פנחס ולרשטיין היה שם לפני יותר מעשרים שנה, כשעמונה עלתה על ההר. ולרשטיין היה האיש שהחליט מתוקף תפקידו כראש מועצת בנימין להעלות את בני הדור השני של עפרה (מקום מגוריו) על הגבעה המפורסמת, ולהציב עליה שלושה קרוואנים. כך נראתה ההתחלה, והיום, למרות התוצאה הצפויה - פינוי או העתקה, הוא אינו מתחרט על כך.
אורית סטרוק ליוותה לפני עשר שנים את העימות הקשה בין כוחות הביטחון לבין ההמונים שהגיעו לעמונה. מאות בני אדם נפצעו אז, וסטרוק, שכיהנה באותה עת כראש "ארגון זכויות אדם - יו"ש", הפכה לאימת השוטרים האלימים. בעמונה 2006 היו עשרות כאלה; חלק מהם הועמדו לדין. היום סטרוק מכנה את מתקפת העתירות של השמאל נגד ההתיישבות כ"מתקפת פיגועים", ומצרה על כך ש"הפכו את בג"ץ לכלי פוליטי".
היא צברה אלפי שעות עיסוק ומומחיות מול מדינאים ומשפטנים בסוגיית מעמדם המשפטי של המאחזים והיישובים היהודיים ביהודה ושומרון, ומקווה ומעריכה שבעמונה 2016 התמונות יהיו אחרות, "מתונות ומרוככות פי כמה". השבוע היא הציגה למזכירות עמונה את "מתווה נכסי נפקדים", שמאפשר להם לכאורה להעתיק את בתיהם אל חלקות אחרות בהר שאותו יישבו עד היום.
בחודשים האחרונים, סטרוק, חברת כנסת לשעבר מטעם הבית היהודי וכיום מנהלת שדולת א"י בכנסת, היתה שותפה ל"צוות הארבעה" מטעם מפלגתה, יחד עם ח"כ בצלאל סמוטריץ' והשרים נפתלי בנט ואיילת שקד. הרביעייה הזאת ניהלה את המגעים מול נתניהו והיועמ"ש אביחי מנדלבליט, והביאה בסופו של דבר להסכמות בעניין עמונה וחוק ההסדרה.
הרב נחום רבינוביץ (88), זקן רבני יש"ע שכינה בעבר מעל דפי עיתון זה את אנשי "תג מחיר" כ"בריוני החורבן" וקבע כי "בסדום ועמורה לא התנהגו כמותם", חתום עתה יחד עם חבריו, בכירי הרבנים של הציונות הדתית, על קריאה לציבור לבוא לעמונה ביום הפינוי.
רבינוביץ מדבר על הזכות והחובה למחות "אל מול העוול". הוא סבור כי "בג"ץ הוטעה", אבל קורא "לכבד בכאב ובמחאה" את פסיקתו. למרות דעתו על פסיקת בג"ץ, הרב רבינוביץ רואה ערך בכך שהעולם יתרשם ש"לא באנו להפקיע זכויות של בעלים אמיתיים, ואפילו לא זכויות של בעלים רשומים אך מדומים־וירטואליים, כפי שהתברר בסיפור של עמונה".
"לחכות עד שאובאמה יפרוש"
סטרוק, ולרשטיין ורבינוביץ כואבים את העקירה וההעתקה של עמונה, אך גם מקרינים אופטימיות גדולה באשר לעתיד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. ולרשטיין (67), ששימש ראש המועצה האזורית מטה בנימין לאורך 29 שנה, וכיום מסייע בהתנדבות לתנועות הקיבוציות וליישובי עוטף עזה לעבות את אוכלוסיותיהן, מציע להמתין עם חקיקת חוק ההסדרה עד שאובאמה, "שונא ישראל", לדבריו, יפרוש מתפקידו.
"טראמפ כבר נבחר, ולא צריך להתגרות בגורל ובגוי הזה אובאמה, שרק מחכה שנרים לו להנחתה", אומר ולרשטיין. הוא לוקח אחריות על השורה התחתונה בינתיים בקורות עמונה, ומצר על כך שלא קידם את הליכי התכנון של הנקודה.
ולרשטיין דוחה, עם זאת, "בשאט נפש", את דבריהם של אלה הרואים את ההתיישבות בעמונה כמעשה לא מוסרי. "היום אני יכול לגלות שבבג"ץ הראשון שדן בסיפור עמונה, הגשנו לשופטים מעטפה סגורה", הוא מספר, "במעטפה היתה הסכמה כתובה של מוכתרי הכפר סילוואד, שניאותו לאפשר לנו להשתמש בקרקעות של עמונה ובעוד שטחים. הם לא העזו למכור, כי ידעו שאז ישחטו אותם. בתמורה אנחנו פעלנו למען אנשי סילוואד בכל מיני תחומים. הם נתנו הסכמה לכך, מכיוון שידעו שהבעלות שרשומה שם היא בעלות לא אמיתית, שאין באמת בעלים".
ולרשטיין מבהיר: "המכתב הזה מבחינתי הוא ההוכחה הטובה ביותר שאין מדובר בגזל. בג"ץ אמנם החליט שזה לא 'נימוק משפטי', אבל מבחינת המוסריות של ההתיישבות שם - ליבי נקי".
פנחס ולרשטיין. "ליבי נקי" // צילום: דודי ועקנין
לפני כמה חודשים תקפת בחריפות את אנשי עמונה, לאחר שהם הדביקו כרוזים על בתים בעפרה ובעוד יישובים, במטרה להמחיש שאם עמונה תיהרס, ייהרסו עוד מאות ואולי אלפי בתים, שהם לא לבד בצרתם. בסופו של דבר הם הפסידו את ביתם, אבל הצילו - בהנחה שחוק ההסדרה יעבור - מאות ואלפים אחרים. אולי טעית?
"לא אבוא חשבון עם אנשי עמונה בסבלותם. זה לא הוגן. הם הולכים לשלם ביוקר, אבל כעסתי אז ואני כועס היום על כך שהם הכניסו לתוך המאבק שכונות ובנייה מחוץ לעמונה. טקטית - הם אולי צדקו, אבל שאלתי אז ואני שואל אותם היום: מי שמכם? אתם הנהגה של עמונה ולא של כלל היישובים. אתם יכולים להיאבק על שלכם, אבל מדוע לשרבב אחרים, שלעיתים מעמדם טוב יותר מזה של בתי עמונה? אני בהחלט נותן להם קרדיט שבזכות המאבק שלהם, המדינה סוף־סוף הבינה שברגע שהשמאל משתמש בבג"ץ ככלי פוליטי, ולא לטובת זכויות אזרח - צריך להעניק להסדרת ההתיישבות טיפול שורש אמיתי. אני מתקשה להבין את היומרה ואת היחס כלפי אנשים עם זכויות דוגמת זמביש מזכ"ל אמנה, או סמוטריץ', שגם איתו בשלב מסוים הם ניתקו מגע".
במבחן התוצאה - זו היתה טעות להקים את עמונה?
"חס וחלילה. עמונה הוקמה כדי שהשטח ששולט על היישוב היהודי, עפרה, לא יימסר לפלשתינים. ברגע שהתברר לנו שמתכוונים לחלק שטחים באחוזים לרשות הפלשתינית, החלטנו לתפוס כל נקודה ששולטת על יישוב יהודי ולדאוג להתיישבות שם. אני לוקח את כל האחריות על עצמי".
לא בדקתם את מעמד האדמות?
"בדקנו. מצאנו שפליאה אלבק ממשרד המשפטים לא הגדירה את הקרקעות הללו כאדמות מדינה".
וזה לא הדליק אצלכם נורה אדומה?
"לא, כי מהותית - הסיפור על קרקע פרטית הוא בלוף. כולם יודעים זאת. כשירדן כבשה את השטחים, המלך הירדני חוסיין - כדי להרוויח ארנונה ומעמד - חילק שטחים לכפריים והודיע להם: זה שלכם. בחלק מהמקרים הם לא רצו את הקרקעות, כדי שלא לשלם מסים. כל ממשלות ישראל - העבודה והליכוד - ידעו, ואישרו את ההתיישבות שם. אני מחזיק בידי מסמך מ־2002 של עמיקם סבירסקי, ראש היחידה להתיישבות במשרד הביטחון, בתקופה שפואד כיהן כשר הביטחון. המסמך מחלק את המאחזים לארבע קבוצות; במצב הרע ביותר מצויים אלה שמיועדים לפינוי. במצב הטוב ביותר, ובתוכם גם עמונה, נמצאים כאלה שאושרו על ידי דרג מדיני ומיועדים להמשך הליכי תכנון, אז מה ההיתממות הזאת?"
"לא לרסק את החברה"
ולרשטיין סבור כי "קורבנם של אנשי עמונה לא יהיה לשווא". הוא גם משוכנע שהבתים בעמונה אולי יהרסו, אבל הגבעה לא תפונה: "מדינת ישראל תוסיף לקיים שם נוכחות כזאת או אחרת". ביום הפינוי הוא מתכוון להישאר בבית, ו"להתאבל".
אתה אומר שקורבנם לא יהיה לשווא. אם היה מדובר בבית הפרטי שלך - היית אומר אותו דבר?
"לידיעת כולם: הבית שלי והבתים של שלושה מילדיי נמצאים בסיטואציה דומה, אם כי לא זהה. מדינת ישראל מכרה לנו את הבתים האלה, אבל 'צוות קו כחול', שפעל במשרד המשפטים, הוציא אותם אל מחוץ לקו הזה. המשמעות היא שהם אינם מוסדרים, שאינם בתחום ההפקעה הירדנית או ההסדרה. ולשאלתך - כן - אם היו מבקשים ממני להתפנות מביתי, שלגביו יש פסק דין חלוט של בג"ץ, כדי להציל מאות ואלפי בתים אחרים, שאין לגביהם פסק דין חלוט - הייתי נענה לכך.
"באינתיפאדה", אומר ולרשטיין, "ביקשתי מאנשים דברים קשים יותר. ביקשתי מהשכנים ומהתושבים שלי להמשיך ולנסוע ברכבים לא ממוגנים. אני יודע שיש אנשים שנהרגו כי עשו כבקשתי. זה על המצפון שלי עד היום".
ומה תאמר היום לאנשי עמונה?
"שהם צודקים, אבל השאלה היא כיצד נוהגים במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו. אין מה לעשות נגד החלטה חלוטה של בג"ץ, ואסור לתת יד לריסוק החברה הישראלית".
אנשי עמונה יאמרו שאתה נכשלת בגוש קטיף במבחן התוצאה - לא "ניצחנו באהבה". הם ייאבקו כדי לצרוב בזיכרון משהו אחר.
"אני גאה בכך שבגוש קטיף אני וחבריי הובלנו ציבור למהלך כפי שהתפתח, גם במחיר האיום ונורא של עקירת היישובים בגוש קטיף. מי שחושב שהיתה דרך למנוע זאת - זורה חול בעיני הציבור. זו שאלה ערכית. הרמב"ם בהלכות חנוכה מסביר שאנו אומרים הלל, כי היתה מדינה יהודית שהתקיימה יותר מ־200 שנה, ואנו אומרים הלל, לפי הרמב"ם, על התקופה שבה שלט אלכסנדר ינאי, מלך וכהן גדול בשושלת החשמונאים, האיש שרצח את כל הרבנות הפרושית של תקופתו".
למה זה קשור לעמונה?
"משם אני למד על המשמעות של ריבונות ישראל. מזה אני למד שאסור לתת יד לריסוק החברה הישראלית או הריבונות הישראלית, אפילו כאשר היא טועה, ולמרות העוול שבהחלטות בג"ץ ולמרות שיום הריסת עמונה יהיה יום מר ונמהר".
גם אורית סטרוק מסרבת להגדיר את פרשת עמונה כטעות. "המציאות של הקרקעות שם, הכל כך מורכבת ומסובכת, יצרה המון מקרים מהסוג של עמונה", היא אומרת. "בשלב מסוים ממשלת ישראל הפסיקה להקים יישובים באופן פורמלי, אבל באופן בלתי פורמלי המשיכה להקים אותם. זה נזכר גם בדו"ח של טליה ששון וגם בדו"ח אדמונד לוי, שקבע שהמדינה הפכה את המתיישבים ל'עבריינים בעל כורחם'".
סטרוק מדברת על "תופעה רחבת היקף בסדר גודל של עשרות יישובים ואלפי מבנים שנבנו באופן דואלי, כלומר - מצד אחד הם מעולם לא נבנו על ידי הממשלה, ומצד שני דרגים בכירים ממשלתיים, אפילו שרון, שקרא לנו בפומבי 'לרוץ ולתפוס גבעות' - גיבה אותם. עמונה היתה חלק מהתופעה הזאת, ובזכותה ובזכות המאבק שלה אנחנו זוכים עכשיו בחוק, שבפעם הראשונה קובע שגם אם הקרקע שעליה הוקמו הבתים בתום לב היא פרטית, יופעל מנגנון שיפצה את הבעלים, או בכסף או בקרקע חלופית".
ועדיין - מדובר בקרקע פרטית.
"נכון שעמונה נמצאת על קרקע פרטית מוסדרת ורשומה, אבל לגבי רוב השטח שעמונה יושבת עליו, אין שום ערבי נוכח קיים או בכלל בעולם שאומר שזה שלו, למעט שניים. המבנים שישבו על האדמות של השניים הללו, הוסרו מזמן. לפני שנתיים וחצי המדינה הציעה לבג"ץ להסתפק בכך, להניח ליהודים שחיים שם כבר יותר מ־18 שנה, ובג"ץ אמר: לא. הסיפור של תשעת הבתים בעפרה זהה, וגם זה של 'נתיב האבות' - אין ערבים ספציפיים.
"בג"ץ לטעמי נותן קדושה מוגזמת ל'קרקע פרטית', כאשר הבעלים הרשומים הם סתם מותג. אין אדם שבא ואומר: זה שלי. בעיניי זה מאוד מקומם, וההפך מצדק. צדק זה: 'אל תגנוב לו', אבל במקרים הללו, ה'לו' אינו קיים. הוא אבסטרקטי. ומנגד יש אנשים, מאוד לא אבסטרקטיים, כמו משפחות בעמונה, שמשלמים על זה מחיר. חוק ההסדרה אמנם לא ימנע את פינוי עמונה ממקומה הנוכחי, אבל יתקן עוול דומה במקרים רבים אחרים".
אורית סטרוק. "בג"ץ לטעמי נותן קדושה מוגזמת ל'קרקע פרטית'" // צילום: קונטקט
האם אינך מקלה ראש בהחלטות בג"ץ?
"ממש לא, אבל אני חושבת שהציבור הישראלי צריך להיות ער לכך שמערכת הביטחון וההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון נמצאת תחת מתקפת בג"צים של השמאל הקיצוני, במימון אירופי. מדובר בעתירה או שתיים לשבוע. אני לא מגזימה, בסך הכל - מאות עתירות, נגד כמעט כל דבר שזז. זו מערכה שמשתמשת בכלי הבג"צי, שהוא מאוד בעייתי ומאוד זמין, כי זה כלי שלא מתקיימים בו בירורי עומק על עובדות וראיות כמו בערכאות נמוכות יותר, אלא כלי מינהלי שבוחן את עמדת המדינה וסבירות הפעולה שלה.
"מה שעוד בעייתי הוא שלאורך השנים היו תקופות שהעותרים והמשיבים דיברו בקול אחד ובשפה אחת ובדברים אחדים. כלומר - הפרקליטות שהיתה אמורה להגן על ההתיישבות, הצטיירה לא פעם בעיני המתבונן מהצד, וגם בעיני מי שהעמיק בדברים - כמי שממש משתפת פעולה עם העותרים. דובר על כך רבות ויש דוגמאות רבות לכך".
את טוענת שהפרקליטות היתה מוטה?
"הפרקליטות היתה ממלכה בפני עצמה, והיה אפשר בקלות לקבל את הרושם שבמובנים רבים המשיבים עושים יד אחת עם העותרים. עכשיו הגענו לסוג של תור זהב. איילת שקד כשרת משפטים עובדת בשיתוף פעולה עם ראש הממשלה ושר הביטחון, והם מתייעצים ביניהם לגבי תשובות המדינה. שקד קוראת כל תשובה לעתירות הללו ובודקת את הדברים. היא עוברת בצורה קפדנית על כל התשובות, ולא נותנת לשום התחלה של בעיה או חריגה לחמוק לה מבין האצבעות, כך שתיקים מהסוג של עמונה - אני מאמינה - לא יהיו יותר - כי אין יותר מגדלי פיזה שנבנו עקום ושצריך אחר כך ליישר אותם. זה מהפך ששקד מחוללת במשרד שלה כבר שנתיים. רוב העתירות הללו, בקצב של אחת לשבוע, הן כמו פיגועים שיוצאים לדרך וצה"ל מסכל אותם. רוב העתירות, מאז ששקד בתפקיד, מסוכלות באיבן".
בחזרה ל"תקנת השוק"
סטרוק מציינת את יום 28 בפברואר 2011 כיום היסטורי, שבו ממשלת נתניהו קיבלה החלטה שקובעת כי כל מה שנבנה על קרקע מדינה - יוסדר, וכל מה שעל קרקע פרטית - יוסר.
"זו היתה הכרזה על מדיניות הסדרה מצד אחד ועל מדיניות הסרה מצד שני. חוק ההסדרה קובע עקרונית שלא כל מה שפרטי, יוסר אוטומטית. כך נהוג גם בתוך גבולות המדינה. זה צעד דרמטי ומשמעותי, הרבה מעבר לפן היישומי שלו. זאת הפעם הראשונה שבה מדינת ישראל נותנת תשובה כלשהי בחקיקה - לחוק הפלשתיני האנטישמי שאוסר מכירת קרקעות ליהודים וגוזר מוות על המוכרים. הרי החוק הזה, הוא זה שמטרפד את הסדרת כל המבנים הללו. אם הפלשתינים לא היו מחוקקים גזר דין מוות למוכרי קרקעות ליהודים, מזמן היה אפשר לפצות את בעלי הקרקע. עכשיו, בעלי הקרקע לא צריכים למכור. המדינה כופה עליהם פיצוי. הם יכולים לבוא בידיים נקיות לרשות, ולטעון שידיהם 'לא היו במעל'.
"הציבור התבגר ויודע להבדיל בין מחאה לבין כוח". הפגנה נגד פינוי עמונה ליד בית רה"מ // צילום: אורן בן חקון
"מעבר לכך", אומרת סטרוק, "ההצדקה להפקעת קרקע לטובת ההתיישבות היהודית, משמעותה היא שההתיישבות מוכרת סוף־סוף כצורך ציבורי. זה דבר בעל ערך עצום, ובאמת הגיע הזמן שאחרי 50 שנה, המדינה תכיר בנו ככאלה. חוק ההסדרה משדר שהמדינה מקבלת אחריות על מחדליה היא, ולא זורקת את התוצאות על הגב של האזרחים, אלא אומרת - אני נושאת בתוצאות".
ומה יקרה אם, כפי שמזהיר היועהמ"ש מנדלבליט, בג"ץ יפסול את חוק ההסדרה?
"אין שום סיבה עניינית לפסול את החוק, למעט העובדה שמנדלבליט מקפיד להתנגד ולהביע את התנגדותו אליו בכל הזדמנות. אני קוראת לו לנהל דיון משפטי ענייני לגוף הביקורת שלו על החוק. החוק מידתי וחוקתי, והשאלה אם הוא תואם את הדין הבינלאומי - והוא תואם - אינה רלוונטית. בג"ץ צריך לפסוק על פי הדין הישראלי".
מנדלבליט מבין קצת יותר ממך במשפט בינלאומי, והיה ובג"ץ בכל זאת יבטל את חוק ההסדרה?
"במקרה כזה ימומש סל הסדרה חלופי, שעליו סיכמנו עם ראש הממשלה. אחד הסעיפים בו הוא 'תקנת השוק', צו מספר 59 שחוקק ביו"ש בשנת 1967, שאומר, כמו בכל העולם, שאם אדם רכש קרקע בתום לב, והתברר שהעיסקה בטעות יסודה, ובעצם רכש מהגורם הלא נכון, אז העיסקה תקפה, ולבעלים יימצאו פתרונות אחרים. יש עוד סעיפים לסל ההסדרה החלופי, אבל מכיוון שרק 'תקנת השוק' אושרה בינתיים על ידי היועמ"ש, לא אדבר כרגע על שאר המרכיבים של הסל הזה".
את וחברייך תבעתם מאנשי עמונה לשלם בביתם על הפתרון של ההסדרה הכוללת. גם את מתנחלת אידיאולוגית וחיה בחברון שנים רבות. האם את היית מוכנה לשלם בביתך בסיטואציה דומה, למען הכלל?
"אני חיה בחברון 34 שנים. שילמתי מחירים לא קלים על המגורים הללו, כולל שלושה ילדים שנפצעו בפיגועי טרור. אז אני יכולה לומר שהמחיר האישי והמשפחתי שמשלמים על מסירות נפש למען ארץ ישראל הוא כבד וקשה מאוד, עד כדי כך שאם הייתי מודעת למחיר הזה לפני שיצאתי לדרך, לא בטוח שהייתי בוחרת בדרך הזאת.
"תמיד לצד הניצחונות יש קורבנות. זה כואב נורא. אני כואבת עם אנשי עמונה, לא רק את כאבם האישי, אלא גם את הכאב של פירוק והעתקת יישוב. הם היו הגשר שהעביר אותנו אל חוק ההסדרה, ומה לעשות שהקואליציה בנויה ממרכיבים כאלה, שלא איפשרו להכניס את עמונה ועוד פסקי דין חלוטים לתוך ההסדרה. בכנסת ה־18 כחלון הצביע בעד החוק, והיום הוא התהפך מסיבותיו שלו".
לפנים משורת הדין
הרב נחום רבינוביץ, מבכירי רבני יש"ע והמבוגר שבהם, חתום יחד עם עוד יותר ממאה רבנים על קריאה "למנוע לאלתר את הרס עמונה", להתייצב שם ביום הפינוי ולהביע "מחאה נמרצת על הרס היישוב באמצעות התנגדות פסיבית וללא אלימות".
כבוד הרב - לפני עשר שנים הגיע לעמונה ציבור גדול. לא על כולם היתה שליטה. האם אינך חושש מאיבוד שליטה גם הפעם?
"אני חושב שהציבור בארץ התבגר בעשר השנים האחרונות ויודע להבדיל בין מחאה לבין כוח. חס וחלילה כוח".
מה יחסך לפסיקת בג"ץ בסוגיית עמונה?
"פסיקת בג"ץ היא פסיקה של לפנים משורת הדין. מדובר כאן על קרקע של בעלים, שאת הזכות שלהם עליה הם רכשו מתוקף הכיבוש הלא חוקי הירדני של ארץ ישראל. ברור שמי שבאמת זכה בקרקע, מגיעה לו זכות כלשהי, ואני חושב שאם היתה אפשרות לשבת מול הערבים הללו ולדבר איתם גלויות, היה אפשר להגיע לפשרה ולהסכמה איתם. הבעיה היא החוק הפלשתיני והגזעני, שגוזר עליהם מוות אם הם רק ידברו איתנו על מכירת קרקעות".
הרב נחום רבינוביץ. "יש ערך לכך שבג"ץ מציג אותנו כלפי חוץ כנקיים וברי לבב"
// צילום: דודי ועקנין
רבינוביץ מזכיר כי "שלום עכשיו" וארגוני שמאל הם שהניעו ערבים לעתור לבג"ץ בפרשת עמונה ובפרשיות דומות אחרות, אולם לדבריו, "למרות זאת לא ניתן להתעלם מכך שהעולם סבור שיהודים הוציאו או נישלו ערבים מרכושם. זה שקר גמור כמובן, אבל יש גם ערך לכך שבג"ץ מציג אותנו כלפי חוץ כנקיים וברי לבב".
עם זאת, רבינוביץ סבור כי בג"ץ הוטעה ומושפע יתר על המידה מלחצים חיצוניים. הוא עצמו תומך במתווה ההסדר בעמונה ומציע גם לתושבי עמונה לאמץ אותו. "גם אם הם יחליטו לדחות את ההסדר הזה, וזו זכותם, עדיין אני מקווה שמחאתם תישמר במסגרת מכובדת. לכל אחד יש את זכות הזעקה וזכות המחאה, אבל חלילה מלהרים יד על חייל או שוטר. אנחנו חלק מעם ישראל, כולנו, גם תושבי עמונה, וגם השוטרים והחיילים. זה פסול לגופו של עניין, וגם עלול להשניא ולהעכיר את ההתיישבות המצוינת הזאת, החלוצית הזאת, בעיני הציבור הרחב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו