מה עם יצירתיות וחדווה?

אם "הכוח מתעורר", סרטו המאוד מוצלח של ג'יי.ג'יי אברהמס מהחורף שעבר, הצליח להחזיר את האמון, את החשק ואת הכיף לסידרת "מלחמת הכוכבים", הרי "רוג אחת", הפריקוול/ספין־אוף החדש שמתרחש מעט לפני אירועי הסרט המקורי (שיצא ב־1977), עושה בדיוק ההפך.

שלא תבינו לא נכון. בהחלט יש בסרטו של גארת' אדוארדס ("גודזילה") כמה דברים ורגעים חביבים שגרמו לי להגיד "Cooool". אבל לא תמצאו כאן טיפת דבק שתחזיק את חופן הרגעים האלה יחד, ולא תמצאו כאן קמצוץ מאותו קסם חמקמק שבכוחו לטעון את הרגעים האלה ברגש או במשמעות. לא הומור, לא דרמה ובטח שלא לב.

מבחינת סיפור, "רוג אחת" לא מאוד שונה מ"הכוח מתעורר". במרכז העלילה ניצבת גיבורה צעירה ועצמאית שנועדה לגדולות (הפעם מגלמת אותה פליסיטי ג'ונס הבינונית), וגם היא, כמו ריי, יוצאת לחפש אחר פריט כלשהו שמתברר כחיוני להצלחת מאבקם של המורדים באימפריה (התוכניות של כוכב המוות, במקרה זה).

עם זאת, בניגוד ל"הכוח מתעורר", משהו באיזון בין כל הרכיבים הרבים שיוצרים את המכלול לוקה בחסר. אף אחת מהדמויות הרבות שמוצגות בפני הקהל (שמגולמות בידי שחקנים מצוינים דוגמת בן מנדלסון, מאדס מיקלסן ופורסט וויטאקר) אינה זוכה לפיתוח ממשי, וכולן נותרות חד־מימדיות עד כאב. אף אחת מסצנות האקשן הארוכות והמושקעות אינה גורמת לצמרמורת ענוגה לעבור בעמוד השדרה (או לדמעה לזלוג באיטיות במורד הלחי). ובאופן כללי, הסרט בעיקר מרגיש כמו מטלה נטולת יצירתיות או חדווה, שמתובלת בכמות מוגזמת של חנופה ריקה (ודי פאתטית) למעריצי הסידרה.

לצד כמה אלמנטים שכן עובדים (לדוגמה הלוחם העיוור המגולם בידי דוני ין, ששואב את השראתו מדמותו של הגיבור היפני הוותיק זאטואיצ'י, או ההופעה המאוחרת של דארת' ויידר), "רוג אחת" מכיל לא מעט אלמנטים שנוחלים כישלון מוחלט. דייגו לונה, למשל, שיושב כאן על המשבצת של פיראט החלל (משבצת שאוישה בעבר בידי שחקנים כגון האריסון פורד, ניית'ן פיליון וכריס פראט), ניחן בכריזמה של נעל בית מרופטת ובנוכחות של עמוד חשמל. גם ההחלטה להקים את השחקן המנוח פיטר קושינג לתחייה באמצעות CGI היא החלטה מטופשת לחלוטין, שמתמידה בהסחת הדעת מהנעשה על המסך.

יתר על כן, העובדה שכ־40 אחוזים מהסרט צולמו מחדש (עם במאי אחר) בהחלט מורגשת ויוצרת תחושה שאנו צופים בסלט שלא עורבב כהלכה; בשמיכת טלאים שנתפרה במהירות מופרזת וללא תשומת הלב הדרושה. התסריט חסר המנוחה - שגדוש באינפורמציה לא נחוצה ומתהדר בכמה וכמה חורים - מניע את גיבורינו במהירות רבה ממשימה לא מלהיבה אחת ("צריך להוריד את הסוויץ'!") למשימה לא מלהיבה אחרת ("צריך לשלוח את הקובץ!"), מבלי שבאמת נזכה לפתח כלפיהם איזושהי אכפתיות. והטון האפל, האלים והאפור מבחינה מוסרית ששולט באירועים (ואמור לשקף את הזייטגייסט העולמי) מתקשה לספק את התחושה שמשהו - לא משנה מה - באמת מוטל על הכף.

באופן לא מפתיע, האספקט היחיד ש"רוג אחת" באמת מצטיין בו הוא האספקט הוויזואלי. חלליות ענק, כוכבי לכת חדשים, חיילי סער בתלבושות שטרם ראינו. במובן הזה ממש לא חסר על מה לרייר. אבל מה עושים עם כל התפאורה והצעצועים הנהדרים האלה? עושה רושם שאדוארדס ושותפיו ליצירה לא ממש הצליחו למצוא תשובה שתהיה מקובלת על כולם. 

באמת לא ציפיתי שהסרט הזה ישנה את חיי, אבל לרגע לא חשבתי שהוא יותיר אותי אדיש, משועמם ומעוצבן. בטח ובטח שלא העליתי על הדעת שהוא יתברר ככה מיותר וסתמי. תזכירו לי מתי יוצא "שומרי הגלקסיה 2"? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו