"כשהגעתי לכאן, ישבו פה שישה מילואימניקים ובישלו לוף על גחלים", אומר פרופ' אוריאל רייכמן. "זה היה בסיס נ"מ נטוש בצפון הרצליה, מוקף בשדות ובפרדסים, והתפקיד העיקרי של המילואימניקים היה לשמור שלא יעקרו את העצים שסביב הצריף".
עכשיו רייכמן (74) מתחיל את הקדנציה האחרונה כנשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה. בסופה יפרוש מהמוסד שהקים ב־1994 בעשר אצבעותיו, מפעל חייו.
"אני בלשכה הזאת מיומי הראשון", הוא מחווה בידו על החדר הלא גדול, עמוס הספרים והתמונות. "היתה פה פעם מרפאה צבאית. אפילו את השולחן לא החלפתי. יש בזה מסר של צניעות, שחשוב מאוד בעיניי, במיוחד לאקדמאים. אתה לא יודע הכל, אתה תמיד צריך לשים סימן שאלה, ואתה לא מלך העולם. אל תתנשא ואל תתנפח".
את הבינתחומי ייסד "כדי להכשיר את מנהיגי העתיד של מדינת ישראל", כדבריו. "אלה הם המטרה והערך העליונים. אני שואף שייצאו מפה אנשים שיהיו 'גוש אמונים' ציוני, במובן המקורי של הציונות. קבוצה שתיאבק ותהיה מחויבת למדינה יהודית ודמוקרטית.
"באוניברסיטאות שמעתי יותר מדי פעמים את הפרופסורים אומרים שהאקדמיה היתה יכולה להיות מקום נהדר, אלמלא היו בה סטודנטים. הם רואים את האוניברסיטאות כמוסדות שהוקמו עבורם, עבור המחקר שלהם, עבור 'חקר האמת', ולא עבור הסטודנטים. הם נאלצים ללמד סטודנטים, חלקם אוהבים את זה וחלקם הרבה פחות.
"אנחנו עושים מחקר איכותי ורציני, אבל המטרה המרכזית היא הנוער שמגיע לכאן. הסטודנט הוא שותף. הוא לא קליינט שלנו, הוא לא חייל שלנו, והוא לא תוצר לוואי. הוא שותף ליצירת המקום הזה.
"גם הדגש שלנו על ציונות זר לרוב האוניברסיטאות. עיסוק בערכים ציוניים הוא מבחינתן גימוד של השליחות האקדמית־מחקרית שלהן, שהיא כלל עולמית, קוסמופוליטית. למנהיגות באוניברסיטאות, ברובה, יש מחויבות כלפי החברה הישראלית, אבל הם לא רואים בכך את המטרות שלהם, כמוסדות. הם רואים לנגד עיניהם מחקר. הם מגדל שן.
"אני רואה את האדם. את הסטודנט. את החברה הישראלית. בעיניי, אוניברסיטה היא קודם כל מוסד חברתי".
איך זה מסתדר עם סטודנטים פריבילגיים מאוד ועם שכר לימוד של 40 אלף שקלים בשנה?
"ראשית, זה לא הרבה. כמה עולה שכר לימוד לשנה בגן ילדים פרטי? דומה. זה מחיר של גן ילדים. אבל קחי את מה שהמדינה משלמת לאוניברסיטה העברית: 84 אלף שקלים פר סטודנט, ותוסיפי לזה את שכר הלימוד, 11 אלף שקלים. ההשקעה הכספית שם בסטודנט היא כמעט פי שניים וחצי מההשקעה אצלנו, והתוצאות דומות.
"לא מדויק לומר שכל הסטודנטים כאן הם פריבילגיים. רבים מגיעים מקרב מעמד הביניים, ואם תשווי אותנו לאוניברסיטת תל אביב, תמצאי חתך אוכלוסייה דומה. רק ששם הסטודנטים משלמים שכר לימוד נמוך יותר, כי המדינה משקיעה 54 אלף שקלים בכל סטודנט".
היו מי שכינו את הבינתחומי מוסד של "הקצינים והעשירים".
"אנחנו גאים בהנהגת מדיניות קבלה מיוחדת ליוצאי יחידות העילית בצה"ל - חובלים, טייסים, לוחמי סיירת מטכ"ל, צנחנים, גולני, שייטת. הם זקוקים רק לבגרות פורמלית ולשיחה עם ועדת קבלה כדי להתקבל. הוועדה בודקת את התיק האישי שלהם בצה"ל, קוראת את הערכות הקצונה ומסתייעת בזה כדי לקבל החלטה".
זה רלוונטי ללימודים אקדמיים?
"החבר'ה האלה מביאים איתם ארבע תכונות חשובות, שמצביעות על הפוטנציאל שלהם לשמש מנהיגים: דבקות במשימה עד קצה גבול הסבולת הפיזית והנפשית; מנהיגות, גם תחת אש; יושר - כי אם שיקרת פעם אחת על נ"צ, אתה בחוץ; ותחושה של שליחות, כולל נכונות להסתכן למען הקיום הלאומי, בניגוד לחתירה לגמול מיידי וחומרי. בדרך כלל יש להם גם כישורים אינטלקטואליים, כך שאין מתאימים מהם לשמש מנהיגי העתיד. וזה מוכיח את עצמו".
• • •
הוא נולד בתל אביב לגרדה ואלפרד, זוג עולים צעירים שעזבו את גרמניה הנאצית לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ועלו ארצה. הם הקימו בעיר מוסך מכוניות, שבו עבדו לאורך השנים. אחיו הצעיר של רייכמן, עודד, המשיך את העסק המשפחתי, והיום הוא הבעלים של סוכנות טויוטה הגדולה בארץ.
לאחר שסיים את לימודיו ב"תיכון חדש" בתל אביב שירת רייכמן בגדוד 890 בצנחנים והשתחרר בדרגת סגן. "קסם לי מאוד להיות הכתב הצבאי של עיתון 'במחנה'", הוא מספר, "כתב שטח. לצורך זה נרשמתי ללמוד היסטוריה וספרות באוניברסיטת תל אביב והגשתי מועמדות ל'במחנה'.
"הם ביקשו שאכין כתבה, כדי לבדוק את היכולות שלי. מטומטם שכמוני, כתבתי על פיצוץ מתחם שרונה על ידי הלח"י. זו היתה שנת 1963, שלטון מפא"י בשיאו, והנה אני כותב כתבה הרואית על הלח"י.
"אמרו לי, 'אתה מוכשר, אבל לא בבית ספרנו', והעיפו אותי משם. כך נגוז החלום להיות עיתונאי. אמרתי לעצמי, מה אעשה עכשיו עם ספרות והיסטוריה? אהיה מורה? החלטתי לאמץ המלצה של ידיד המשפחה וללמוד משפטים. חשבתי שזה עסק די פשוט. כמו בספר טלפונים, יש עבירה ויש עונש. מה כבר יכול להסתבך. נרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, והתאהבתי במקצוע".
את לימודי הדוקטורט עשה באוניברסיטת שיקגו בתחילת שנות השבעים. התמחה בדיני קניין. משם המשיך לאוניברסיטת תל אביב למשך קרוב ל־30 שנה, בין השאר כדיקן הפקולטה למשפטים, בין השנים 1985 ו־1990. ב־1990 הקים את "רמות משפט", המכללה הראשונה בארץ למשפטים, שפעלה בתחומי אוניברסיטת תל אביב, אבל לא תוקצבה על ידי המדינה. את המודל הזה פיתח ושידרג במרכז הבינתחומי.
רייכמן בחיל הצנחנים. "בעיתון 'במחנה' אמרו לי 'לא בבית ספרנו', כי כתבתי על הלח"י"
תחום הלימודים הראשון במרכז הבינתחומי היה, מטבע הדברים, משפטים, "אבל מתוך אידיאולוגיה שלמה של לימודים בינתחומיים, הוספנו עוד ועוד תוכניות. אם אתה מנהל, חשוב מאוד שתהיה לך יכולת לעבוד עם בעלי מקצוע וידע שונים. להביט בבעיה נתונה לא רק מזווית אחת. אצלנו סטודנט לא יכול ללמוד משפט בלבד, אלא גם מינהל עסקים או ממשל".
אחד ממקורות גאוותו הגדולים הוא התוכנית הבינלאומית של המרכז. "יותר מ־30 אחוזים מהסטודנטים שלנו הם סטודנטים זרים, מ־86 מדינות בעולם", הוא מציין בחיוך גדול. "כאלפיים סטודנטים, ש־95 אחוזים מהם יהודים. כל יהדות פינלנד לומדת אצלנו.
"אנחנו המוסד הכי בינלאומי בישראל, ומתוך הסטודנטים היהודים, 70 אחוזים עושים עלייה ונשארים בארץ. חלק מהם מסיימים את הלימודים ומתגייסים כחיילים בודדים. אנחנו שומרים על קשר איתם ושולחים להם חבילות בחגים".
על אחד המדפים בלשכה שלו מונח חלק מטיל כיפת ברזל, שנורה במהלך "צוק איתן", ועליו ברכת תודה וחתימות של סטודנטים, שגויסו למילואים וידעו שלנשיא המוסד יש מקום מיוחד בלב לחיילים קרביים. "אנחנו מאוד מעודדים את הסטודנטים לשרת במילואים", אומר רייכמן. "יש להם שיעורי עזר, הם מקבלים תלושים לצילומים בחינם, מעניקים להם נקודות זכות אקדמיות על השירות, ומדי שנה עורכים ערב גאלה לכבודם".
יש גם סטודנטים משכבות סוציו־אקונומיות נמוכות?
"חשוב לנו שכל מי שמתאים ורוצה יוכל להגיע לכאן. לא רק יוצאי יחידות העילית, אלא גם בני העדה האתיופית וצעירים מרקע של מצוקה כלכלית. באוניברסיטאות, חמישה אחוזים מהתקציב מיועדים למלגות, וגם זה מכספי מדינה. אצלנו ההקצאה למלגות היא בין שמונה לעשרה אחוזים, כלומר, יותר מ־22 מיליון שקלים בשנה, ואני צריך לרוץ עם כובע ברחבי העיר כדי לאסוף את הכסף הזה. אחד מכל שישה סטודנטים מקבל סיוע כלשהו בשכר הלימוד.
"לפני שנתיים, בטקס סיום התואר הראשון, ניגש אלי סטודנט וביקש להודות לי. הוא הזכיר לי ששלוש שנים לפני כן הוא ישב עצוב על הספסל מול הספרייה, ואני ניגשתי אליו ושאלתי מה קרה. הוא אמר לי אז שהוא פורש, כי קשה לו מדי לעמוד בכל המחויבויות, גם הכלכליות, ואני אמרתי שהוא בשום אופן לא פורש, וסידרתי לו מילגה.
"יש כאן מקרים כאלה בלי סוף. עם בנות אני לפעמים מפספס. אני רואה ילדה בוכה על ספסל וניגש אליה, וברוב המקרים זה בגלל שיש לה בעיה עם החבר. לא בגלל הלימודים".
יש כאן ייצוג לכל חלקי החברה הישראלית, לערבים, דתיים, מתנחלים, תושבי פריפריה?
"בוודאי, בתמהיל כזה או אחר. מי שמגיע מגיע. אני לא הולך ולוקח בכוח. הסטודנטים כאן מאופיינים מעל לכל בתודעה ציונית, בהישגיות ובאמביציה. הם יזמים בדם. טיפוסים מלאי אנרגיות.
"יש לנו מועדון יזמות שהסטודנטים הקימו ומונה למעלה מאלפיים סטודנטים. יש את תוכנית Zell, שממנה יצאו קרוב ל־400 מיליון דולר בסטארטאפים ובאקזיטים. כל המקום הזה מפוצץ ביזמות. לפני כשלוש שנים פתחנו את בית ספר אדלסון ליזמות, הראשון מסוגו בישראל, המספק ליזמים צעירים את הידע והכלים למימוש רעיונותיהם ושאיפותיהם היזמיות (גילוי נאות: משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות "ישראל היום").
ב־23 שנות קיומו הפך המרכז הבינתחומי, על 20 אלף בוגריו וקרוב ל־7,000 תלמידיו, למזוהה עם רייכמן. במשך שנים רבות, לעיתים גם היום, סטודנטים אומרים שהם "לומדים ברייכמן".
"אני עושה את זה כבר המון שנים", הוא אומר, "והעדפתי לעזוב מיוזמתי, לפני שמתחילים לנדנד לי עם שאלות כמו 'מתי אתה פורש', 'מתי אתה מפנה את הכיסא'. אשאיר את המפתחות על השולחן ואצא. בזה ייגמר הסיפור. נכון לעכשיו אני יכול לומר שאחרי הפרישה, אחת התוכניות שלי היא לגור קרוב לכאן, כדי שיהיה לי קל לבוא לבקר מדי פעם עם ההליכון".
• • •
הוא נשוי בשנית, זה 30 שנים, לאדריכלית נירה רייכמן. מאשתו הראשונה, יהודית, יש לו שתי בנות, רונית (46), יַזמת נדל"ן שהיתה בעבר מפיקת קולנוע וטלוויזיה ובעלת חברת הפקות, וענת (37), העוסקת בתחום הסטארט אפ.
"כשענת היתה בת שנה וחצי נסענו לשנת שבתון בלוס אנג'לס. שם התפרקו נישואיי. יהודית היא אמריקנית, רופאה מצליחה ומוכשרת, שעם פרידתנו החליטה להישאר בארה"ב. לי היה ברור שאני חוזר ארצה, ונוצרה לנו בעיה גדולה עם שתי הבנות. נאלצנו לערוך משפט שלמה, קשה וכואב. רונית, שהיתה בת 12, אמרה שהיא חוזרת איתי הביתה. ענת, שהיתה בסך הכל בת שנתיים ועשרה חודשים, נשארה עם אמא שלה.
"כל השנים רדפה אותי התמונה איך ענת הקטנה רצה בכל המהירות, רודפת אחרי המכונית שבה ישבתי עם רונית, וצועקת לי 'אבא, אבא'. זה לא מרפה ממני".
נותרתם בקשר?
"היה קשה לשמור על קשר איתה. המרחקים היו גדולים, ולא תמיד היה לי כסף. הסיפור המשפחתי היה לא פשוט, ונאלצתי ממש להילחם על האפשרות להיות איתה בקשר. לפחות פעם בשנה הייתי נוסע ללוס אנג'לס ליום ההולדת שלה, ובכל קיץ היא היתה באה אלי.
"במקביל, עד שנישאתי לנירה, כשנתיים וחצי לאחר שחזרתי לארץ, גידלתי את רונית לבד. הייתי אב חד־הורי. ענת לא מצאה את מקומה בארה"ב ולא למדה כמו שצריך, עד שבגיל 28 הצלחתי לשכנע אותה ללמוד כאן בבינתחומי, במחזור הראשון של לימודי תקשורת בתוכנית הבינלאומית. למדנו להכיר אחד את השנייה ויצרנו מערכת יחסים בלתי רגילה. למרות שנלחמתי לא להתנתק ממנה, היא לא בדיוק ידעה מי אני, ואני לא הייתי שותף לחייה.
"ענת סיימה יפה מאוד את הלימודים, בחרה להישאר בארץ, מצאה סוף סוף את מקומה, והיא מאושרת. רק בשביל זה היה שווה לי להקים את המרכז הבינתחומי, בשביל ענת והמשפחה שהקימה בישראל. היא עבדה בתחום התקשורת ובחברת סטארט־אפ, נישאה לבחור מקסים, דוד ברין, שהוא כמובן בוגר של בית הספר למשפטים בבינתחומי, ולפני חצי שנה נולדו לה תאומים זהים. היא לא מוכנה בכלל לשמוע על האפשרות לחזור לארה"ב".
עם סטודנטים במרכז הבינתחומי. "אני אוהב לעמוד איתם בקפטריה בתור לאוכל, עם המגש, להרגיש חלק מהם" // צילום: יהושע יוסף
גם בעלה של בתו רונית, דן להט, היה סטודנט של רייכמן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "ואפילו אשתו הראשונה, עפרה שטראוס", הוא צוחק.
המרכז הבינתחומי שזור בעוד אופנים בחייו הפרטיים, שעליהם הוא ממעט לדבר. לפני שנתיים חנך גינה קטנה לזכרו של אחיו גד, שהיה צעיר ממנו בעשר שנים ונהרג במלחמת יום הכיפורים. מספר שנים לאחר מותו התאבד האב אלפרד בירייה על קברו של הבן.
"תרמתי את הגינה אחרי שאמא שלי הלכה לעולמה. היא הורישה את כל הכספים והרכוש לנכדים, אבל בצוואה שלה הוסיפה בקשה: 'תזכרו את גדי'. היא גם מצאה לנכון לציין בצוואה שהיא מאושרת, כי זכתה לחזות בהקמת מדינת היהודים ולחיות בה. אני חשבתי שיהיה נחמד אם נקים גינה יפה לזכר גדי".
רעייתו נירה תיכננה את אודיטוריום איבצ'ר, אולם כנסים והרצאות מרכזי, שנחנך זמן קצר אחרי פתיחת המרכז, כמו גם מבנים רבים, ציבוריים, מסחריים ופרטיים, בארץ ובארה"ב.
אתה לא שקלת לחיות בחו"ל?
הציעו לי להישאר בשיקגו בשנת 1975, אחרי שסיימתי את הדוקטורט. גם לאשתי הראשונה הציעו להישאר בבית הספר לרפואה. היא אמרה על המקום, 'בטח, תודה רבה', ולי לקח בדיוק שנייה כדי לומר, 'סליחה. לא תודה'. אני מחובר בכל נפשי למדינה שלנו. זה קשור גם לנפילתו של אחי ולמחויבות כלפי המשפחה שלי, ובכלל לקשר שלי למדינה הזאת, שהפך לצערי לקשר דמים".
בהוראה הוא כבר לא עוסק בשנים האחרונות. "אני עסוק מדי בתכנון האקדמי, בקשרי החוץ ובהתנהלות מול הרשויות, שהיא בבחינת עבודה רבה ותענוג קטן. אני מעורב מאוד בתכנון הפיזי של הקמפוס וכותב את הפרוגרמות עם האדריכלים".
עליך מוטל גיוס התרומות?
"את סכומי הכספים הגדולים אני מגייס בעזרת מטה מאוד קטן, לא דומה למערכות הגדולות שמפעילות האוניברסיטאות לגיוס הכספים. הכל בנוי על קשרים אישיים, להגיע לאנשים, לספר את הסיפור".
אין השפעה של ההון על התכנים, מכיוון התורמים הגדולים?
"במפורש לא. היתה פעם אחת שאחד התורמים ניסה להשפיע עלי לקחת דיקן מסוים, ואמרתי לו, 'סורי'. מי שתורם, תורם לי. מדובר באמון אישי, בקשר אישי, בכך שסומכים עלי ועל חבריי וגם מאמינים בחזון, בתרומה ובערכים של המקום".
אתה מרגיש חופשי לקיים כאן דיונים שעשויים להתנגש באינטרסים של התורמים שלך? למשל, נגד הריכוזיות במשק ובעד הגבלת שכר הבכירים?
"חופשי לגמרי. לא סותמים לאף אחד את הפה, ושום תורם לא בא אלי מעולם להתלונן".
בקדנציה האחרונה שלו הוא רוצה שתוכניות הלימוד "יכללו התמודדות עם ארבעת האתגרים של המאה ה־21: ביו־רפואה, שמאפשרת לאדם לברוא את עצמו; טכנולוגיה, שמחליפה את בני האדם ומשנה את התפקיד שלנו בעולם; גלובליזציה, שמשנה את מרכזי הכוח ואת מבני המדינות; וסביבה, קיימות.
"שואלים לאן האנושות הולכת מכאן. יש שאומרים שפנינו מועדות לחלל, אני מאמין שקרקעית האוקיינוסים תהיה הפתרון. לא תהיה ברירה. העולם הזה בנוי בשביל מיליארד וחצי, ואנחנו מתקרבים לשמונה מיליארד. כשנגיע לעשרה, העסק יהפוך למעניין, וחלק מהאנשים יצטרכו לעבור להתגורר על קרקעית האוקיינוסים. יהיו מבנים שייבנו מתחת לפני הים, תהיה חקלאות שתשתמש במשאבים הימיים, ונאכל דגים".
אתה שוקל לחזור לפוליטיקה? בזמנו היית ממקימי מפלגת שינוי והיית אמור לכהן כשר החינוך בממשלת קדימה.
"הפוליטיקה לא עניינה אותי, עניין אותי להיות שר החינוך. לשם כך נקראתי לדגל על ידי אריאל שרון. עובדה שכשהציעו לי להיות שר המשפטים, אמרתי לא. כשאהוד אולמרט מכר את תפקיד שר החינוך לאחרים בקואליציה, חזרתי מייד לתפקידי כאן.
"מעולם לא דחפתי את עצמי לתפקיד ציבורי. בכל אופן, עכשיו זה מאוחר מדי, ואני כבר מבוגר מדי. גם אם יבקשו ממני להיות שר החינוך, לא אוכל לקחת את זה".
מטרת העל של רייכמן כרגע היא לפתוח מסלולי לימוד לתואר שלישי, שיתווספו למסלולי התואר הראשון והשני שקיימים בעשרת בתי הספר של המרכז הבינתחומי. על כך הוא נאבק מול "הגופים האיומים מכולם" - המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), שמפקחת על כל המוסדות להשכלה גבוהה במדינה, והוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת), הפועלת בכפוף למל"ג ומקצה בכל שנה כעשרה מיליארד שקלים למוסדות השונים.
"אלה בולשביקים, ומולם אני מנהל את המלחמות הכי קשות", רועם רייכמן. "המשא ומתן שהם מנהלים כוחני מאוד, ולחלוטין לא ענייני.
"מהיום הראשון התמודדנו עם חוסר אהדה מצד המל"ג והות"ת. חוסר אהדה שהקרין על רשויות אחרות - מינהל מקרקעי ישראל, משרד המשפטים. התייחסו אלינו כאל יצור לא מובן. חשבו שזה מוסד פופוליסטי למטרות רווח.
"לקח זמן רב לשכנע שיש כאן מאמץ רציני ליצור אקדמיה אוונגרדית, ושכל המחויבות שלנו היא להצעיד את ההשכלה הגבוהה קדימה ולתת לנוער שמגיע אלינו את הכלים הכי טובים שאפשר כדי להצטיין וכדי לסייע לחברה.
"רציתי להקים מוסד חופשי. אם אתה מקבל תמיכה שוטפת מהמל"ג, יש לך כפיפות גדולה מאוד, פיקוח מאוד הדוק, והם גם יכולים לקבוע לך מה תלמד.
"מלכתחילה, לא הייתי מוכן שתמורת תמיכה תקציבית אהיה מחויב, למשל שהגובה של משכורות המרצים ייקבע על ידי פקידוּת המדינה. כאן כל מרצה יודע שהמשכורת שלו מגיעה מהסטודנטים, ושהחובה שלו היא כלפי הסטודנטים. זאת לא רק אידיאולוגיה, אלא העובדות. שכר הלימוד של הסטודנטים מממן 80 אחוזים מהתפעול השוטף של המרכז, והשאר מגיע מתרומות. התשתיות הן כולן מתרומות.
"בניגוד לאוניברסיטאות, השכר לא נקבע לפי איזה 'מגדיר ציפורים'. לא מקבלים שכר לפי דרגה. המשכורות גבוהות מאלה שקיימות באוניברסיטאות והן אינדיבידואליות. נקבעות לפי הישגים, לפי המעמד, לפי התרומה המחקרית, ולפי כל מה שקשור בַּיחס לסטודנטים, להוראה, לפיתוח תוכניות לימודים. אני לא מקבל התעמרות בסטודנטים. המרצים צריכים לעודד, לקדם ולחזק את הסטודנטים, ולא לנסות להראות להם שהם יותר חכמים מהם".
"אני בקושי מספיק לקרוא ספרות ושירה, שאני מאוד אוהב, ובקושי מספיק להיות סבא" // צילום: יהושע יוסף
כמעט ארבע שנים ארך המאבק בתחילת הדרך, עד שרייכמן קיבל אישור להעניק תואר ראשון. "250 הסטודנטים שהתחילו כאן את הלימודים זכו לקבל תואר ברגע האחרון, אחרי מאבק גדול. אם לא היה לנו קשר עמוק איתם ואם לא היה להם אמון מלא בהובלה שלנו, העסק היה מתפוצץ. כל המקום הזה היה נגמר".
הטקס הראשון של הענקת התארים היה עבורו רגע של ניצחון, "שבירת הממסד שהתנכל לנו. אנשים בקהל בכו. עבורי היה מדובר בתחושה של הורדת משא אדיר מהכתפיים.
"המל"ג בכלל לא רצתה לאפשר לנו להעניק את התואר, למרות שעמדנו בכל הדרישות. מי שהכריע את הכף היה שר החינוך דאז, זבולון המר ז"ל, שעמד מול המל"ג ואמר: 'צריך להוסיף ספסלים לבית המדרש'".
• • •
אחר כך החל רייכמן את הקרב על התואר השני. "המל"ג קיבל החלטה שהמכללות יְלמדו רק תואר ראשון, ותארים מתקדמים יוענקו רק על ידי אוניברסיטאות, כי הן מוסדות מחקריים. טענתי שאנחנו מוסד מחקרי לא פחות מהאוניברסיטאות. אז הם חזרו בהם מהטיעון המחקרי עבור תואר שני, כי הגיעו למסקנה שאם יכריזו עלי כמוסד מחקרי, הם עלולים לפרוץ את הדרך אל שער ההגנה האחרון של האוניברסיטאות. אל המעוז האחרון והנחשק מכולם, שהוא לימודי הדוקטורט.
"לפני שש שנים וחצי הגשנו בקשה להכיר בסמכותנו להעניק תואר דוקטור במשפטים. במקרה או שלא, גדולי הדור בתחום המשפט יושבים במרכז הבינתחומי, כמו פרופ' אהרן ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, ופרופ' אמנון רובינשטיין, חתן פרס ישראל במשפטים ושר חינוך לשעבר.
"האבסורד הוא שיש 80 או 90 דוקטורנטים, שמרצים שלנו מנחים אותם, בשיתוף עם מרצים ממוסדות בארץ או בחו"ל, כשהלב של עבודת הדוקטורט נעשה פה. זה שיא הצביעות.
"ב־2010 נפגשתי עם שר החינוך גדעון סער ועם ראש הות"ת, פרופ' מנואל טרכטנברג. סער הורה לטרכטנברג לגמור עם זה בתוך שנה. הוא עורך דין והיה סטודנט שלי למשפטים, כשכיהנתי כדיקן הפקולטה באוניברסיטת תל אביב. הוא הבין בעצמו שעם סגל כמו שיש אצלנו, אין סיבה לא לאפשר לנו תואר שלישי.
"טרכטנברג אמר שהוא צריך לבדוק את ההשלכות הרוחביות, לבחון מה קורה במקומות אחרים בעולם, ומשך את זה ארבע שנים. הוא אף פעם לא הראה לנו את תוצאות הבדיקות. נפגשתי איתו בבית קפה ושאלתי אותו בפעם המי יודע כמה, מה קורה עם האישור? ואז הוא הודה שהיה עליו לחץ של האוניברסיטאות לא לאשר לנו תואר שלישי.
"באוניברסיטאות פחדו שאם המדינה תאשר לנו, היא תיאלץ לאשר גם למכללות אחרות. למרות שאין שום מכללה בארץ שעומדת בסטנדרטים שלנו. רק אנחנו עומדים בקריטריונים, והמל"ג מודה בזה. לכל המכללות ייקח שנים לעמוד בדרישות האקדמיות, שאנחנו עומדים בהן במאמצי ענק ובהקפדה.
"כששי פירון התמנה לשר החינוך, טרכטנברג הציע את רעיון 'המאגדים'. מוסדות שאין להם סמכות להעניק דוקטורט ועומדים בקריטריונים רציניים מאוד, של כמות פרסומים אקדמיים, ריבוי תחומי לימוד, מענקי מחקר ועוד, יוכלו - ביחד עם האוניברסיטאות - לקיים לימודים משותפים לדוקטורט.
"המוסד היחיד במדינה שעמד בכל הקריטריונים הוא, כמובן, אנחנו. פנינו לאוניברסיטאות וקיבלנו המון תשובות חיוביות מדיקני הפקולטות. בפסיכולוגיה קיבלנו אישור מאוניברסיטת בן־גוריון, בממשל קיבלנו אישור מאוניברסיטת חיפה, במשפטים אפילו האוניברסיטה העברית היתה מוכנה לחבור אלינו.
"הדיקנים הראו רצון ומוכנות, אבל אז כל ראשי האוניברסיטאות הנחיתו הוראות לסרב לנו ולחסום את המהלך הזה. בבת אחת, הדרג העליון בכל האוניברסיטאות בארץ אסר את החיבור איתנו, והיוזמה הזאת נקברה. טרכטנברג הבטיח לנו שיפעל כדי שנוכל להעניק דוקטורט באופן עצמאי, אבל אז הוא הלך לפוליטיקה, ואיתו התנדפה ההבטחה שנתן לנו".
והכל התחיל מחדש?
"לצערי. ביקשו לבצע בדיקה של הכשירות שלנו כמוסד להעניק דוקטורט. בדקו אם אנחנו עומדים בקריטריונים אקדמיים ובחנו את היציבות הכלכלית שלנו. בניגוד לאוניברסיטאות, שמקבלות תקציבי עתק מהמדינה, אנחנו מאוזנים לכל אורך השנים.
"האוניברסיטה העברית רק פותחת את השערים בבוקר, והמדינה מזרימה לתוכה כסף. מיליארד וחצי שקלים בכל שנה. ובכל זאת הם מצליחים לסיים כל שנה עם חובות של 200 מיליון שקלים. אוניברסיטת תל אביב מקבלת מיליארד ורבע.
"אנחנו לא מקבלים אגורה מהמדינה, ומצליחים בפחות כסף לעשות הרבה יותר עבור הסטודנטים. אנחנו עובדים על הכספים בדיוק ובזהירות. אין לנו יכולת לצבור חובות, גם כי ברור לנו לגמרי שאם חלילה ניפול יום אחד, תהיה שמחת בית השואבה אצל כל המתחרים שלנו. כל המסובסדים והמסובסדות.
"קיבלנו הודעה שהבדיקה האקדמית של המל"ג העידה שאנחנו ברמה אוניברסיטאית. אני יכול להוכיח שבתחומים מסוימים אנחנו אפילו עולים על האוניברסיטאות. את הדו"ח עצמו המל"ג לא נותן לנו, כנראה כי המסמך הזה לא ישרת אותם אם יהיה בינינו עימות משפטי בעתיד הקרוב.
"בעיניי הם לא המועצה להשכלה גבוהה. הם המועצה נגד ההשכלה הגבוהה. הם לא מקדמים את האקדמיה, אלא מפעילים מדיניות איומה, במקום לשקול שיקולים אקדמיים ענייניים. יש כאן לקיחת כוח חריגה, בלי זכות. התעמרות של המדינה במוסד אקדמי, שעמד בכל ההישגים והדרישות, ונטפלים אליו בגלל כמה סעיפים בתקנון".
זה שוב לחץ של ראשי האוניברסיטאות?
"אני חושב שאלה כבר לא ראשי האוניברסיטאות שמתנגדים לנו. עם השנים הם למדו להכיר ולהעריך את המרכז הבינתחומי. זה המל"ג שחד־משמעית מתייצב נגדנו. יש הילה סביב המל"ג, שרק שיקולים אקדמיים ניצבים לנגד עיניהם. אין שום הצדקה לתת להם את הקרדיט הזה.
"הם רוצים להכתיב לנו כללים רגולטוריים בלי שום בסיס בחוק. אז כן, היום הם דורשים כללים טכניים, ומחר יהיה איזה לחץ פוליטי, והם יכתיבו כללים שנוגעים להשקפות עולם או לשלילת חירויות. בטח שיש פה סכנה גדולה של חניקת החירות האקדמית, אפילו למוסד שלנו, שמעולם לא קיבל גרוש מהמדינה".
יש לך טענה גם לשר החינוך, שעומד בראש המל"ג?
"השרים שאנחנו היינו בקשר איתם - סער, פירון וגם בנט - הבהירו שצריך להפסיק לעכב אותנו. אבל אין להם הכוח להתמודד עם המל"ג, והם גם לא רוצים. זאת קבוצה של אנשים שהשתלטה על מרום מערכת ההשכלה הגבוהה ולא מבינה מהי נשמת אפה של הדמוקרטיה. הקבוצה הזאת פועלת בניגוד לעמדת שרי החינוך.
"אם זה לא ייפתר בקרוב נפנה לבג"ץ, ואני מקווה ומניח שבית המשפט העליון יתייצב מאחורי זכויות היסוד של חופש העיסוק והחופש האקדמי, וכך הסאגה המפוקפקת הזאת תוכרע".
• • •
פרשת אלאור אזריה, המנקזת אליה כמעט את כל מה שרייכמן חרד לו - דמוקרטיה, משפט, מוסר, צבא ופוליטיקה - מוציאה ממנו אש גדולה.
"מובן שנעשה צדק בהכרעת הדין", הוא קובע. "ברגע שלא נשקפת סכנה לחיים שלך ושל החברים שלך, חלים כללים שאוסרים על הרג. ירי בנשק הוא לא הפקר. אלה ההוראות, וההוראות האלה נועדו לשמור על הערכים שלנו, למנוע מציאות של לינץ'.
"אנחנו מוכרחים להציב לעצמנו גבולות לאלימות, זאת מערכת הערכים שצה"ל מחנך עליה. אנחנו מוכרחים לשמור על האנושיות שלנו, גם בתנאים הכי ברוטליים, שלפעמים הם מנת חלקנו".
"דווקא ברגעים כאלה כמו אחרי המשפט של אזריה, כשיש היסחפות ציבורית, מנהיגים חייבים להתייצב בצורה חד־משמעית בזכות קיום הכללים והשמירה על הערכים שאנחנו פועלים לפיהם. הציפייה שלי היתה שכל המנהיגות הפוליטית שלנו תתייצב חד־משמעית לצידו של הרמטכ"ל. אני מגנה את ההתנהלות של מי שמשך את הדיון לקיצוניות.
"אנחנו בתקופה מאוד קשה. אני יכול להבין פחדים, רגשות נקם ורצון לשחרר את החגורה מול אויבים מרים וחסרי גבולות. אבל אסור להסכים לזה. האשם הוא פחות בציבור שנשטף ברגשות האלה ויותר במנהיגות שלנו. הם היו חייבים, במיוחד ברגעים האלה, להזכיר שחיילי צה"ל הם לא תליינים שמוציאים להורג מעבר למסגרת הקרב".
מה דעתך על כוונתו של שר החינוך נפתלי בנט למנוע מ"שוברים שתיקה" להיכנס לתיכונים?
"אני חושב שכל עוד מדובר בדיון פתוח ובוגר ולא בהטפה, חייבים לאפשר את זה. תלמידי תיכון שנמצאים רגע לפני הגיוס לצה"ל בהחלט יכולים וצריכים לשמוע את 'שוברים שתיקה'. אם יש קלקולים, פגיעה בעקרונות יסוד ובטוהר הנשק ודברים נוספים שנעשים לא בסדר בצה"ל, אני לא רואה שום סיבה שזה לא יוצג בפניהם. טוב שבני הנוער יאזינו לדברים, שיתעורר דיון ואפילו ויכוח. אלה צעירים שמחר ייקראו לשירות וילבשו מדים, ולכן, לדעתי, הדיון חשוב.
"אבל אם הדיון כרוך בעידוד סרבנות, זה כבר קו אדום. אני נגד סרבנות. ברגע שיש חובה חוקית לשרת, גם בשטחים, חייבים לעשות את זה. אם תהיה סרבנות, החברה הדמוקרטית שלנו תתפורר. אפשר להפגין, אפשר לכתוב מאמרים ופוסטים, אפשר לפנות לבג"ץ, אפשר להתארגן פוליטית, וודאי שחייבים לא לציית לפקודה בלתי חוקית בעליל. אבל לסרב לשרת - אסור".
רייכמן נזכר באירוע שהתרחש בקמפוס של הבינתחומי לפני כמה שנים, כשקבוצה של מרצים ביקשו לערוך סימפוזיון בנושא הסרבנות.
"למעשה, הם באו מהזווית של תמיכה בסרבנות. למרות שאני מתנגד נחרץ לסרבנות, הסכמתי, ורק ביקשתי להשתתף ולהביע דעה הפוכה.
"בהמשך התברר לי שעומדים להזמין קצין צה"ל, שישב בכלא צבאי בגלל סרבנות. בהתחלה אמרתי, עד כאן. למי שעובר על החוק לא צריכה להינתן במה במוסד שלנו. אבל אז החלטתי לא למנוע מהאיש לדבר, אך לא לחלוק איתו את אותה הבמה. הודעתי למארגנים שאני אפגין נגד האירוע מחוץ לקמפוס ואקרא לסטודנטים שלי להחרים את הכנס.
"בשלב מסוים הם ויתרו על ההשתתפות של אותו קצין. הדיון היה מאוד סוער. באו המון אנשים מהחוץ, תומכי סרבנות מובהקים, וכשאני דיברתי, הם צעקו עלי והתקיפו אותי. זה לא היה כל כך מנומס. בכל זאת, הם באו אלינו הביתה, וסטודנטים שלנו קראו להם להפסיק. אבל כך היה. כך צריך להיות".
מה חשבת על ההחלטה של בנט להטיל על פרופ' אסא כשר לגבש קוד אתי להתבטאויות פוליטיות במוסדות השכלה גבוהה?
"שהוא עשה טעות. אני לא חושב ששר חינוך יכול לבוא עם הוראות כאלה. שר לא יכול להטיל מגבלות על חופש הביטוי כמו דיקטטור.
"שיהיה ברור: אני מתנגד לניצול של כיתות לימוד לדחיפת דעות שנויות במחלקות. אם מישהו מהמרצים שלי יבוא ויטיף בשיעורים לחרם על ישראל, אני אקרא אותו לסדר. אני לא מוכן שמרצה ישתמש בהוראה ככלי לקידום רעיונות פוליטיים. אנחנו מוסד ציוני".
ואם תשמע, למשל, שמישהו מהמרצים אצלך קורא או תומך באי פרסום מחקרים ומאמרים של חוקרים ישראלים בכתבי עת בינלאומיים?
"זה יפוצץ אותי. יפוצץ אותי. הוא יישפט בחומרה".
תפטר אותו?
"לא, אבל אתייצב מולו עם מיטב הטיעונים. אם מישהו מטורף עד כדי תמיכה בחרמות על ישראל וברעיונות של BDS זה מזעזע, ואני מתנגד לכך. אצלנו לא יהיו דברים כאלה במסגרת כיתות הלימוד. לא סתם קיים אצלנו המערך הכי אפקטיבי ללוחמה נגד ה־BDS באינטרנט. סטודנטים ובוגרים שלנו עובדים בזה מסביב לשעון.
"מחוץ לכיתות הלימוד אין לי בעיה עם דיונים פתוחים ומגוונים. אני אישית אדאג לבוא לכל דיון כזה, לדבר ולהתייצב כנגד. לא צריך לבוא ולסתום פיות כהנחיה מלמעלה. כל מוסד מסוגל לטפל באופן עצמאי במה שקורה בתחומו. ברגע שאתה אומר 'על זה לא מדברים', זה אנטי־דמוקרטי ומשיג תוצאות הפוכות. עדיף שבנט יוותר בהקדם על היוזמה הזאת".
• • •
כמשפטן, אתה חושש שמעמדו של בית המשפט העליון מתערער?
"אפשר וצריך לבקר את בית המשפט העליון ולחלוק על פסיקותיו. למשל, פרופ' אמנון רובינשטיין ואני הגשנו בג"ץ לפני כשנתיים נגד ביטול לימודי הליבה במסגרות החינוך החרדיות. שופטי העליון קיבלו החלטה, בדעת רוב של שמונה שופטים מול אחד, ששלחה אותנו הביתה.
"אני מאוד לא מרוצה מההחלטה הזאת. בית המשפט העליון היה צריך לצאת להגנתם של ילדים ישראלים, שלא יכולים להגן על עצמם. ילדים שמונעים מהם אפשרות להשתלב בחברה המודרנית, בלי לפגוע באמונה הדתית.
"אבל מה שקורה היום, הניסיונות לצמצם את סמכותו של העליון ולאפשר עליו מתקפות ציבוריות אלימות, זה מדאיג מאוד. יש גבול ברור בין ביקורת לגיטימית לבין התקפות והאשמות, שנועדות ליטול מבית המשפט את מעמדו הבלתי תלוי. שמירה על בית המשפט העליון היא למעשה הגנה על המסגרת, שמאפשרת לנו חיים משותפים, על החוט המקשר שלנו כחברה. ברגע שנאפשר פרימה של ערכי היסוד וקריאות פופוליסטיות, מצבנו יהיה רע".
שרת המשפטים איילת שקד עושה מספיק כדי להגן על בית המשפט העליון?
"שרת המשפטים היא אישה מעניינת, בעיניי. אני חלוק עליה בכמה וכמה עניינים פוליטיים, אבל עם זאת, היא אישה אינטליגנטית, חושבת, מקורית, שלמדה היטב תחום שלא באה ממנו ונכנסה לעולם הזה תוך השמעת דברי טעם. אני מקווה שהיא לא תוביל את האחריות הגדולה המוטלת עליה לכיוונים פוליטיים צרים, תוך פגיעה בערכי היסוד שלנו. אני מקווה שהיא תקפיד על מינוי אנשים, שייצגו בראש ובראשונה את ערכי היסוד הדמוקרטיים".
מה חשבת עם פרסום פרשת נתניהו־מוזס?
"על פניו, מה שמתגלה הוא מדאיג וכואב. תיק 2000 בעייתי בעיניי, גם מבחינת ראש הממשלה וגם מבחינת העיתונות. עיתונות שמוכנה לסחור במידע שהיא מעבירה לציבור כדי לזכות בטובות הנאה כלכליות היא עיתונות מעוותת. זה עיוות עמוק, שמסמל את סוף העיתונות כפי שאני רואה אותה. הוא משנה לגמרי את ההתייחסות לתקשורת ואת התפקיד החברתי שהיא אמורה למלא. התקשורת אמורה להגן על ערכי היסוד הדמוקרטיים".
אתה מחובר לתרבות ולהווי של דור הסטודנטים שלך?
"לא ממש. אני אוהב שירים של פעם, ובטלוויזיה אני בקושי צופה, למעט בחדשות. אין לי זמן. אני בקושי מספיק לקרוא ספרות ושירה, שאני מאוד אוהב. לצערי אני גם בקושי מספיק להיות סבא.
"אבל במהלך היום אני אוהב ללכת לקפטריה, לעמוד עם הסטודנטים בתור לאוכל, עם המגש. להקשיב להם, להרגיש חלק מהם, לזרום איתם. ואז תמיד מגיע הרגע שבו אחת הסטודנטיות ניגשת אלי ואומרת לי, 'פרופ' רייכמן', יש לך דרישת שלום מהסבתא שלי'".
naamal@israelhayom.co.ilתגובות: "פועלים מול המרכז באופן ענייני ומקצועי"
מהמועצה להשכלה גבוהה נמסר: "צר לנו על דבריו של' רייכמן. המועצה פועלת מול המרכז הבינתחומי באופן ענייני ומקצועי, כפי שהיא פועלת מול יתר המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, וכך נמשיך גם בעתיד".
ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג מסר: "בעת כהונתי כיו"ר הות"ת יזמתי תוכנית חדשנית לדוקטורט, שעל פיה גם מכללות יוכלו להשתלב בתוכניות דוקטורט משותפות למספר מוסדות, בראשות אוניברסיטה. לשם כך קבענו מבחנים ברורים וקשוחים, שכל מוסד שרצה להשתייך לתוכנית כזאת היה צריך לעמוד בהם.
"מבדיקה שערכנו התברר שהמרכז הבינתחומי היה המוסד הלא אוניברסיטאי היחיד בישראל שבאותה עת, לפני יותר משלוש שנים, עמד במבחנים אלה בכמה תחומים. לצערי, ועל אף ההחלטה העקרונית של הות"ת להקים ולתמוך תקציבית בתארים מחקריים במתכונת זו, התוכנית לא יצאה לפועל בשל התנגדות חלק מהאוניברסיטאות.
"אני מקווה שכל הנוגעים בדבר ישתפו פעולה, כדי שתוכנית כזאת תצא לפועל, גם אם באיחור, לטובת המחקר בישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו