"אמרו לי שאתה מת"

בוקר יום רביעי האחרון נפתח ב"רגע היסטורי". חומרי ועדת החקירה הממלכתית בפרשת היעלמות ילדי תימן, ולא רק, פורסמו באתר אינטרנט שהושק על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולא מעט מאנשי הממסד נראו מחויכים. "היום אנחנו עושים תיקון לעוול היסטורי", אמר נתניהו, "ככל שהמציאות קשה, אנחנו איננו מוכנים שהדבר הזה יימשך, ולכן קבענו עיקרון של שקיפות ושל צדק". את דבריו חיזקה שרת המשפטים איילת שקד: "הדעת אינה מעכלת את כאב הלב המלווה את אובדנם של ילדים להוריהם, על אחת כמה וכמה כאשר האובדן מלווה בסימני שאלה רבים".

 

מול הסיפוק של הממסד עמדו מובילי המחאה בעדה התימנית, ראשי עמותות ובעיקר משפחות רבות, שביקשו לדעת מה השורה התחתונה. הם נראו סקפטיים ורצו לדעת אם מעבר להכרה המאוחרת, גם יזכו לפיצוי ולהנצחה. הם גם לא שכחו להזכיר את הילדים הנעלמים ממדינות מזרח אירופה ומהבלקן. 

 

"משהו בי נסדק"

אלפי המסמכים, שחושפים את פרשת היעלמות אותם ילדים בשנים 1954-1948, צפויים לפתוח לא מעט פצעים, וכזהו סיפורו של גיל גרינבוים, תושב רמת גן ואב לשלושה, שהבהיר ללא היסוס: "דבר אחד בטוח, היום הזה אינו יום חג. רק כשימצאו עוד 100 כמוני, והם יוחזרו לחיק המשפחות שמהן נותקו, אז אולי נוכל להגיד שנעשה צעד משמעותי ותיקון לעוול הנוראי".

חטיפתו, לדבריו של גיל, מעוררת עניין רב ופרטיה ידועים. מוצאו תוניסאי, והוא נולד שנתיים אחרי השנים המצוינות (בן 60), עדות להתמשכות הפרשה. הוא נולד פג בביה"ח בתר בחיפה, ומשם, בגיל 17 ימים וללא ידיעת אמו, נלקח לבית היתומים שבתאי לוי שבעיר ע"י השירות למען הילד. זמן קצר לאחר מכן נמסר לזוג ניצולי שואה חסרי ילדים, שעלו מפולין. לאם הביולוגית נאמר, כפי שהתברר כתופעה שיטתית במשרד הרווחה של אותם ימים, שבנה מת.

למרות עורו הכהה, גיל טוען שלא העירו לו כי הוא נראה שונה מהוריו בהירי העור וכחולי העיניים. "רק אשתי היתה זו שהעירה לי כל הזמן שאיני דומה להוריי ותהתה למה אין תמונות מהברית, אבל להיות מאומץ נראה לי תמיד כסיפור של אחרים. עד שיום אחד הוזמנו לארוחה אצל זוג ידידים. הגבר ממוצא פולני והאישה ממוצא מרוקאי. במטבח, בשיחת נשים, התברר שאמו של הידיד, שחזרה לישראל אחרי 40 שנה בארה"ב, הכירה את הוריי וידעה שהם קיבלו ילד.

"היא לא חשבה שזהו סוד שהוריי מעולם לא סיפרו לי. אמרתי מייד לאשתי: 'בואי נבדוק'. הוריי היו אז בחיים, אבל עד יום מותם לא סיפרתי להם שאני יודע. המתנתי שהם יספרו לי. משהו בי נסדק עם הגילוי. הפסקתי לתפקד והחיים שלי התהפכו. התחושה היתה שכל החיים האלה בכלל לא שלי". מהר מאוד גיל גילה שהשקר המוסתר היה ידוע לכל בני המשפחה המורחבת. "קשר השתיקה היה גדול", אמר.

הגילוי נחת עליו באמצע החיים, בגיל 38. הוא עבד בשגרירות האמריקנית עת קיבל את השיחה הטלפונית שהודיעה לו: "אתה מאומץ". במונית ספיישל נשלחו אליו הפרטים. "נכנסתי בתקופה ההיא להלם. הפסקתי לעבוד וישבתי בבית, בוהה בטלוויזיה. כל מסלול חיי השתנה", מספר גיל.

"בחיים לא תמיד יש הפי אנד". גיל גרינבוים עם תמונות ההורים שגידלו אותו // צילום: גדעון מרקוביץ

"להוריי, כאמור, לא גיליתי שאני יודע. הם היו באמצע שנות ה־70 לחייהם ופחדתי שזה יהרוג אותם. לא רציתי שזה ייגמר רע עם אנשים שאני כל כך אוהב ושאהבו אותי. גם לא יכולתי לבוא בטענות לאף אחד. אני לא כועס, כי זה לא יעזור לי. אין עם מי לדבר. חוץ מזה, חלק מההשלמה היא כשאתה יודע. משפחות שלא יודעות, קשה להן להמשיך הלאה, ולכן חשוב לי שיהיו עוד ילדים חטופים שיימצאו. זו מטרה חשובה".

 

"מבן יחיד לאח בחמולה"

בשלב מסוים גיל נזכר בחגיגות ה־50 לנישואי הוריו, שחלו אחרי הגילוי. למרות שהפצירו בו, כבן יחיד, הוא לא נשא דברים: "שתקתי והם נפגעו, אבל העדפתי את זה מאשר להסביר למה אני לא אומר דבר". לאחר מכן הגיע השלב שבו הכיר את משפחתו הביולוגית. הוא עשה זאת בסתר. 

"כולנו היינו בשוק", הוא משחזר את הרגע שפגש את האישה שילדה אותו. "היא אמרה לי, 'איך זה יכול להיות, אמרו לי שאתה מת'". למרות המפגש המרגש, גיל לא שמר על קשר עם שלוש אחיותיו ושני אחיו הביולוגיים. "קשה, אחרי כל כך הרבה שנים, שתהיה דינמיקה חזקה ואוהבת", הוא מסביר.

גיל ניסה לאורך השנים להבין אם האימוץ הכפוי היה לטובתו: "הרבה אומרים לי, 'מה אתה מתלונן, קיבלת חיים טובים. תיהנה'. אבל אני לא חושב שנעשתה החלטה טהורה לטובתי - זו היתה החלטה שכולה על טהרת הכסף. הרבה כסף". 

פגוע מכך שהוריו לא גילו לו את הסוד הוא מוסיף: "אם הדבר נעשה כדי לגונן על מישהו, זה לא היה עלי אלא על עצמם. בדיעבד נזכרתי שהיו לנו תמיד 'בריחות'. התחלנו בעכו, עברנו לנהריה, ואז לרמת גן ושוב בתוך רמת גן, מצד אחד של העיר לצד השני. היו פעמים שהוציאו אותי מבית הספר באמצע שנת הלימודים. אבל מה אני יכול להגיד כילד שעובר מדירה ברחוב הרצל ברמת גן לווילה ברמת חן?"

לפרסומי הפרשה בימים אלה גיל מגיב בשליטה: "את שלי עשיתי. כל הזמן הסכמתי לדבר כדי להעלות את המודעות, כי יש המון שהחיים שלהם הם לא חיים. פתיחת הארכיונים אינה סתם. מישהו למעלה הבין שאי אפשר להשאיר את הפרשה הזו במרתפים".

נכון להיום, גיל לא שומר על קשר גם עם המשפחה המורחבת שאיתה גדל. "יש לי את המשפחה שלי, מי צריך יותר מזה?" הוא אומר, "נכון שלהפוך מבן יחיד לזוג אשכנזים־פולנים פתאום לאח לחמישה עם חמולה זה מרגיש טוב, אבל בחיים לא תמיד יש הפי אנד. הם מורכבים יותר".

 

•••

לפרשה הכואבת יש גם מכחישים. "מעשיות סבתא", אומר ד"ר דב לויטן מאוניברסיטת בר־אילן, "זו פסיכוזה. לא נמצא נכון להיום ולו ילד חטוף אחד. נכון שיש כאלה שאומצו, אבל כחוק". מעניין איך היה מגיב לכך מי שהעיר את הפרשה כבר לפני יותר מ־20 שנה, עוזי משולם ז"ל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו