בשיר הנושא של "ריצות ארוכות", האלבום החדש של יהלי סובול, השעון הגדול של חייו סופר לאחור, מודד לעצמו חתיכות מהזמן. סובול הוא רוקר מודע לעצמו, שכותב שירים אישיים, שמבטאים את רוח הזמן של חייו: אהבה וזוגיות בלי קיטש, כנות בלי מריחות, חשיפה בלי הנחות.
זהו אלבום הסולו השלישי של סובול, ולמרות שהוא אדם פוליטי, הוא לא כתב בחייו שום שיר פוליטי מובהק, בטח שלא שיר מחאה אמיתי. "מנסה להתרחק מהסופה", הוא שר כאן בשיר הפותח, "כל יום קצת", שבו הוא מודה "המשכתי ישר כמעט בכל פנייה", ושהוא רוצה לחפור מעבר מתחת לרחוב, מתחת לבמה, מתחת לקהל, לברוח ממבטי האנשים בסבלנות של אסיר נמלט. כזה הוא סובול, משורר רוק מעולה אבל א־פוליטי. והוא כבר לא ישתנה. תתקדמו.
"כל יום קצת", השיר הפותח, הוא שיר מפתח שכתוב נפלא, במסורת הכתיבה הסובולית, עם אמנות הצמצום. בכמה שורות הוא מתאר חיים שלמים עם התייחסות לנושאים כמו רגישות תרבותית עכשווית, קריירה, הכרה בהיחלשות הרוקנרול והשירה כמשקפת מציאות, ובו בזמן מציע ניחומים.
השיר, והאלבום כולו, נפתח בשורות: "מה שניסיתי לצייר יצא בסוף אישה, מה שניסיתי להחזיק היה רק אשליה". היש פוסט־מודרני ורגיש מזה? בשורה הבאה, "מורה שיכור כתב 'כולם הולכים מתוך שינה'", הוא כבר מאזכר את המוסיקאי ג'רי רפרטי, ובשורה שאחריה, בשש מילים קצרות, מסכם את כל הסיפור ומודה: "מילים לבד לא יכולות להעיר אותך". כמה כנות ואומץ. סובול יודע שמילים כבר לא יצילו את העולם, אשליית הכוח שלהן התנפצה, ומשוררי רוק כמוהו צריכים להמשיך ולחפור מתחת, בסבלנות, כל יום קצת. כי זה מה שנשאר. שיר עדין ורגיש ועם זאת עוצמתי כל כך.
בשיר הנושא "ריצות ארוכות" הוא כבר צולל לחיים עצמם ומתאר את המאבק היומיומי בין היצרים המתפרצים לשיגרה המעיקה: "מיניות מודחקת, ויסות רעלים, ויסות פיתויים, ויסות פינוקים, מסגרת קבועה, גלגלים סובבים". החיים, הוא אומר, הם ריצה ארוכה ועדיין אתה מרגיש את שיני גלגלי הזמן ו"כשהולכים נגד מרגישים יותר". מקסים.
ב"מהפכת קטיפה", ששרה איתו זואי פולונסקי, זה שוב השינוי של הזמן שנשקף אליו מהמראות שמאחורי הבר ומהאנשים ברחוב שכבר לא מדברים על "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". שינוי אישי לצד שינוי תרבותי, שלכאורה מטלטל, אבל מהפיות של שניהם באמת נשמע "קצת פחות מפחיד", ומנחם. העיבוד וההפקה של אסף אמדורסקי והגיטרה החשמלית של סובול הופכים את השיר לעוד יותר קטיפתי ומנחם.
ב"תני לי", רוק־בלוז ערני יותר, עם אלמנט פסיכדלי קל וסולו גיטרה נהדר, סובול מבקש ממנה לתת לו מהזמן שלה, להיות איתה רומנטי ולראות אותה משתנה כמו עונה חדשה, יוצאת מהבדידות ומהעצבות חזרה למצב שבו מתחילים להרגיש. כה רגיש. ושוב זו התמורה בזמן, ההשתנות.
ב"מילים" סובול, משורר, סופר, איש של מילים, מבקש בלי מילים, לא רוצה מילים, כי כבר מאוחר מדי. הוא מאוכזב וכועס בדרכו העדינה ונאחז בילדות, בגלגיליות, בכדור ובשודדי ים שהלכו לאיבוד, כניגוד לעורבים שצורחים בחוץ ולשקרים שנאכלו כמו לחם. עצוב ויפה.
ב"סתיו" הוא חש מתפזר כמו עלים ומתגעגע לשמש, והמוסיקה ברקע נושאת אותו על כפיה. הכנות שלו מגיעה לשיא בשיר "עד שלא", שמוסיקלית לקוח מ־"Moonage Daydream" של דיוויד בואי. הוא שר על כאב שלא ייגמר, כניעות וניצחונות קטנים ואנשים שבאים ונעלמים, ומודה שאלה החיים ושככה זה יהיה. זה שיר שהולך ומתגבר, רוקיסטית הוא ערני וקצבי הרבה יותר מאלה שקדמו לו באלבום, מבלי להיות ממש רועש או דוקרני.
בשיר הבא, "השאלה", הקצב עולה עוד יותר, ושוב אלה הימים המתכלים כרקע לשאלה זוגית כואבת שעומדת בינו לבינה, עם סכין מושחזת וימים ריקים, בין עיתונים ובגדים מקומטים. זה רוקנרול חזק במיטבו, שמצליח להחצין את הקונפליקט הזוגי, להיות אנרגטי וסוער ולבטא עוצמת רגשות, ועדיין לא לכסות על הקול הרך של סובול.
ב"תיאטרון תנועה" סובול מתאר סיטואציה זוגית אינטימית שמסתיימת בסקס, "הוא חזק והיא גמישה ועוד מעט תהיה פה הרגשה", וברקע סאונד רוק אייטיזי, שאמדורסקי התמחה בו באלבומו האחרון. שיר טוב. בשיר החותם, "אוצר", סובול מסכם את הכל בדיוק כה גדול, שבא לחבק אותו: "כשאין מה לעשות אפשר פשוט לשיר עד שהעיר תבער, עד שעמודי הבניין יתמוטטו/ לא תקופה של מילים בוערות, לא תקופה של מילים יקרות, הכל בזול/ אבל יש אוצר חבוי למי שלא שותה את השיקוי/ למי שלא רודף אחרי הסיכוי". מושלם.
יהלי סובול, "ריצות ארוכות", פונוקול
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו