אפס. "אז כן, היה הרגע הזה כשיצאתי מהבית של האח הגדול והבנתי שאני 'השם החם בתעשייה'. אני עדיין מתאקלמת בסיטואציה ההזויה הזו, שבה אנשים נקשרו אלי במשך שלושה חודשים והם מרגישים שהם מכירים אותי היטב. בצדק. עם כל הכבוד לעובדה שמכירים אותי בכל מקום אסור לי לאבד את הראש. אני צריכה ללמוד, להתפתח, להתקדם - מבחינתי אני מתחילה מאפס. הסטיגמה הזו שנדבקת ליוצאי ריאליטי, על 15 דקות תהילה, נדבקה מן הסתם גם אלי ועכשיו חובת ההוכחה היא עלי. אני צריכה להשיל מעצמי את התווית הזו ולגדול. לשמחתי, מפיקים ובמאים גדולים התאהבו בי ובאישיות שלי, עוד כשהייתי בבית האח. העניין הזה לגמרי עומד לזכותי היום". בלונדינית. "קמתי בוקר אחד, החלטתי שאני רוצה להיות בלונדינית ושרפתי לעצמי את השיער. משוגעת, נו. ככה שנים אני מתעללת בשיער שלי אם מתחשק לי שינוי כלשהו. אני לא אקנה לי בגד חדש או תכשיט, אני פשוט אגזור, אתלתל, אגלח או אצבע את השיער ואחר כך שנה שלמה אבכה על המעשים שלי. קצת כמו ריהאנה. עושה מה שבא לה ועם זאת היא הכי עממית. הלוואי שאוכל פעם להתנהל כמוה. ההשראה לבלונד באה ממנה, רק שאצלה זה היה מהמם ואצלי ממש ממש לא. קותי? הוא כבר מכיר אותי, יודע שאם אני מחליטה אז אני מחליטה ושמישהו ינסה לעצור אותי. אני מעדיפה לטעות, לבכות על הטעות, ואז קרוב לוודאי לחזור עליה. ככה אני". גיור. "נולדתי בטג'יקיסטן כיאנה יוסופוב. שני הוריו של אבא שלי יהודים, אבל אמי נוצרייה מצד אמה ומוסלמית מצד אביה. אז מה אני? מה זה משנה בעצם? החותמת של הרבנות תעשה אותי יהודייה? די כבר עם המרדף ההזוי הזה אחרי החותמות. אני פה 18 שנה ואף אחד לא ייקח ממני את מה שאני מרגישה כלפי הארץ הזו וכלפי מי שאני מאמינה בו. ומה עם מה שאני מרגישה ברוח? בנפש? ומה עם 12 שנים של בית ספר דתי? אז כן, אני בתהליך גיור שהוא ארוך מאוד ומסורבל, בטח עכשיו שיודעים עלי הכל. אם זה מה שהם רוצים, ניירת מסודרת, אשיג ניירת מסודרת". דאבל קאסט. "לוהקתי לתפקיד בהצגה 'הרפתקאות נמו בספארי' בבימויו של אמיר פיי גוטמן, ואני מופיעה בספארי, לפעמים גם ארבע הצגות ביום. אני בדאבל קאסט עם אילנית לוי ההורסת וזה היה ברור שהיא, המנוסה מבין שתינו, תעשה את החזרה הגנרלית, אבל היא אושפזה במפתיע ואני נזרקתי למים. תרתי משמע. ההצגה הזו מלאה באלמנטים של מים, אני משחקת את מלכת הים, רוקדת ושרה עם קאסט מדהים מול הקהל הכי אמיתי שאפשר להיות, הילדים. אין אצלם זיופים - או שהם אוהבים אותך או שלא - ואני שמחה שהניסיון הבימתי הראשון שלי הוא דווקא מול קהל כזה אוהב ומחבק". המבורגר. "תנו לי רק להיכנס לסניף של מקדונלד'ס ומבחינתי הגעתי לגן עדן. מזמינה המבורגר ואני בחלום. מתה על ההמבורגר שלהם, ולא משנה כמה המבורגרים איכותיים אכלתי בעיר. ואכלתי. מתה על הג'אנק פוד הזה, הוא טעים לי ברמות, גם אם אני מודעת לכמה זה לא בריא. לא משתגעת על אוכל ביתי ומבושל, למרות שהחריימה של אמא של קותי מדהים. כשאני וקותי רעבים בלילה, אנחנו עושים טייק אוויי של שווארמה או משהו דומה, או מקסימום אוכלים מנה חמה. כמו שאמרתי: ג'אנק". וי.איי.פי. "שלושה חודשים בבית סגור, ופתאום בגיל 23 אני וי.