של צחי, שיש לה מבטא לא ברור ולא מזוהה. זו המצאה כי אני איום ונורא במבטאים. אבל בסוף אתה נבחן גם במה שאתה אומר לו לא. לפעמים אתה עושה טעויות. 'ארץ נהדרת', ללא ספק, יצרה אצלנו מין תחושה של טעות. זו התוכנית היחידה שאני מקליט קבוע. היום כבר לא ניכנס לשם, מולי מכניס צעירים".

אבל זה לא נעצר ב"ארץ". אבי, סירבת לתפקיד של קושניר ב"החיים זה לא הכל" ולתפקיד של אסי כהן ב"אהבה זה כואב". עידן, ויתרת על "משחק מכור" ועל הנחיית "היפה והחנון". 

אלתרמן: "'היפה והחנון' זה היה אידיאולוגיה נטו, אבל אתה לא מדבר כאן עם has been. גם כשפעלנו בנפרד לא לגמרי נעלמנו. אנחנו עובדים ומתפרנסים. נהגי מוניות שואלים אותי, 'תגיד, לאן נעלמת?', אבל מבחינתי אין לי ערב אחד פנוי".

אחרי הפיצול, כל אחד יצא למסע מסוג שונה. אלתרמן עשה תיאטרון ושמר על נוכחות בפריים־טיים כשכיכב במשך תשע עונות בתפקיד משנה ב"החיים זה לא הכל". בשנים האחרונות הוא מגיש בחינוכית את "חדשות מהעבר" (לצד מירי נבו), ומריץ מופע מחווה לאליל שלו דיוויד בואי עם להקת "העכבישים מפלוטו" (אלתרמן הסולן, אלון נוימן בתופים), וגם הופעת קאברים אלטרנטיביים של להיטים מתורגמים. 

גרייניק הוציא אלבום, פנה לקולנוע ("מדורת השבט", "עיניים פקוחות") ולתיאטרון, עשה טלנובלה ("תנוחי"), רקד עם כוכבים, וגם שימש סייד־קיק ומנהל מוסיקלי בתוכנית האירוח של ליאור שליין בערוץ 10, עד שעזב בקולות צורמים ("הבנתי שאני לא במקום הטבעי, ושאני גם לא יכול לגרום להם לשנות את הדרך שבה הם עובדים", סיפר). כיום הוא מדלג בין עבודה על דיסק חדש, פרויקטים תיאטרליים שונים, מופעי אימפרוביזציה וההצגות "אילוף הסוררת" ו"קוראים לו מלך" בתיאטרון בית ליסין.

גרייניק. "הייתה תקופה שהייתי אבוד, אבל מצאתי את עצמי" // צילום: כפיר זיו

ברקע עמדו פרסומים על משבר אישי שעבר גרייניק, שבמהלכו איבד את האמון בעצמו ושקע בדיכאון. מאוחר יותר עיבד את החוויה למופע יחיד, שבמסגרתו דיבר על ההתמודדות וההשלכות, אבל היום הוא נשמע אחרת.

"אני לא מתכוון לדבר על שום תקופה שבה הייתי אבוד, כי מצאתי את עצמי. היום טוב לי", מבהיר גרייניק ומנסה להתנער מאותן שנים שבהן גם איבד את אביו שחלה במחלה סופנית. "היום אני בן אדם חי ובועט. יש לי ילד, ואין ספק שזה עושה משהו". 

לפני יותר מחמש שנים הם החליטו לחזור - ובקטן. הם שמרו על קשר לאורך השנים וגם התארחו האחד בהופעות של האחר, אבל היתה זו הצעה להרים איחוד לציון 20 שנה ל"ילדים סורגים", ששימשה טריגר שהדליק אותם. אז הם התיישבו לכתוב מופע חדש, והחלו לגשש את דרכם חזרה למציאות שהשתנתה מקצה לקצה מאז פרצו על במות מועדוני הסטנד־אפ בתחילת שנות התשעים. במשך יותר משנה וחצי עבדו על "ילדים סורגים 2", על פי חוק בסיסי של פאנץ' רודף פאנץ'. 

אלתרמן: "לא ישבנו ליד מחשב או כתבנו בנפרד, אלא נפגשנו ועשינו אימפרוביזציה. זה היה מאז ומתמיד סגנון העבודה שלנו. רק מה שמצחיק אותנו נכנס, ולא מה שאנחנו חושבים שיעבוד. היתה לנו אפשרות לעשות איחוד 20 שנה ל'ילדים סורגים', עם החומרים הישנים, באולמות גדולים, ולעשות קופה. אבל רצינו מופע חדש, ולוקח זמן לכתוב קומדיה".

כבר שלוש שנים שהם מתרוצצים בין אולמות, מופיעים מול מאות צופים, ותמיד הם סולד־אאוט. הערב הם יופיעו ברדיו בר בית קשת, בשבת הבאה בהרצליה ובחודש הבא בנווה דניאל, ב"ש, נתניה, ראש העין והקאמרי בתל אביב.

"המטרה היתה לקחת דמויות שהקהל זוכר ולהביא אותן באיפה הן היום. דרך צחי ומאיר, שני הלוזרים מנווה חמציצים שאף אחד לא יכול לדמיין אותם מתפקדים כהורים, הצלחנו לתקוף את נושא האבהות. הרי יצירה תמיד משקפת את מי שאתה באותה תקופה", מסביר אלתרמן. 

במערכון הם נוגעים בין השאר במחסור בשעות שינה, בחרדות ודאגות (הבן של מאיר נתלה על חוט חשמל: "שון פז, אבל רק עם יד אחת, אל תסגור מעגל") ואפילו בחינוך (צחי: "חבקוק בדיוק יצא מהפגייה האנתרופוסופית. אמרנו מה השלב הבא? יש את הגנון הדמוקרטי. לא. פתחו משהו יותר טוב - הגן הדיקטטורי. זה ברחוב רייך שלוש").

אלתרמן. "היו כמה שנים שנכנסתי למינוס רציני מאוד בגלל משכנתא והוצאות" // צילום: כפיר זיו

אין ספק שהם התבגרו, במובן מסוים, ונשארו באותו גיל במובן אחר. שניהם תל־אביבים בני 45. עידן נשוי לעורכת הדין מיה פרי אלתרמן (יו"ר אגף הפנסיה, הביטוח ושוק ההון בהסתדרות), אב לשירה (13) ואורי (7), ואילו אבי נשוי למפיקת הטלוויזיה תמי גרייניק ("6 אימהות") ואב לעילאי (6 וחצי).

"במקצוע שלנו אין הכנסה חודשית, אנחנו עצמאיים, וזה נמדד לפי שנים", מסביר אלתרמן, "היו כמה שנים שנכנסתי למינוס רציני מאוד בגלל משכנתא והוצאות. אני גר בבבלי, ואני משלם איזשהו מחיר בשביל איכות החיים הזו. לפעמים אני מסתדר ולפעמים לא.

"יש רגעים בחיים שאני לא מאמין שאני מרוויח כסף כדי לעשות את הדבר שאני הכי אוהב לעשות בעולם. אשתי עורכת דין, אז אנחנו מסתדרים גם בחודשים שבהם אני יותר כותב ופחות עובד. אני ואבי מעולם לא התפתינו לעשות משהו רק בגלל הכסף, למשל הנחיית במות ביום העצמאות. כסף זה לא הדבר הכי חשוב".

לדבריהם, העובדה שגרייניק הצטרף למעגל האבהות היתה אחד הגורמים שתרמו לחיבור המחודש. "פתאום היתה לנו נקודה משיקה, ויכולנו לדבר על זה", מנתח אלתרמן. "עצם העובדה ששנינו נכנסנו לפאזה חדשה בחיים היתה מרגשת. אנחנו רואים את השנים ביחד, וזה קצת סימן לנו נקודה של הנה אנחנו מתקדמים".

הילדים שלכם הולכים בדרככם?  

גרייניק: "עדיין מוקדם לומר. הבן שלי גדל עם אבא שיותר דומה לו מאשר אני דמיתי לאבא שלי". 

אלתרמן: "אני רואה בילד שלי ניצנים של שחקן. הוא מצחיקול. הבת שלי לגמרי רוצה ללכת לתחום הבמה והריקוד. אני לא מההורים שאומרים 'רק שלא ילך למקצוע בלי יציבות ועם הרבה אגו'. אם זה מה שהנשמה שלהם רוצה לעשות, אז אפרגן להם".

"הורות זה כמו איזה נוזל שמכניסים לגוף ולנשמה, והוא עושה סדר בבלאגן", מוסיף גרייניק. "הוא לא מעלים את החסרונות, אבל הוא כן ממקם נושאים בחיים. ואפרופו הפרעת קשב, זה עוזר להחליט מה יותר חשוב ומה פחות. הורות מתעדפת דברים".

אלתרמן: "יותר מדי מחבריי אומרים 'היום אני אבא וכבר לא עושה את הדברים שעשיתי פעם'. אני נגד. דווקא בעקבות זה שאני אבא, לפעמים אני הרבה יותר פוחז. הייתי הרבה יותר שמרן בגיל 20. בהורות אתה כל כך מפוקס, מבלה שעות בפארק ובגינה ובחיתולים, וצריך גם רוקנרול בחיים. 

"ואיך בני 40 ומשהו מתפרקים כשהם רוצים להרגיש צעירים? הרבה פעמים בספורט אקסטרים עם אופני שטח, סקי וסאפ. אני עושה גם את אלה. בהרבה מובנים אני בן 20 ומשהו. אני מעודכן במוסיקה של הצעירים ולא פוסל כלום. הבת שלי אוהבת את טיילור סוויפט. ושמע, זה פופ שמופק טוב, היא לא פראיירית. אני מכיר הרבה מבני גילי שעדיין תקועים בפינק פלויד וה'דורס'. בחייאת". 

•  •  •

ביום ראשון הקרוב יעלה בערוץ ניקלודיאון של yes (ימים א'-ה', 10:00) הסיטקום "בית הכלבים" בהשתתפות שניהם. גרייניק משחק בתפקיד הראשי בתור אב חד־הורי שעובר להתגורר במושב עם בתו, ושם הם פותחים פנסיון לכלבים. אלתרמן מגלם את מה שהוא מגדיר "תפקיד משנה קלאסי של השכן המטורף. זה קצת הכלאה בין קרמר לניומן. הוא די פסיכופת". "בעקבות זה שפרנסי ניקלודיאון ראו את הסידרה, הם מתכוונים להגדיל לעידן את התפקיד בעונה הבאה", מגלה גרייניק. "הוא עושה תפקיד קורע".

עד כמה אתם מכירים את כוכבי הנוער של היום?

גרייניק: "משחקים איתנו בסידרה שתי נערות ונער (נאיה פדרמן, עמית הכטר ודקל דרור) שהולכים להיות כוכבים גדולים. לא כל כך הכרתי את מה שנקרא 'הנוער של היום', אבל יש על מי לבנות. בתור בני 45 עם מידה הגונה של אינפנטיליות, חשוב לנו להיות מחוברים לצעירים. צילמנו עכשיו קליפ לשיר חדש שלי, שעידן ביים לי, ותובל שפיר כיכב בו. אין ספק שהעולם המהיר, עם הפרעות הקשב, מתאים לעידן ולי". 

אז למה אתם כמעט לא נוכחים ברשת?

גרייניק: "אנחנו לא משקיעים בזה מספיק, ומתכוונים להשקיע יותר. אנחנו מאוד עסוקים ויש לנו משפחות, בניגוד לכוכבי הנוער, ומהבחינה הזאת אנחנו לא עומדים בקצב". 

עם גאלה קוגן ב"בית הכלבים". "הם מתכוונים להגדיל לעידן את התפקיד בעונה הבאה"

כמה אתם מוּכרים היום בקרב הנוער?

אלתרמן: "לא כולם מכירים. יש איזה יוטיובר, שחר סויקיס, שעשיתי איתו סרטון כי הוא דומה לי ולפעמים מזהים אותי מזה, שזה מדהים אותי. אתה רואה את קבוצת בני הנוער שמתהלכת עכשיו ברחוב? אם היינו עושים את הראיון הזה בניינטיז, לא באמת יכולנו לשבת פה כי זה היה סיוט".

גרייניק: "בני הנוער זה יעד שאנחנו צריכים לכבוש, ואנחנו עומדים לכבוש אותו. חלק מהם מגיע להופעות שלנו כי הם ירשו את זה מהאחים הגדולים או מההורים. אבל אני לומד להסתכל על הדברים בצורה מפויסת. יש לנו כמה יתרונות מובהקים, בגלל שגדלנו מתי שגדלנו. אין תחליף לזה שעידן ואני נאלצנו לעשות במות כדי להיות כוכבים. 

"היום אין כמעט מופעי בידור שהם לא סטנד־אפ של אדם אחד. הגאונים הבאים כבר לא יהיו על במות. הם יהיו רק מצולמים, רק בסלולר. שמע, לעמוד מול 400 אנשים ולהצחיק את כולם זה מקצוע שאותו גאוני העתיד לא רוכשים. זה לא רע שהדור הצעיר מוותר על הבמה. אותם מעניין לקבל אלפי לייקים ו־20 אלף צפיות, כי זה דור אחר. אנחנו מספיק טריים כדי להתחבר מחדש, ויש לנו מיומנויות שיכולות לפרנס אותנו עד אחרי הפנסיה. העולם משתנה וזה לא מפחיד אותנו, ולא גורם לנו להיות מרירים וציניים".

•  •  •

לפריים־טיים הם לא ממש מתגעגעים. "אנשים מודדים הצלחה לפני כמה רואים אותך בטלוויזיה", אומר גרייניק. "מה שאגב נכון. אבל זה לא אומר שאתה לא מצליח אם אתה לא כל הזמן בטלוויזיה".

אלתרמן: "אני אגיד לך מה, אני לא מתגעגע לשם בכלל. אני יודע שיש מחיר לזה שאני לא שם. אבל כשאני מסתכל היום על ערוץ 2, מרגיש לי טוב לא להיות חלק ממדורת השבט הזו. טלוויזיה יכולה לגנוב לך את הנשמה. יש שם כל כך הרבה שיקולים ורייטינג, וזה מעייף אותי ואין לי כוחות לזה".

גרייניק: "אולי נעשה סידרת רשת".

אלתרמן: "אנחנו מנהלים בינינו שיחות כאלה. בא לי להיות אני, ולא מאחורי דמות. מתחשק לי לעשות סיטקום ריאליסטי ומצחיק סטייל לואי סי.קיי. אם ירצו לעשות איתנו משהו מגניב וניקח תסריטאי אז יאללה, אבל אין לי כוח לעבוד בזה. באמת טוב לי להיות אאוט אוף דה גיים. טוב לי לא להיות בפריים־טיים".

ודווקא מבין שניכם אתה היית זה שמשך את הפריים־טיים אחרי הפיצול.

אלתרמן: "רק בגלל 'החיים זה לא הכל'. ועשיתי קצת 'של מי השורה הזאת?'. אני מסתכל היום על התקופה הזאת ומודה: לא נהניתי, זה לא הייתי אני. לא רוצה להנחות תוכנית אימפרוביזציה, לא בא לי, לא מדבר אלי".

גרייניק: "אני כן רוצה, בא לי לעבוד על פס נע. בא לי פרויקט עם עידן שיש בו מצלמות והוא משודר לכמה שיותר אנשים. זה יכול להיות בערוץ 2, וזה יכול להיות ביוטיוב. לדעתי אנחנו נמצאים בתקופה מאוד טובה אמנותית ואישית, והדבר הזה מצטלם נהדר".

אלתרמן: "אני חושב שאבי יותר רוצה לעשות טלוויזיה ממני. אני מת לעשות סרט קולנוע, ואפילו שיהיה מיוזיקל. רוצה לשמוע למה אני לא מתגעגע לטלוויזיה? את הספיישל ששודר בחודש שעבר בערוץ 2 צילמנו לפני שנתיים. למה זה ישב כל כך הרבה זמן על המדף? אלוהים יודע. האם קיבלנו תשובה? לא. האם יש לנו שליטה על זה? לא. ומה היה קורה אם היינו עושים קטעי אקטואליה? הרי אמרו לנו שזה ישודר תוך חודשיים־שלושה. 

"תשמע, אם עידן בן ה־26 היה רואה את הספיישל ששודר ב'רשת' לפני כחודש וחצי הוא היה מתפוצץ על הטלוויזיה. 'למה אתה לא חותך את הפאנץ' הזה? למה המצלמה לא מגיעה מפה?' אבל היום חשבתי רק 'טוב, חבל. המערכון הזה היה צריך להיגמר מזמן'. שיחררנו, ונתנו לאחרים וטובים לערוך. זה לא יצא הכי לטעמי, אבל בטלוויזיה יש פשרות. זה דומה לתיאטרון, אני שם כדי להיות שחקן וזהו".

גרייניק: "לפעמים צריך להזכיר לעצמך את ההבדל, והמעבר ביניהם לא קל. אבל אנחנו בסיטואציה שבה צריך לצאת מהבית להתפרנס".

אלתרמן: "פעם הייתי הרבה יותר פדנט. היום אני עדיין מקצועי, אבל קל לי יותר לשחרר אם פאנץ' מתפקשש. אם אבי שוכח משהו, פעם זה היה מציק לי, הייתי אומר 'שיט, הלך הטיימינג ועכשיו הבדיחה לא תעבוד', והיום זה לא מזיז לי. נהייתי קליל יותר כבן אדם, וזה עניין של גיל. בטלוויזיה היה לנו שֵם לא פשוט של פרפקציוניסטים מטורפים, עד היום זה הולך איתנו. כאלה שלא יודעים לשחרר. היינו יושבים בחדרי עריכות, שיגענו עורכים וצלמים".

גרייניק: "אני פעם הרגשתי שהסאונד שעשינו לתוכנית היה טוב מאוד, אבל הוא לא נשמע ככה בבית, והלכתי לחדר השידור כדי לבדוק את הקומפרסור שמוציא את הסאונד. אז חשבו שאני משוגע, ובצדק".

חוץ מהניסיון הקטן של גרייניק ב"רוקדים עם כוכבים", לא עשיתם ריאליטי. יש לזה סיבה?

אלתרמן: "שברנו את הראש על הצעה להשתתף ב'מירוץ למיליון VIP'. נורא רצו אותנו. זה היה יכול להיות מעניין מעצם העובדה שאין GPS ושנינו אפסים בכיוונים. וזה עוד ריאליטי כיפי, לא טראש, אבל אני לא מתחבר לדברים האלה. הציעו לי גם 'מחוברים' וסירבתי, הציעו לי 'האח הגדול VIP' וברור שלא. זה לא אני, ואין לי שליטה על מה שמשודר".

גרייניק: "אני פשוט סיגלתי תשובה קבועה בכל פעם שפונים אלי לעשות ריאליטי: 350 אלף שקל, לא משנה מתי אני עף".

אלתרמן: "אני אצטרך להשקיע את הכסף הזה בפסיכולוג כדי להתגבר על החוויה. תקשיב, אני רגיש מדי. העור שלי לפעמים מרגיש דק ויהיה לי קשה לשאת את הביקורות והטוקבקים. בקיצור, פנו וזה, אבל אני לא אוהב לחשוף את החיים שלי".

גרייניק: "אני גם לא אוהב לחשוף את החיים שלי, אבל מאוד חשוב לי שתציין בכתבה שיש לי פסוריאזיס".

•  •  •

מצד אחד, הם מודעים לתרומתם לפנתיאון של ההומור הישראלי. מצד שני, נדמה שמעולם לא התרגלו למעמדם כסלבס. 

גרייניק: "אני אתן דוגמה. אמרתי 'קבלללל' לאגם רודברג, שמשחקת איתי ב'אילוף הסוררת'; ופתאום היתה פאוזה. אז אמרתי לה, 'את יודעת שקבלללל זה שלי?'. לפתע נפל לה האסימון, והיא שאלה 'ומה עוד?' אז אמרתי, 'בואי הנה מייד!', והיא שוב הגיבה: וואלה, זה גם אתה. ו'אני אדבר איתך אחורי זה', ו'בחברות'. אתה מבין, כאילו? זה כל כך שגור כבר בשפה, שלפעמים לא זוכרים מאיפה.

"אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי תודה. על מה הם אומרים תודה? מה אני רופא? לפעמים מזכירים לי מערכון זניח מפלטפוס, שאני ממש לא זוכר, שהם לא הפסיקו להריץ עם החבר'ה. עלי זה טיפה מאיים שכולם גדלו עלי, אבל אני באמת מרגיש כעת בשיא אוני. זה רק מדרבן אותי לעשייה, להראות שאני חדש ומתחדש. זה מזרז אותי להוכיח שאני רלוונטי".

אלתרמן: "תיקח לדוגמה את מוני מושונוב, שכולנו מאוד אוהבים ומעריכים והוא חלק מהחיים ומהילדוּת שלנו. הוא ממשיך ליצור, ובגיל 60 פלוס עושה מופע יחיד. מה אכפת לי להיות יום אחד כמוהו, להיות הנוסטלגיה ולהמשיך לעבוד. כל עוד אני לא נשען על זה, ולא הופך להיות זמר אייטיז שעושה רק את הלהיטים של פעם".

להומור נונסנס קל יותר לעמוד במבחן הזמן?

אלתרמן: "נווה חמציצים לא היתה נונסנס, כי בדמויות שלה היה משהו מאוד אנושי. והתחברו אליה כי היא הזכירה לאנשים את הילדוּת והחיים. היה בזה משהו אמיתי. ואני חושב שנווה חמציצים זאת סאטירה חברתית; לא סאטירה פוליטית כמו שעושים נגיד 'ארץ נהדרת', אלא סאטירה חברתית שהיא נכונה".

"למשל, הקטע שצחי מוצא טלפון נייד וזה היה כאילו סמל סטטוס, אז אולי זה לא עומד במבחן הזמן, אבל המבט על הבדלי המעמדות נותר רלוונטי גם היום".

גרייניק: "בתחילת שנות התשעים התגעגענו לשכונה שממנה באנו, אבל מהרבה בחינות היא לא השתנתה מאז".

אלתרמן: "כי חלק גדול מהמשאבים והתקציב של העיר הלך להרחבות".

גרייניק: "בקריית אתא זה בדיוק מה שקרה. העירייה מטפחת את סובב העיר ומביאה לשם אוכלוסיות חזקות, בזמן שאצל האוכלוסיות החלשות - איפה שאמא שלי גרה - זה רק הולך אחורה. הלוק של נווה חמציצים, שמסמל את התקופה שלנו כנערים, נראה יותר מתקדם מאיך שהשכונה שלה נראית היום. כך שמבחינת ההזנחה של הפריפריה, זה עדיין רלוונטי".

רגע לפני הפרידה, חוזר אלתרמן לשולחן אחרי שיחה קצרה עם המלצרית כשהוא מחויך ומדושן. "ביקשתי ממנה חשבון והיא אמרה 'עלינו'".

גרייניק: "מה עלינו?"

אלתרמן: "את כל החשבון, את הכל. אתה מבין? הזמינו אותנו".

גרייניק: "קבל הומור של פעם: נו, אם הייתי יודע הייתי מזמין גם סנדוויץ'''.

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו