שתי ברכות קיבל מאיר בנאי. הראשונה, והבולטת ביותר, היא גוון קולו. הצבע הייחודי שלו היה מורכב כל כך עד כדי כך שלא היה ניתן להגדרה. הוא צבע שירי אהבה בכנות רגשית מוחלטת, לשירי מחאה הוא העניק כוונה נטולת ציניות ופיוטים יהודיים הוא ביצע בדבקות תמימה. גם כשהקליט שירה לאלבום שלם בשלוש שעות וחצי בלבד (לאלבום המופת שלו "גשם"), הוא הצליח להגיש כל שיר כאילו הוא השיר היחיד והאחרון בעולם. אם מוסיפים לקול הנהדר את חתך הדיבור הייחודי לא פחות, אפשר להבין בקלות איך הפך בנאי לאייקון במוסיקה הישראלית.
הברכה השנייה היא הכישרון העצום שהתבטא בכתיבת השירים שלו. לבנאי היו חוכמה ורגישות שאיפשרו לו לכתוב גבוה ונמוך, לדבר בו בזמן אל קהלים שונים כל כך, לשאוף את האוויר של פסגות מצעדי הפזמונים אך לא לכבוש אותן בכוחו של להיט פופ זול ונטול ערך קלורי, לגרום למאזינים שלו תחושת נוחות שמסירה את המגננות שלהם ועדיין להרגיש בטוחים.
הברכות האלה עזרו לבנאי לעשות את אחד הקסמים המופלאים שעושה מוסיקה - השירים שלו דיברו ברובם על חוויות אנושיות אוניברסליות, אבל כמעט כל מאזין יכול היה למצוא בהם פינה קטנה שלו. הוא היה ישראלי בלי להניף דגל, חדשני בלי גימיקים, אלטרנטיבי בלי להתפלצן, מזרחי בלי לסלסל, רוקר בלי לצעוק, מאהב בלי להיות דביק, מאמין בלי להיות פתי ושמימי בלי לעזוב את הארץ.
הקסם הזה ברור ומוחשי מאוד כשמסתכלים על יופייה ועל עושרה של היצירה שהשאיר אחריו. לא קומץ קטן של להיטים מוכרים, אלא מרבד ענק של שירים שהפכו לאבני דרך בפסקול הישראלי. מאיר בנאי לא היה אמן שהמציא את עצמו מחדש בכל אלבום, הוא פשוט חשף דרך השירים עוד עומק וצבע שלא ראינו קודם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו