"בלדר ואזמל לוקחים צפונה"

אביב 1994

המחנה מוקף חולות, יושב בקרבתו של כביש שומם. כמה מאות נערים עומדים, מסודרים בטורים ישרים. חבושים כובעים ירוקים רחבי תיתורת, שמדמים אותם לפטריות שנבטו, אין לדעת איך, מתוך אספלט הרחבה. 

מקריאים שמות. שני תריסרים מבין אלה ששמם הוקרא ירכיבו מחלקת הנדסה. בתוך כמה דקות ייקבע מסלול החיים שלהם לשנים הקרובות. בחלק מהמקרים, לא רק מסלול החיים ייקבע, אלא גם תוחלת החיים. מוזר איך גורלות נחרצים כך, בקלות כזאת.

מה הוביל אותם הנה? צרכיה של מדינתם, כפי שנתקבעו במאה שמגיעה עתה לקצה, טפסים ומסמכים שנחתמו והועברו מיד ליד במשרדים צבאיים מרוחקים, מחשבות ודחפים של גברים צעירים. זה כבר לא משנה. יהיו מביניהם כאלה שיישברו וייעלמו בחודשים הקרובים, אך כל היתר כרכו זה עתה את גורלם זה בזה ובפיסגת ההר שעומד במרכזו של הסיפור שלנו.

אנו מצויים בימי "הקרנבריז", "החברים של נטאשה", אתם בטח זוכרים. אבי אפנר תקוע שם באמצע שלשה. הוא נמוך מהממוצע ומוצק ביחס לאחרים, עם ניצוץ בעיניו השחורות, שרומז שיהיה קשה לשלוט בו יותר מאשר באחרים. הוא בדיוק הטיפוס שאם בית הספר היסודי שבו למד מזמין את נשיא המדינה לביקור, וכל התלמידים מתבקשים לקוד קידה, כולם יקודו חוץ ממנו. הוא לא משתחווה לאף אחד. כבר אז הוא הושפע מספרים, וסביר שמקור המחאה שלו במגילת אסתר. הוא היה אז בן שבע. 

זו רק דוגמה, לא המקרה היחיד. לפני הגיוס, במקום ללמוד, הוריו מצאו אותו יושב בחוץ, מעשן סיגריה, שקוע ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע". מאז שהוא זוכר את עצמו, אבי מתבונן בעדר, בוחן אותו, תוהה בינו לבינו לאן מועדות פניו ולמה, ומחליט לבד מה הוא עצמו יעשה. ברוב המקרים אלה החלטות שמובילות אותו בנתיב נפרד, מחוץ לזרם המרכזי. רוב אלה שמקיפים אותו עכשיו בשורות המיושרות, עם הכובעים המגוחכים על ראשם, יבינו רק בחלוף השנים מהן התמורות שהשירות הצבאי חולל בהם. אבי ידע עוד לפני שהתגייס. זה לא הפך את החיים שלו לקלים יותר. 

אבי הגיע לבקו"ם וחתם על ציוד כשהוא אפוף חשדות. חשדות קיומיים, ראשוניים, תורשתיים, בכל מה שכרוך בציות לסמכות, בקבלת מרות ובהתכופפות בפני היררכיות. הכללים המקובלים עוררו בו גיחוך, והוא לעג להם. באידיאולוגיות רווחות, מה עוד שהיו ממלכתיות, בעט. הוא עתיד להגר לאירלנד, כך אמר, ולא היה ברור אם הוא צוחק. אבל לצבא התגייס, לא השתמט, בחר להתמודד עם סיטואציה זרה לו, שלא היתה מקובלת עליו. לכן הוא נמצא פה, עומד כמו כולם באמצע השלשה, חייל, כמו שצריך. 

כשמסתכלים עליהם ממרחק של שנים, על האנשים הצעירים שהפכו לחיילים של גיוס מארס 94' בפלוגת ההנדסה של הנח"ל, ברור שכולם מצויים על סִפה של תקופת מעבר. הם מסתכלים על חייהם הבוגרים ובוהים נכחם, תוהים מה החיים צופנים להם - בדיוק כפי שהם עומדים היום, מקץ שני עשורים, ובוהים קדימה לגיל המעבר, אלה מהם שעוד עימנו.

אבל זה לא הכל. הם כתבו מכתבים. לא היו להם מכשירים אלקטרוניים. העולם שלהם היה שקט כל כך. הצבא שאליו גויסו הוא הצבא של פעם, שהוכן למלחמות של פעם, לא למלחמה שאבי וחבריו המסודרים בשורות נשלחו אליה, שבישרה את המלחמות הבאות. במילים אחרות, הרגע הזה בבסיס הטירונים בתל ערד היה העבר. לחיילים שנבחרו יחד עם אבי, ולהרבה אנשים אחרים, הקו שבין העבר ובין ההווה, בין הילדות ובין כל מה שקרה לנו מאז, עובר בהר אחד בלבנון, שקראנו לו דלעת.

סמ"ר אבי אפנר ז"ל

ג'ינס, סנדלים, חולצות טריקו גזורות, ספרים - כל אלה, פריטי חייו הקודמים, הומרו באחרים: רובה, נעליים אדומות, מדי ב' במידות שאינן מתקבלות על הדעת, וארגזי עץ, שנראו כאילו הם מכילים מטבעות זהב ונישאים על גבה של ספינת פיראטים, אך למעשה הכילו קליעי 5.56 מ"מ.

הורים ומורים הוחלפו בסמלים וקצינים. המפקדים בבסיס המדברי לימדו את הנערים לציית לפקודות, להפסיק לחשוב ולהתחיל להגיב, להשתמש בנשק מתוך אינסטינקט, ללכת מרחקים ארוכים עם פק"לים כבדים, ואז, בנקודת השבירה - להתחיל לרוץ. הטירונים למדו שקצה גבול היכולת זה עניין של רצון. כשנכשלו, נדרשו לבצע ספרינטים בזמן בלתי אפשרי, וכשכשלו, חזרו על הספרינט שוב ושוב, לא עד ההצלחה הלא מושגת, אלא עד שהשחצנים שביניהם איבדו את החיוך והחלשים החלו לדמוע.

החובשים למדו לחסום עורקים ולהחדיר מחטים לווריד בעלטת הליל; מקלענים נדרשו לשחרר כלי נשק תקוע; קשרים - לשנן נוהל דיבור ברשת, עד שלעולם לא יטעו בין "סוכריות" לקליעים, בין "חמים וטעים" לאוכל, בין "גפרורים" לחיילים. היה על המפקדים לעמעם את המבע הרך של חניכיהם ולהמירו בבהייה קשוחה, בהליך אלכימי כלשהו, שמרכיביו שמש, זיעה, מאמץ קורע ואחריות שהוטלה על כתפיהם מהרגע להרגע. 

אבי וחבריו אימצו ברצון את המורשת הבלתי כתובה של חטיבת הנח"ל. לא "המעז מנצח" או "אל תיכנע", אלא "גומרים הולכים". הם התרגלו לשינה על מיטות צה"ליות צמודות זו לזו, ומהר מאוד חדלו להרגיש את הקור המתכתי של הנשק מתחת למזרן הדק. הם היו עייפים מכדי לחוש חוסר נוחות. עייפים מכדי לחלום. 

"א.א הגיע לטירונות צעיר, בריא ו... תמים", כך נפתח סיפור שאבי כתב על עצמו בגוף שלישי. "וכשהסמל אמר לעמוד בזמנים אז הוא עמד בזמנים, כשהמפקד ציווה על כולם לתת לו 50 שכיבות סמיכה, אז א.א היה זה שנותן את הקצב. אבל הסכנה בתמימות היא שהיא נסדקת במהירות אל מול טמטום ואכזריות, וככה לא עבר זמן רב וא.א התחיל לחשוב שמשהו לא בסדר בכך שהוא כל פעם היחידי כמעט שעומד בזמנים, ואף אחד חוץ ממנו לא מגלה סימני התלהבות כשהסמל אומר להם מילה טובה.

"החשד שלו התגבר מאוד כששמע את האנשים במחלקה טוענים שכל התיזוזים שהיו מענישים אותם בהם אינם כלל וכלל עונש על משהו שהם היו לא בסדר בו! אלא פרי מזימתם של הסגל, קרי - המערכת, כנגדם!... 

"א.א התחיל מהרהר והופך בדבר, עד ששנתו נדדה בלילות הקצרים שהיו להם לשינה. למעשה חשב על כך כל כך הרבה, עד שבעצמו החל להתנהל בכבדות בבקרים, לרוץ באיטיות בתיזוזים. כיוון שעכשיו היו כל מעייניו נתונים לבעיה, הוא לא שם לב לשום דבר מלבדה, ועד מהרה היה לחייל האיטי ביותר והחירש ביותר. וכיוון שמדי פעם בפעם דיבר אליו מישהו מהמפקדים והיה קוטע את מחשבותיו, היה א.א מבין מייד כי בעצם, מה שרצו הם זה להפריע לו לחשוב, והוא הבין שהם באמת אויביו האמיתיים! הם אויבי המחשבה והיצירתיות, הרוצים לשעבד אותו ולהפכו ליצור נטול מחשבה העושה את רצונם. 

"עצם ההבנה הזו כה הפחידה אותו, שהוא החל מתנגד להם בדרך היחידה שידע ויכול. הוא החל לחשוב ולעשות דברים בדרכו שלו, ואם היו מטילים עליו משימה, כמו לערוך את חדר האוכל, הוא היה מסדר את הסכו״ם הפוך! או מפספס בכוונה במטווח את המטרה!! עכשיו הוא היה מורד!!!

"וכך המשיך א.א לסדר את המערכת, וככל הידוע לנו יכול להיות שהוא עדיין עושה כך, אי־שם במרחבי הזמן והחלל של הצבא..."

אבי היה חייל קשה. הוא היה גם סופר - עוד לא סופר בשל, אבל בדרך. 

אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב. 73 סלעים בגודל אדם  // צילום: יהושע יוסף

כך חלפו כמה חודשים בדרום. כבר ניתנו להם תפקידים בצירוף ציוד נלווה. אבי קיבל מטול ורימונים בצבעי זהב, ירוק וכסף. הנשק היה ארוך מדי, ומשקלו העיק עליו. 

אבי וחבריו היו נטועים באוהלי סיירים בשטח. פניהם היו צרובות שמש; העור שעל מפרקי אצבעותיהם היה סדוק ומשופשף; ברכיהם פצועות מהאבנים הקטנות והחדות המכסות את שטחי האימון באזור זה של הנגב; כתמי שמן רובים ופסי מלח לבנים מזיעה מיובשת הכתימו את מדיהם.

הם כבר התרגלו לסבל. מראה של חיילים, כשאתה רואה אותם יוצאים לחופשת שבת או שבים ממנה, הוא מראה מתעתע. הם נראים נקיים ומצוחצחים, גאים במדיהם. אין בין זה לבין מציאות חייהם דבר. הקיום היומיומי שלהם עלוב. הם רק מחפשים דרך להתחמם, לאכול, לתפוס תנומה קלה. הם חשים מטונפים ומרוקנים, חייהם אינם שלהם.

אבי נהג לבטא את תחושותיו בבוטות ובישירות. היו חיילים שסבלו מזה. איליה, למשל, זוכר שאבי קבע כי הוא רפה שכל, עד שגילה שהוא קרא את "מאה שנים של בדידות". אבי לא נחשב לאחד המנהיגים בצוות, אך הנוכחות שלו הורגשה, גם אם לא תמיד היתה מבורכת, בייחוד לא בתחילת הדרך. הבעת פניו בתצלומים מאותה תקופה היא כשל ילד המגיח אל סביבה עוינת ומגיב בהתאם. 

טירונות כמוה כחיי נישואים, שבמסגרתם אישיותך האמיתית נחשפת, בין אם תחפוץ בכך, בין אם לאו. במסגרת התובענית והלוחצת הזו, קשה להסתיר לאורך זמן מי אתה באמת. אבי התרכך. בתיקו נשא ספרים באופן קבוע, וכשגילה שהוא אינו לבד, החל לחלוק אותם עם חבריו.

בתמונה אחת מילדותו אבי נראה ישן במיטתו, מוקף בספרים ובעיתונים. בתמונה אחרת, שצולמה כעבור כמה שנים, הוא נראה יושב בפינת החדר וקורא, באמצע מסיבת בר המצווה שלו. בתיכון שבו למד, בקיבוץ שדה אליהו, הספרנית היתה מוצאת אותו יושב על שרפרף סמוך לחלון, מרותק לספר שמצא על אחד המדפים: "חמדת ימים", "רצח באוריינט אקספרס", "המחלל בחליל הקסם".

עולמות חדשים, שונים מאלה שאליהם הורגל, נחשפו בפניו. בעת גיוסו התוודע לרומן גארי. בדק ומצא שאיש מבין חבריו לא קרא את יצירת המופת של גארי "עפיפונים", שגוללה סיפור אהבה בין בת אצולה מפולין לאחיין אביון של יוצר עפיפונים בנורמנדי הנאצית. "עפיפונים" של אבי עבר מיד ליד, נדחס לתוך פאוצ'ים או הושלך לתיק גב, לצד פריטי לבוש מטונפים. גארי נוכח עימם באוהלי הסיירים הזוגיים, היה לדייר שלישי בלתי נראה, ישב ומולל בין אצבעותיו סיגריה מסוג גולואז ועל פניו חיוך של הזדהות. 

•   •   •

בשבועות האחרונים של הטירונות התגבש הצוות ליחידה אחת. זה קורה, עם קצת מזל, ביחידות לוחמות שמרכיביהן נאספים מפה ומשם, נכבשים תחת לחץ גדול, ובתוך פרק זמן מוצאים שפה משותפת ואת מקומם זה לצידו של זה. החיבור הזה מדביק חיילים אחד לשני בעולם חסר החוקים של המלחמה ויוביל אותם בבוא העת, בניגוד לדחף הטבעי, יחד לתוך אש האויב. כך צבאות נבנים.

לרגעים היה נדמה שחיילי הצוות לוקטו לא בשל יכולותיהם הפיזיות או מיומנויות הלחימה שלהם, אלא בשל רמת האינטליגנציה שלהם ומזגם המיוחד, ובאופן ספציפי - יחסם הציני למערכת הצבאית עצמה. זה נראה לא הגיוני, אך זה לא בלתי אפשרי. הרי כולם רואיינו על ידי קצין בטרם שובצו בבסיס הטירונים, ומי שבחר בהם לפלחה"ן אולי פשוט בחר את מי שאהב.

בצוות התפתחה הסכמה שבשתיקה: הם כאן האחד למען האחר, לא למען המערכת. הממונים עליהם - סמלים, קצינים, פקידים - בוזו ונדחו. אחד מהאיסורים שחלים על כל טירון הוא שאין לאכול בשמירה, אך כבר בשלב מוקדם של הטירונות אבי הביט סביבו, וידא שאף אחד לא רואה, הוציא שקית של רוגלך והתחיל ללעוס, כאילו היו התחמושת הפרטית שלו כנגד המערכת.

"הנקודה שאיחדה אותנו", זוכר עמוס, הפסיכיאטר, "היתה החצי צעד האירוני בנוגע למה שקורה לנו". הצוות של אבי הפך את הביטוי השגור בצבא "קצת קשה אז נשברים?" לפילוסופיית חיים, לא לפני שערך בו שינוי דקדוקי קטן: "קצת קשה - אז נשברים". 

התנהגותם המרדנית הסתירה את העובדה שהם לא היו חייבים להיות שם. הם לא היו חייבים להיות חי"רניקים, ובוודאי שלא לעמוס על כתפיהם את המסלול המפרך והמסוכן יותר בפלחה"ן. בנוכחות שלהם היתה משום הודאה באיום שניצב בפני מדינתם, וכפועל יוצא מכך, הודאה בכך שהדרישות מהם לגיטימיות. הם ידעו שעכשיו תורם.

הם נמנעו מלומר זאת בקול, בשל הקוד החברתי שהכתיב ציניות ואסר על ביטויים אידיאליסטיים. צריך, אם כן, לומר זאת בשמם: הם האמינו שהם עושים את המעשה הראוי. 

הם האזינו לספרינגסטין ול"רדיו בלה בלה", וכינו זה את זה בשמות חיבה. גל, נער שקט שהיה לאחד החברים הטובים של אבי, כונה "הפיה הטובה" משום נכונותו לעזור לאחרים. אבי עצמו כונה "הבואש". איש לא זוכר את הנסיבות שבגללן זכה לכינוי, אך מי שהיה פעם גבר בן 18 בחברת גברים בני 18 יכול לנחש. "הפיה הטובה" ו"הבואש" היו זוג מוזר: אחד גבוה ועדין, השני קומפקטי, קוצני ופגיע. 

פעם אחר פעם, הסמלים שלחו את אבי ואת חבריו הפילוסופים והבדלנים לטפס על ג'בלאות ולירות במטרות קרטון בצורת חיילי אויב. הם פיקחו עליהם במטווח: חמישה כדורים בעמידה, חמישה בכריעה, חמישה בשכיבה. הטירונים למדו לספוג את הדף הרובה בשקע הכתף והתרגלו לריח אבק השריפה.

אבי עבר בריצה את מסלול המכשולים, טיפס על חבל עם אפוד, קסדה ונשק, זחל על הגחון ועבר מעל לקיר הבטון, המופיע בחלומות הבלהה של טירונים רבים. הסמלים העמידו אותם על הרגליים 18 שעות ביממה, ונתנו להם לישון שש שעות רק כדי להעיר אותם בטרם שחר, לשוב ולכבוש את הג'בלאות.

באותו זמן בערך החל אבי לשמוע על אודות המשימה הממתינה להם עם סיום האימון. איש לא ידע לומר יותר מדי, רק שמדובר במוצב הממוקם על הר בלבנון. בסוף אוקטובר 1994, כמה שבועות לפני שהיו אמורים להצטרף לשיירה העולה אל ההר, התרחש "אירוע דלעת", והפלוגה שהיתה שם ירדה מן הקו מוקדם מן הצפוי. אבי וחבריו קיבלו הוראה לארוז ולעלות צפונה. 

פברואר 1997

גשם עז ירד בצפון הארץ ביום שבו הגיע אבי לשדה התעופה, כדי לטוס בפעם האחרונה למוצב. מפסגות לבנון דיווחו כמה מוצבים על פתיתי שלג. חיל האוויר סירב ליטול סיכונים, הטיסה בוטלה, ואבי חזר לבית הוריו, לבלות שם את הלילה. היה זה חודש לפני הסיום המיוחל של שירותו.

למחרת, הוא יצא שוב אל סערת גשמים ורוחות. בדרך פגש את גיל, חברו לצוות, שהיה עתה קצין. כהרגלם, קנו המבורגרים להביא לחברים, והגיעו באיחור למנחת במחניים. הקצין האחראי איים לא להעלות אותם למסוק, אך בדלעת היה מחסור בכוח אדם, ומפקד המוצב לא הסכים לוותר עליהם. הקצין נאלץ להיכנע והוסיף אותם לרשימת החיילים המוטסים, שהכין בכתב יד על פיסת נייר. 

הגשם הוסיף לרדת, והמוצבים דיווחו על רוחות חזקות וערפל כבד. דובר על דחייה נוספת, ואבי המתין עם שאר החיילים. כשחיל האוויר אישר לבסוף את הטיסה, נטל את הציוד שלו ונכנס למסוק שהמספר 903 היה צבוע בצהוב על הדופן הירוקה שלו. תרמילו נח על רצפת המסוק, לצד נעליו הצבאיות, ובתוכו היו גרביים נקיים, מדי ב' וכמה ספרי קריאה, ביניהם "כל החיים לפניו" של רומן גארי, המגולל את מערכת היחסים של נער ערבי יתום עם רוזה, הזונה היהודייה שגידלה אותו.

שני הטייסים עברו על נהלים אחרונים לפני טיסה. במסוק אחר, שחנה בקירבת מקום ופניו למצודת הבופור, התנהל תהליך דומה. הוא הכיל צוות מפלוגה אחרת של חטיבת הנח"ל - פלוגת הנ"ט. במסוק היו גם שריונרים, תצפיתנים ושני גששים, כאמל וחוסיין, קרובי משפחה משבט אל־הייב בבית זרזיר. 

מבין יושבי המסוק, אבי הכיר שניים שליוו אותו מאז הטירונות: גיל הקצין, ושילה, נער שקט מקרני שומרון, שלכל אורך שירותו סירב לדבוק בגישה הצינית שאומצה על ידי שאר אנשי הצוות. לצידם ישב אבנר, שכולם כינוהו בשם משפחתו, אלתר, שחקן כדורסל מצטיין מאשדות יעקב איחוד, שנטל חלק בפעולות החילוץ בעיקול "בז", וכשנתקל בגופתו של חבר פרק את יגונו בירי בשיחים עד שאחד הקצינים הצליח להרגיעו.

היה שם גם תום, מהיישוב היהודי־ערבי נווה שלום; הקצין אבקסיס; ויטלי, שעלה מבאקו; מולטו, שמשפחתו איבדה תשע נפשות בדרך מאתיופיה לישראל חמש שנים קודם לכן; ודים, חובש לשעבר בצבא האדום ששירת כרופא במילואים. שבעים ושלושה אנשים. פניה של מדינת ישראל בשני מסוקים. 

•   •   •

הם המריאו בשעה 18:48. שם המסוק של אבי בקשר היה "בלדר", של השני - "אזמל". 

"בלדר ואזמל לוקחים צפונה", דיווח אחד הטייסים למגדל הפיקוח. 

כעבור דקה ביקש טייס המסוק של אבי אישור לחצות את הגבול. הקוד בקשר לחצייה היה "חביתה". 

"בלדר ואזמל חביתה", אמר הטייס. 

"קיבלתי, חביתה", ענה הבקר. 

"רשות חביתה?" חזר הטייס. 

"מייד", ענה הבקר.

הטייסים המתינו לאישור, ובינתיים טסו במעגל המתנה מעל לשדות החשוכים של עמק החולה. 

בשעה 18:52 יצר טייס המסוק של אבי קשר עם גל, חברו של אבי, ששהה בחמ"ל דלעת. גל דיווח שהמוצב מוכן, ושהחיילים המיועדים לשוב עם המסוק לישראל ממתינים. 

כעבור ארבע דקות חזר קולו של הבקר. "בלדר ואזמל, האם יש לכם קשר עם הקרקעיים?"

הטייסים השיבו בחיוב. עוד שתי דקות חלפו עד שאישר להם חצייה לתוך רצועת הביטחון. 

אחד הטייסים אמר בקשר, "אנחנו חוצים". 

המסוקים היו עדיין בשמי ישראל. שומר לילה בבריכות הדגים באזור בית העלמין הוותיק של קיבוץ דפנה שמע אותם מעליו. הוא הרים את עיניו וראה את שתי הצלליות השחורות נעות מתחת לתקרת העננים הבהירה. צללית אחת משמאל, השנייה קצת מאחוריה ומתקרבת לעברה. 

להבי המסוק שפניו לבופור חתכו את תחתית המסוק של אבי, ניסרו את כבש המסוק ושילחו אותו אל הלילה החשוך. תרמילו של אבי עף החוצה ונחת באחד מפלגי נהר דן, שם נמצא הספר "כל החיים לפניו" מכוסה בוץ, אך עדיין קריא. המסוק השני, כעת נטול להבים, הפך באחת לקופסת מתכת מלאה בבני אדם. הוא צנח ליד בית הקברות והתפוצץ. 

מסוקו של אבי נפגע, אך המשיך לטוס. הטייס מצא את עצמו מעל שאר ישוב. הוא הפעיל את אורות הנחיתה וחיפש מקום ריק מתחתיו, אך באותו רגע ניתק עורף המסוק. 

ללא הלהבים האחוריים, המסוק הפגוע החל להסתחרר ולצנוח, עדיין מאות מטרים מעל הקרקע. הוא הסתובב פעם, פעמיים ושלוש, ועוצמת הסחרור תלשה את הספסלים וזרקה את אבי לאוויר.

למחרת ההתרסקות, בעוד אזרחי ישראל מתקשים לעכל את המספר 73, זומן חייל מהפלוגה של אבי לתל אביב, לשם זיהוי גופות חבריו. הארונות היו מסודרים בשורות בחדר גדול. מכסי הארונות הורמו, והחייל ראה לנגד עיניו את הנשק הסודי של מדינת ישראל, שמעולם לא הוצפן במרתפי המוסד או בדימונה. הוא היה פרוש שם לפניו, בשורות. 

בשדה ליד שאר ישוב מסודרים שבעים ושלושה סלעים מחוספסים סביב בריכה. הסלעים הם בגודל אדם, ובלילה הם מוארים באור רך, שיוצר לרגע אשליה של חיים. זו אנדרטה טורדת מנוחה. היא מעבירה את התחושה שהחיילים עומדים לצידך ומתבוננים איתך אל תוך בריכת המים הקטנה, עוברים על השמות - שמותיהם - החרותים סביבה: תום, ודים, אלתר, אבקסיס. והנה גם שמו של אבי. אבי אפנר. 

•   •   •

לאורך שנות קיומה גבתה רצועת הביטחון את מחירה טיפין־טיפין. פה חייל במארב, שם שניים ממטען צד. עוד משפחה ועוד שתיים. החיים נמשכו. אבל שבעים ושלושה הרוגים בבת אחת - זה כבר היה שונה. נדמה היה שכל אזרח במדינה הכיר מישהו באחד המסוקים.

בתיאורים של האסון חזרו והופיעו המילים "פצצת אטום", כוח הרסני ששוחרר באחת והמיט חורבן, שביחס אליו נסיבות האסון - בסך הכל שורה של טעויות בערב חורפי אחד בצפון הארץ - נראו אבסורדיות. 

בתולדות הלחימה ברצועת הביטחון, אסון המסוקים מקביל להולדתו של ישו או להג'רה - נקודת זמן המציינת את תחילתו של זמן חדש. אירועים קרו לפני אסון המסוקים או אחריו. העובדה שהאסון הפך לציר שסביבו הסתובבה כל התקופה אירונית במידת מה, משום שאף כי בהמשך התקבלה בישראל הטענה של החיזבאללה שלוחמיו אחראים לשבירת רוחו של צה"ל ולסילוקו מעל אדמת לבנון, את רוב הקרדיט על שבירת הרוח צריך לתת לחיל האוויר. קל יותר לאמץ את גירסת החיזבאללה מאשר להודות בעובדה שהפגיעה הקשה ביותר שספגנו בכל שנות הלחימה בלבנון, המכה המכרעת, היא מעשה ידינו.

רצועת הביטחון לא נראתה כמו תוצר של החלטה שהתקבלה מטעמים כאלה או אחרים, אלא כחלק מהטבע, משהו שתמיד היה ותמיד יהיה. זו הסיבה שהלחימה ברצועת הביטחון לא זכתה לשם. היא פשוט נקראה "לבנון", מונח שלא הסגיר דבר: לא מטרה, לא אמצעים ולא משך זמן. "לבנון" - עובדה קיימת מאז ולתמיד. כל עוד המחיר אינו גבוה מדי, הנושא לא יעמוד לדיון. אסון המסוקים הפך את המחיר לגבוה מדי.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו