"משמעות הפינוי היא השלכתם לרחוב", כך פסק אתמול (שלישי) שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר בהחלטתו לעצור את פסק הדין של בתי המשפט המחוזי והשלום בירושלים, שהורו לערבים בשכונת בית חנינא במזרח ירושלים להתפנות מבתיהם על שטחים השייכים ליהודים. נזכיר כי גם דנציגר היה חבר בהרכב השופטים שדחה את "מתווה עמונה".
בערכאה המוקדמת, נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים אהרון פרקש, נתן את ההוראה לגבי גוש 30615 חלקה 118 בשכונת בית חנינא שבירושלים, כי עד ל-12 בפברואר השנה, יפנו הערבים את הבתים שבנו על הקרקע היהודית, "מכל חפץ או אדם".
בפסק הדין קבע דנציגר כי הבתים שעומדים להתפנות הם "בתי המגורים היחידים שלהם, לפיכך משמעות הפינוי היא השלכתם לרחוב".
הערבים היושבים בקרקע הגישו ערעור לבית המשפט העליון בטענה כי אם יתפנו יושלכו לרחוב מאחר שאין להם עוד בתים ובטענות נוספות לגבי טיב המסמכים אשר בידי היהודים, טענות אותן דחה בית המשפט המחוזי.
הערבים, אשר יושבים בנכס שלא כדין, ביקשו לעצור את ביצוע צו הפינוי עד להחלטת בית המשפט העליון בעניין הערעור.
"אין חולק כי למשיבים (היהודים) הזכות לממש את זכותם הקניינית כפי שנקבעה בפסק הדין וכי ככלל הצד הזוכה בפסק הדין רשאי ליהנות מזכייתו אף אם הוגש ערעור", קבע השופט דנציגר בהחלטתו.
"עם זאת, שעה שמדובר בנזק בלתי הפיך, מאזן הנוחות נוטה לטובת (הערבים)". השופט אף דחה את דרישת היהודים לתשלום עבור השימוש באדמותיהם.
השופט סיכם את החלטתו, ואמר: "הגעתי למסקנה כי יש לעכב את ביצועו של פסק הדין. זאת, משום שביצוע פסק הדין על אתר משמעו הריסת המבנים בהם מתגוררים המבקשים, צעד בלתי הפיך שיגרום להם נזק אדיר".