איי.פי. עפים עלי. מסלול וי.איי.פי בסלולר, הטבות וי.איי.פי בכל מיני מסעדות, קופה שנפתחת במיוחד עבורי בסופר השכונתי. לא אכחיש, זה כיף לי וזה מחמיא אבל אני לרגע לא שוכחת מי אני ומאיפה באתי ואני הכי עממית שאפשר, אי אפשר להוציא את התכונה הזו ממני. השקות? לא בשבילי. הפלאשים עושים לי כאבי ראש, ואני לא בדיוק מבינה מה יש לעשות שם, אבל אני לא מזלזלת במי שכן מופיע לאירועים האלה. לי זה פשוט לא מתאים. ואם אני מוזמנת למסיבה פרטית, אני אשב עם כולם ואוריד מעצמי את מסכת הווי.איי.פי. ביום-יום אני מקפידה על מראה פשוט, כמעט מרושל. בגדים, איפור, סטייל - לא מעניין. מה שמעניין הוא מי זאת יאנה יוסף באמת". זבנית. "בגיל 16 נאלצתי לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת הבית כי אבא נקלע לחובות עצומים ואני הייתי הגדולה מבין ארבעה אחים. הייתי זבנית בחנות בגדים וזה גם מה שעשיתי לפני הכניסה לבית האח הגדול. הייתי זבנית, מלצרית, ועוד עבודות טראש. לא נהניתי מזה. חוויתי שעמום וריק אחד גדול, והסתובבתי ברחובות בהרגשה שאני יודעת שיום אחד יבוא ואני אהיה מפורסמת". חבילה אנונימית. "כל הזמן שולחים לי ולקותי מכתבים ממעריצים, מתנות, ממתקים, עוגות ועוגיות. יום אחד הגיעה אלי חבילה אנונימית. לא שם, לא כתובת, לא טלפון, כלום. רק מכתב מרגש ומתנות מנומקות. תיק גב (כדי שיהיה לי מראה מגניב), בושם שאהבתי (כי השתמשתי בו במהלך השהייה בבית האח), דיסק עם שירים של אדל (שלא הפסקתי לשיר שם) ושני ספרים שהשולחת חשבה שיעניינו אותי. הפכתי עולם כדי להגיע למי ששלחה לי את החבילה. איתרתי את סניף הדואר שממנו נשלחה החבילה ודרך הסניף את שם השולחת. אחר כך בעזרת 144 הגעתי לטלפון שלה, ובסוף עשיתי את זה, מצאתי אותה. דיברתי איתה והודיתי לה, היא לא האמינה שהצלחתי להגיע אליה. אני וקותי יושבים בסלון עם מכתבי מעריצים ומתקשרים לכל אחד ואחת שמשאיר טלפון. מתקשרים ואומרים תודה". טראומה. "מבחינתי רגע הכניסה לבית האח הגדול חקוק כטראומה. לא זוכרת כלום. הייתי בשוק. הקהל העצום, השטיח האדום, השם שלי שהתנוסס בגדול ואני מבינה שהנה, זה קורה סוף סוף, כמה חיכיתי לרגע הזה שאוכל לפרוץ. מבחינתי הייתי עושה את הסיבוב על השטיח וחוזרת לאוטו. הספיק לי. דאגתי מאוד למשפחה שלי, לא ידעתי מה באמת הולך לקרות כי לא הייתי צופה אדוקה של התוכנית. שאלתי את עצמי מי יצביע לי, למה שיצביעו לי, יצביעו לי בכלל? כל שבוע הייתי בטוחה שהנה אני מודחת. להישאר עד הגמר? באמת לא תיארתי לעצמי". יד על הדופק. "אני אדם שהיד שלו על הדופק כל הזמן. לא לוקחת דברים כמובן מאליו. לא את המשפחה שלי, לא את החבר שלי, לא את העבודה שלי, לא את ההצלחה שלי. אני יודעת שתמיד יש הפתעות, דברים עלולים לצוץ לפתע, דברים יכולים להיעלם כמו שהם באו ולכן אני לא מאבדת את הראש וזה יכול לקרות בקלות רבה, אגב. אני מקפידה להתנהל באחריות וחלק מהאחריות הזו הוא להיות כל הזמן עם היד על הדופק". כשר. "קותי מגיע מבית דתי. מניח תפילין כל בוקר ושומר שבת, כולל אוכל שמחומם על פלטה וטלפון כבוי. ויש את עניין ההקפדה על כשרות. אנחנו יושבים במסעדה והמארחים יוצאים מגדרם ומוציאים לו סכו"ם חדש כדי לא לפגוע לו בקיום המצווה הזו. גם בבית אצל אמא שלי, אגב היותי יהודייה או לא, יש הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב ואני מקפידה על העניין בעיקר כי השילוב בין בשר וחלב לא מסתדר לי בראש ובבטן. אני מכבדת מאוד אנשים מאמינים, ולא מבינה איך אתאיסטים חיים בלי אמונה במשהו. האם אני מאמינה באלוהים? הכי מאמינה באלוהים. יש לי שיחות איתו מגיל אפס, ואני מתחננת אליו כשצריך, ומודה לו כשצריך. כל מה שקורה לי עכשיו - זה הוא. זה לגמרי הוא". לב מהלך. "אני זוכרת בדיוק מה קותי עשה לי ב'האח הגדול', ולמה נכבשתי. הוא כמובן הצחיק אותי. לא תיארתי לעצמי שאפשר להמשיך הלאה בזוגיות מהמקום שהתחלנו בו, אבל אני קשורה אליו ברמות שאני לא יכולה לדמיין את עצמי עם גבר אחר, מה שלא קרה לי במערכות יחסים קודמות. אני חולה על האיש הזה וקוראת לו 'לב מהלך'.יש לו לב עצום, ענק, מה שמעניין אותו זה רק לתת לאחר, לעזור בסתר, לחזק, עד שלעיתים קרובות הוא פשוט שוכח את עצמו. באמת שגם אני אנושית ומתחשבת, והזולת מעניין אותי מאוד, אבל קותי? הוא אדם טוב לב ברמות אחרות. לפעמים עד כדי התשה עצמית". מיץ של החיים. "אני לא בנויה לעבודה שגרתית, משעממת, אפורה. אני מרגישה שהמקצוע שלי גורם לי לבלוע את המיץ של החיים, לחוות את החיים הכי מרגש שרק אפשר, כי חיים רק פעם אחת, לא? זה אושר גדול לעבוד במקצוע שאתה אוהב ושכיף לך בכל דקה ודקה שעוברת. ללא ספק, יהיה לי מה לספר לילדים ולנכדים שלי. ההיי לייט יהיה כמובן פסלון האוסקר שעוד אקבל". נפילה. "כשעלינו לארץ אבא התקבל לעבודה באל על וניקה מטוסים. כשנולדו האחים שלי, היום בני 15, 14 ו-11, הוא החליט שהוא רוצה להיות עצמאי ופתח קיוסק. אנשים ניצלו את טוב הלב שלו, קנו בהקפה בקיוסק ולא שילמו, והוא, עם הדאגה הזו לכל העולם, נשאר בלי שקל עליו עד שנאלץ לעבור לגור בחו"ל כדי להשתקם כלכלית. לאחרונה הוא חזר לישראל ואני מאוד מקווה שההורים שלי יתאוששו מהמשבר הזה. אני גם עוזרת להם כמיטב יכולתי". סרעפת. "אני צריכה להתרגל לקיומו של השריר הזה שמפריד בין חלל הבטן לחלל החזה וללמוד לשיר ולדבר דרכו, כדרכם של שחקנים וזמרים. בהצגה בספארי אני מאוד עובדת על העניין של להוציא קול גדול וזה לא פשוט לי. אני מדברת מהגרון ומהאף ואני צריכה ללמוד לדבר ולשיר מהסרעפת. לא חלמתי שאעז לשיר בפני קהל, היה לי חוסר ביטחון מטורף בעניין. הפעם הראשונה שפתחתי את הפה ושרתי היתה בבית האח הגדול. והנה עכשיו אני שרה וזה כיף גדול". עבודה ראשונה. "על החוזה לקמפיין הראשון שקיבלתי חתמתי שבועיים אחרי שיצאתי מבית האח הגדול. הצטלמתי לחברת הנעליים 'סקופ' וצילמנו בים, המקום שאני הכי אוהבת להיות בו. היתה לי חוויה מושלמת וצוות מושלם שביקשתי ממנו: 'בואו נהנה'. הגעתי לצילומים אחרי לילה שלא ממש ישנתי בו. איך אפשר לישון כשהחלום שלך מתגשם ובתוך כמה שבועות אני מרוחה על שלטי חוצות ועל אוטובוסים? איך אפשר בדיוק להירדם? לשמחתי אצטלם גם לקמפיין החורף שלהם. ולא, זה לא היה לי מובן מאליו". פרגונים. "לצערי, יש להרבה אנשים בעיית פרגון קשה מאוד. אם כולם היו מפרגנים לכולם, היינו חיים בעולם טוב יותר. אני הכי מפרגנת לאנשים, חברים שלי יודעים שאני לא אנוח עד שהם לא יהיו רגועים ונינוחים כי ככה אני אוהבת אותם. קיבלתי תגובות מפרגנות שהגיעו מעבר לים: מלוס אנג'לס, מקנדה. אני באמת לא מבינה למה בארץ לא מפרגנים אם אפשר, וכן, אני מתכוונת לכל הביקורות שמותחים על קותי בכלל ועל התוכנית שלו בפרט. הוא כזה רגיש וקשה לי לראות אותו מתבאס". צמרמורת. "הרגע הזה שהבנתי שאני נכנסת ל'האח הגדול' - צמרמורת אחת גדולה. עד היום אני מצטמררת כשאני נזכרת בו. לא עברתי את האודישן הראשון. הגעתי מאופרת ומתוקתקת, לא באמת שיתפתי מי אני ומה אני. חשבתי שילהקו אותי על תקן ה'פצצה'. לאודישן השני הגעתי גמורה מעייפות, מוזנחת, ודיברתי על ההורים שלי ומייד התחלתי לבכות. משם הכל התגלגל במהירות והודעתי למשפחה שלי שאני נכנסת לבית האח הגדול. תמיד הבטחתי לקארין, נטלי ויעקב, האחים שלי: 'אחותכם עוד תצליח', ופתאום זה היה קרוב מתמיד". קשישים. "עשיתי שירות לאומי דתי מתוך בחירה. הגעתי כל יום על אופניים למועדון קשישים בשכונת פלורנטין, פתחתי את המועדון, סגרתי אותו, וזה בפירוש היה לי בית שני. הייתי מגישה להם אוכל, יושבת ומשוחחת איתם, מקשטת את המועדון לקראת החגים, ושם גם התמודדתי בפעם הראשונה עם חוויית האובדן. שלושה קשישים נפטרו במהלך השירות שלי. אני שמחה וגאה שהיה לי שירות משמעותי וחווייתי, אני לא רוצה לחשוב איפה הייתי מוצבת בצה"ל, עם כל הבעיות הרפואיות שהיו לי ותת המשקל". רזה מדי. "כל הטוקבקים מלאים בתגובות כמו: 'אולי תשמיני-' ו'יאנה, את רזה מדי'. ואני באמת רוצה להשמין קצת. בא לי כבר להפוך לאישה עגלגלה שכזו, די, אני כבר לא בת 19. עד הלידות אני מרשה לעצמי ליהנות מהעניין, ואני גם מקווה שאחרי הלידות אני אזכור לאהוב את עצמי ויהיה לי הזמן להתעמל ולשמור על הגוף". שכונת שפירא. "מייד אחרי שעלינו לארץ התמקמנו בשכונת שפירא בדרום תל אביב, ואף פעם לא עברנו משם. השכונה הזו נחשבת לשכונת עוני, אבל אני ואחיי לא גדלנו בחוויה של 'אין' אלא בחוויה של 'מינימום שבמינימום' וגם לא יצאנו מגבולות השכונה אז לא היה לנו כל כך למה להשוות. חוץ מזה שאתה מתרגל שזה מה יש. היום המשפחה שלי גרה בבית שהוא עדיין קטן מדי וישן מדי. בכל יום שישי קותי נוסע למשפחה שלו בבית שמש ואני חוזרת לבית שלי בשכונת שפירא. אני זקוקה לתחושת השייכות הזו, שמאזנת אותי ומרגיעה אותי אחרי שבוע אינטנסיבי של עבודה מאומצת". תוכניות לעתיד. "אני מאוד מקווה שבעשר השנים הבאות אוכיח את עצמי בתור שחקנית. אני מכוונת גבוה, ורוצה לשחק עם ניקולס קייג', עם אל פצ'ינו, עם ג'ניפר אניסטון. אני לא נותנת לכל מיני דברים שוליים שקורים סביבי להסיט את המחשבות שלי מהיעד המוגדר: ללמוד, להתפתח ולהיות שחקנית מוערכת. שחקנית עם כל הגוונים שיש לשחקן: אני רוצה לשיר, רוצה לרקוד ואני יודעת שאני יכולה לעשות את זה כמו שצריך. אחרי שאוכיח את עצמי אתחיל לחלום על בית גדול במושב קרוב לתל אביב, עם גינה ענקית ומלא חיות בחצר, כמו שקותי אוהב. אני חייבת ירוק בעיניים. זה עושה לי טוב".
צילום: רוני דלמאי, כתבת: חגית רון רבינוביץ'