"חמישים גוונים של אופל", הפרק השני בטרילוגיה המבוססת של רבי המכר עתירי המיניות של ה"סופרת" אי.אל ג'יימס, הוא סרט איום ונורא. נכון, גם הפרק הקודם היה רע ברמות. ובכל זאת, הפרק הנוכחי שובר את השיאים השליליים של עצמו כבר בדקותיו הראשונות, וממשיך להידרדר משם אל עבר תהומות שהביטוי "מתחת לכל ביקורת" פשוט אינו תקף לגביהן.
הסיפור, אם ניתן לקרוא לו כך, ממשיך לעסוק ברומן המסוכן, החושני והכל כך משעמם שנרקם בין פשוטת העם וחובבת הספרות אנסטסיה סטיל (דקוטה ג'ונסון) למיליארדר המפונק, המיוסר וחובב הסאדו כריסטיאן גריי (ג'יימי דורנן).
בתחילת הסרט גריי מתחנן בפני סטיל שתיקח אותו חזרה (דרכיהם נפרדו בסוף הסרט הקודם), ולאחר כמה שניות של התלבטות היא מסכימה. מכאן מתחיל מסע מעגלי ונלעג שבמהלכו השניים מרבים לקיים יחסי מין - באופן הכי לא מחרמן או אמין שאתם יכולים להעלות על הדעת - ומנסים לנהל שיחה אינטליגנטית (ספוילר: הם אינם מצליחים).
בין לבין, שתי נשים קנאיות מעברו של גריי שבות אל התמונה. האחת, בחורה צעירה וכנועה שירדה מהפסים אחרי שהמיליארדר השתלטן זרק אותה ממיטתו. השנייה, קוגרית בלונדינית (קים בייסינגר, בתפקיד משפיל) שלימדה את גריי את כל מה שהוא יודע.
בסופו של דבר, "חמישים גוונים של אופל" בעיקר מזכיר פרק של אופרת סבון לבני הנעורים (עיין ערך "בוורלי הילס 90210"), וגם קווי דמיון לסידרת סרטי "דמדומים" אינם חסרים.
שיאיו הדרמטיים מעוררים צחוק בלתי נשלט, והסצנות האינטימיות שלו סטריליות כמו רצפת חדר ניתוח. אין כאן רגע אחד שמרגיש אנושי או טבעי, ואין כאן שורת דיאלוג אחת שניתן להתייחס אליה ברצינות.
את הסרט ביים איש התעשייה הוותיק ג'יימס פולי ("גלנגרי גלן רוס", פרקים רבים של "בית הקלפים"), ואם טרם הבנתם, התוצאה שיצאה תחת ידיו פחות סקסית מפרסומת של סופר־פארם ויותר אינפנטילית ממופע חג של יובל המבולבל.
ג'ונסון מרבה לכחכח בגרונה, לחשוף את שדיה ולזייף אורגזמות, ואילו דורנן - שלא ממש מתפשט, יש לציין - מסתובב לאורך כל הדרך עם מבט של תינוק זעוף שלא נתנו לו את מה שהוא רוצה. אבל היי, לפחות יש לו קוביות בבטן, נכון?
ציון: 2
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו